״נס בתא מספר 7״ (הגרסה הטורקית), סקירת נטפליקס

בימי הריחוק החברתי, דומה כי הסרטים המצליחים בנטפליקס לא רק מצליחים יותר מהרגיל, אלא גם מגיעים יותר מהר לקהל היעד שלהם. ייתכן והסקירה על ״נס בתא מספר 7״ (Miracle in Cell no. 7), הלהיט הקולנועי שניצב בראש רשימת הצפייה של שירות הסטרימינג בישראל (ולא רק בישראל) בימים האחרונים, נכתבת ומפורסמת אחרי שחלקים גדולים מקהל היעד של הסרט כבר צפו בו, בכו בו ורצו להמליץ עליו. או להבדיל, סיפרו כי הם לא מבינים את ההתלהבות או ביקרו את הסרט בהיותו לא אמין ומגוחך.

שתי התגובות הללו מובנות מאוד לדעתי לסרט מסוג זה, מלודרמה מוקצנת האופיינת מזה שנים לקולנוע המסחרי בטורקיה, או במדינות נוספות באסיה ובעולם המוסלמי. פעם הסרטים הללו גם היו פופולריים יותר בארץ, לצד הקולנוע המצרי הדומה. יצירות ישראליות אף נשענו על מסורת דומה, דוגמת הסרטים שביים ג'ורג' עובדיה. אניני טעם ומבקרים בארץ לרוב לעגו לסרטים הללו, לפעמים מתוך חוסר הבנה של המסורת והתרבות שלהם, ולפעמים משום שהם חיפשו בסרטים הללו דברים שיוצרי הסרטים ויתרו עליהם מראש, כמו אמינות או עידון.

"נס בתא מספר 7" הוא סרט המנסה לסחוט כל סיטואציה דרמטית ולמצות אותה למרכיבים הכי קיצונים של הקרבה אישית, טובים מול רעים והרס של תמימות אוהבת. הוא עושה זאת דרך פסקול שעוטף את הסרט ומעצים עוד יותר את האימפקט הרגשי. הדרמה גם משולבת בנרטיב שהולך ונעשה פחות ופחות הגיוני על מנת לייצר עוד שיאים רגשיים ולהפוך אותם ליותר גדולים מן החיים. במשך די הרבה זמן הקהל, בארץ לא ממש קיבל סוג כזה של קולנוע טורקי, שרחוק מאוד מן האסכולה הפואטית שהתפתחה בטורקיה בשנים האחרונות.

למעשה, מפיצי הקולנוע ורוב ערוצי הטלוויזיה ויתרו כבר מזמן על הסרטים הללו – סרטים זרים שמבקרים יקטלו, סביר להניח. אולי ההצלחה של טלנובלות דוגמת "הכלה מאיסטנבול", או התהודה של סרט זה, יגרמו לשינוי בגישה. "נס בתא מספר 7" בהחלט יוצא דופן בהצלחה שלו ובחיבור שלו לקהלים ברחבי העולם. גם במולדתו היה להיט קופתי לפני שהופץ בשווקים אחרים דרך נטפליקס. אולם, יש עוד הפקות דומות לו תוצרת טורקיה ונראה לי שספציפית בארץ יש קהל שיצפה בהם בהתרגשות. כל זה לא אומר שיש בסרט משהו מיוחד בפני עצמו, או שאין לי ביקורת על הסרט, כזו שבאה מתוך הבנת העולם הקולנועי בו הוא פועל.

אחרי ההקדמה צריכה לבוא הסתייגות גדולה. כי בעצם, לא ממש מדובר בסרט טורקי, אלא בפרויקט יותר גלובלי. הוא מבוסס על סרט קוריאני באותו שם, סרט מצליח מסחרית שביים ליי הוואן-קיונג בשנת 2013, כלומר לא מזמן. הסרט המקורי היה קיבל ביקורות די טובות והיה להצלחה קופתית, אבל הוא לא מסוג הסרטים הקוריאנים שזוכים בפרסים בינלאומיים. אולם, הסיפור שעמד במרכזו הוא סוחט דמעות גדול עם פוטנציאל שחצה גם את גבולות מולדתו והפך לחלק מתופעה די נפוצה בקולנוע של ימינו: מכירת הזכויות לא רק לרימייק בינלאומי אחד של הסרט, אלא למספר רימייקים במדינות שונות. בדומה ל"מחוברים לחיים" או "זרים מושלמים", הדוגמאות האירופאיות הכי מצליחות. בשנה האחרונה יצאו ל"נס בתא מספר 7" גם גרסאות באינדונזיה ובפיליפינים, וזו רק תמונה חלקת של כמות הגרסאות הצפויה. לזכות הבמאי הטורקי מהמט אדה אוזטקין, הגרסה שלו מרגישה מקומית מאוד. לא רק בזכות המסורת וההווה של הקולנוע הטורקי המסחרי שהזכרתי, אלא גם הודות להקשר התרבותי והפוליטי של הסיפור, שהותאם היטב למדינה המצויה גיאוגרפית ותרבותית בין אסיה, אירופה והמזרח התיכון.

העלילה מתרחשת בשנים 1983-1984 ומספר את סיפרו של ממו, גבר מבוגר הסובל מליקוי שכלי המונע ממנו לתפקד בחברה והופך אותו למשוגע של הכפר. אולם, זה לא מנע ממנו להתחתן ולהפוך לאב לילדה בגיל של תחילת הלימודים בבית ספר. אם הילדה כבר אינה בין החיים ומי שמנהלת את המשפחה היא סבתו של ממו, הדואגת לו ולבתו, אווה. הילדה אוהבת ומעריצה את אביה למרות החריגות שלו ועל אף שכבר בגילה הצעיר, היא זו שצריכה להיות האחראית מבין השניים. ממו רוצה לספק את צרכיה של בתו, אבל הוא לא ממש מבין למה אינו יכול להרשות לקנות לה ילקוט שאב עשיר יותר כן קונה לבתו.

הילקוט הזה מוביל את ממו להסתבות הגדולה של חייו. ילדה בת גילה של בתו מתגרה בו עם התיק ומובילה אותו לצוק בקרבת הים. ממו מבין כי יש סכנה, אך לא מצליח להשמיע אזהרה ברורה והילדה נופלת לעבר מוות, גם אותו ממו לא מבין. כאשר ממו נמצא בוכה עם גופת הילדה, הוא מואשם ברצח ואנשים שלא נכחו באירוע מוכנים להעיד כי ראו אותו הורג את הילדה. בגלל שהילדה היא בתו של מפקד בצבא, מופעלים קשרים על מנת שממו יישפט כאדם שפוי וכדי שיואשם ברצח ויוצא להורג. זאת אף על פי כי דומה שהוא ממש מבין לא רק את מה שאירע, אלא גם את מצבו שלו. אווה מאמינה בחפותו של אביה ונתקלת בעד ראייה שיכול לספר את מה שאכן ארע, אך לאותו העד יש סיבות משלו להיעלם. וזו רק תחילת העלילה.

ההמשך מתרחש ברובו בכלא ובחלקו בחזרה בכפר בו אווה ממשיכה לחיות. בלי להבין בדיוק את המצב, היא גם מצליחה לגייס אחרים למאבק למען ממו. החלקים הטובים בסרט מתרחשים בכלא ולאו דווקא כוללים את הגיבור, אלא את יתר האסירים שעוברים מזעם על רוצח ילדה (פשע מתועב גם בקרב פושעים) לבין הבנה כי נעשה כאן עוול ויש לעזור לממו. הסרט נמשך יותר משעתיים וזה נותן די זמן לעלילות משנה, גם אם בהחלט היה הרבה מקום לקצץ. דמויות המשנה בכלא מלוהקות היטב ויוצרות תחושה של מקום קולח. הסרט מרוויח מהיותו סרט כלא טיפוסי יותר בחלקו האמצעי, בעודו עובר בין להיות "קוראים לי סאם" ל"גבר מת מהלך", אך בגרסה בה הדברים מתרחשים מהר מדי עבור סרטים עם שון פן.

העולם העשיר של הדמויות בכלא אומנם לא הופך את העלילה ליותר אמינה, אך הוא כן מאפשר לסרט מרווח נשימה מסוים בין השיאים הדרמטיים. בנוסף, הסרט מרוויח מכך תצוגות משחק טובות לצד המשחק של השחקן הראשי, אראס בולוט אינמלי, בתפקיד שמן הסתם גורר הרבה תשומת לב. שחקנים המגלמים בעלי מוגבלות זוכים לרוב הן לשבחים על ההופעה המרגשת והן לביקורת על הגזמה ומלאכותיות, וזה גם מצב התגובות לסרט זה. עבורי, ההופעה של אינמלי לא הייתה בהכרח אמינה, ובניגוד לצופים אחרים הוא לא ממש שבר אותי רגשית. אבל לזכותו יאמר כי לא הרגשתי מאמץ יתר במשחק שלו ואף כי לא מדובר באדם הסובל בעצמו מן הליקוי, דבר בהופעה שלו לא צרם לי. דבר זה עזר לסרט לדלג מעל כמה מן הבורות אליהם יכול היה ליפול, ואף להדגיש את העוצמה הדרמטית של הסיטואציות הטיפוסיות אותן תיארתי בפתיחה. עבור מי שיתחבר לעולם הסרט, מדובר בצפייה מרגשת מאוד, גם מעבר לרמה של בכי רגיל.

הסרט יודע באיזה נוסחות להשתמש על מנת לייצר אפקט זה, וכפי שכבר רמזתי הוא לא מסתייע בהיגיון רב מדי אבל יודע את מלאכתו. יתרה מזאת, הסרט אולי מטומטם בעלילה שלו, אך הקהל שמתרגש ממנו אינו מטומטם. יש צורך בסוג הסיפורים המקוצנים הללו על מנת לספק נחמה דרך דמעות ותקווה כי גם מוכי גורל ושעירים לעזאזל יכולים למצוא גאולה, ולו דרך השמעת הסיפור שלהם לאחרים. בנוסף, המיקום של הסרט בזמן עבר מאפשר לו לא רק להתאים את הדיון בעונש מוות למצב הקיים בטורקיה, אלא גם לבקר את השלטון באשר הוא שלטון באופן גלוי, ולתת תחושה כי הפושעים מלאים בחמלה ותחושה של צדק בעוד המשטר הטורקי, ובעיקר הצבא שלו, מושחת ונקמני. דווקא בגלל שמדובר בסרט ז'אנר מוקצן ונטול מסר פוליטי מוצהר, עוברת התחושה כי משהו רקוב במערכת הנותנת למעטים כוח רב בעודה מכתיבה את הגורל של חסרי הישע. זאת בשילוב דמות חשובה של בן אדם טוב בלב הממסד, מה שמאפשר מסר מרוכך לפיו לא בהכרח כל כוח משחית, אך השילוב של שחיתות וכוח הינו פסול.

לסיום, אדגיש את הדברים שבכל זאת הפריעו לי בסרט. כיאה למלודרמה, המוזיקה משחקת תפקיד מוגבר ועבורי לא פעם היא השתלטה על הסרט ודווקא מנעה ממני לצלול לגמרי לעולם הרגשי שלו. ידעתי זה שיקרה, אבל בחלק מן המקרים ההסתמכות על המוזיקה הייתה מוגזמת במיוחד. בנוסף, דמות הנבל בסרט לא עובדת היטב. בחצי השני של הסרט פיתולי העלילה שוברים רמות של חוסר סבירות, וגם אם מדובר בחלק בלתי נפרד מן הז'אנר, זה מעט מתיש ועבורי בעיקר הפריע ליצירת התחברות שלמה. כפי שכבר אמרתי, לא מדובר ביצירה לאניני טעם. כפי שרבים מספרים כי בכו מן הסרט, צופה שיבוא לצפות בו במטרה לחפש את הפגמים יכול למצוא לא מעט חומר לצפייה הומוריסטית. עבורי הסרט אומנם היה ארוך מדי, אבל החשש שלי מסבל בצפייה לא התממש, כשם שלא תמיד הצלחתי להתרגש. לכן, בעזרת תיאום ציפיות ״נס בתא מספר 7״ הוא בהחלט סרט טוב לסוגו כשם שעבור מי שיצליחו להתגבר על אשליית אי האמון יהיה מדובר בסוחט דמעות קיצוני, שאין פלא שנהפך ללהיט.