״חרטות״ (Tigertail), סקירת נטפליקס

בנטפליקס יוצאים מנקודת הנחה, כנראה מבוססת, כי שמות כמה שיותר גנריים בעברית מביאים להם יותר קהל. כך קרה שסרט ששמו המקורי הינו ״Tigertail״ זוכה לשם העברי נטול הייחוד "חרטות". אך הצופה בישראל מפספס את הקשר בין הסרט לנושא החם במפתיע של תקופת סגר הקורונה – טיגריסים. החתולים הגדולים והמהירים הללו מצויים לא רק במרכז של הדוקו-פשע הפופולרי "חיות רעות" (ובכותרת המקורית ״Tiger King״ אך שוב לא הישראלית), אלא גם מצאו את דרכן אל עמודי החדשות כיוון שטיגריסים בגן חיות בניו יורק נדבקו בווירוס. אולם, בסרט הנידון אין באמת טיגריס, או אפילו זנב, ולשם המקורי יש משמעות אחרת. מה שכן יש בסרט הן חרטות, אבל זה נכון לגבי הרוב המכריע של הסרטים הזכורים לי.

התופעה היותר חשובה תרבותית לה משתייך "חרטות" הוא העיסוק הגובר של הקולנוע בסיפורים הקשורים לקהילה האסייתית-אמריקאית. בין "עשיר בהפתעה", "אם זו אהבה" ו"הפרידה", דומה שלא רק שנעשו הרבה סרטים מצליחים, ולרוב מוצלחים, המספרים סיפורים שונים על השתלבות בחברה האמריקאית לצד המנהגים של מדינות אסיה, אלא גם שהגזמתי בביקורת שלי על השם העברי של הסרט החדש. הרי עברנו שמות עבריים חמורים יותר לא מכבר.

"חרטות" הוא סרטו הראשון של אלן יאנג, במאי כותב ומפיק עם רקורד עשיר ודי מרשים בטלוויזיה. הוא מעורב בכמה וכמה סדרות מצליחות – "מחלקת גנים ונוף", "המקום הטוב", "מאסטר אוף נאן" ו"פוראבר". בשתי האחרונות הוא מקבל קרדיט לא רק בשלושת התחומים שציינתי, אלא גם כאחד מיוצרי הסדרה. כל הסדרות הללו הן קומיות (או מכילות פן קומי) ולכן אולי זה קצת מפתיע שמבין כל הסרטים האסייתים-אמריקאים שהוזכרו עד כה, "חרטות" הוא זה שמכיל הכי מעט היבטים קומיים. הוא נוטה יותר לכיוון של דרמה סוחטת דמעות על סף המלודרמה.

הסוגה מתאימה לסוג הסיפור שיאנג רוצה לספר. זהו סיפור הנפרש כמעט על פני חיים שלמים של אדם, אשר ניתן לומר כי חייו הם סיפור הצלחה. הוא התגבר על ילדות במהלכה חווה פרידה כואבת מהורה, רדיפה פוליטית ועוני, והגיע לחיים אמידים בניו יורק. אולם, כפי שהשם העברי של הסרט מרמז, משהו בסיפור חייו פוספס בגלל כמה החלטות שלקח. בעיקר רגע גורלי בו נאלץ לבחור בין מה שהוא תפס כעתיד כלכלי וחברתי מבטיח לבין סיפור האהבה היצרי של חייו הצעירים.

הסיפור הזה מוצג לנו דרך מעבר בין זמנים ובין שפות. ההווה של הסרט מתרחש בניו יורק של ימינו והוא דובר ברובו אנגלית. גרובר (צי מא בגרסה המובגרת) חוזר לעיר מנסיעה למולדתו טייוואן, שם נכח בהלוויה שם האם שהותיר מאחור. בתו, אנג'לה (כריסטין קו), אוספת אותו משדה התועפה בעודה מתלוננת כי היא אפילו לא ידעה שאביה עזב את המדינה, או כי סבתה נפטרה. אנג'לה גדלה עם גרובר כאב קר הדוחק בה לא לבטא כל רגש, והוא בטח שאינו מבטא רגשות בעצמו או מתקשר עם משפחתו. לפנינו ראש משפחה קר וקשוח שגם לא נתן לאם המשפחה לבטא את עצמה במשך כל החיים המשותפים יחד, עד לגירושין.

אולם, בעבר גרובר היה בעל אופי נמרץ ומרדני בהרבה. כילד הוא גדל עם סבתו בשדות בטייוואן ודיבר בשפה המקומית, שנאסרה בידי השלטון. כשבגר (בשלב זה של הסרט הוא מגולם בידי הונג-צ'י לי), עבר לגור בעיר עם אמו ולעבוד יחד עמה במפעל, במשרה שלא משלמת הרבה וכוללת סכנה לגוף של העובדים. בעיר הוא פוגש מחדש את יואן (יו שינג-פנג ברוב הרגעים בהם דמותה מופיעה בסרט), הילדה עמה שיחק בתור ילד בשדות. משפחתה של יואן הרבה יותר מבוססת במעמד ובממון ולכן גרובר מסתיר מן האישה הצעירה את מקום מגוריו ומקום עבודתו, אף כי בין השניים מתפתח רומן שהופך להיות רציני וגורם להם גם לחרוג מן הכללים הנהוגים בחברה. אף כי הם כבר דוברים את המנדרינית הרשמית של המדינה בה הם חיים, וחולמים על חברה אחרת דרך מוזיקה אמריקאית.

גרובר בעיקר מוקסם מן האפשרות של חיים בארה"ב ובמהרה הזדמנות כזו גם ניצבת בפניו, אך היא כרוכה בחתונה עם אישה עמה הוא בקושי מסוגל לדבר. הסרט מעביר היטב את שתי מערכות היחסים השונות: גם את המשיכה הרומנטית ומלאת האהבה לאישה עמה יש לגרובר קשר כמעט טלפתי, וגם את חוסר היכולת לייצר קשר של ממש עם האישה האחרת. אך הקשר עמה יבטיח לגיבור את המעבר הנכסף ליבשת חדשה וגם שידוך למשפחה מכובדת, מבלי לשקר כלל. מובן כי הבחירה בה נוקט הגיבור מובילה גם לסיבוכים נוספים.

המקום בו הסרט מתקשה יותר להתניע הוא הסיפור המתרחש בארה"ב של ימינו. הסיפור של אנג'לה סובל מבנייה נטולת פרטים ייחודים והיכולת של הסרט להביע דברים רבים דרך מיעוט דיאלוגים פחות עובדת בשפה האנגלית. זה קורה גם משום שהדיאלוגים בחלק מן הסצנות הללו מוותרים על עידון או סאבטקסט ולכן נראה כאילו השחקנים מדקלמים סצנה שצריכה לקדם את הסרט. אולם, בקו עלילה זה נרשם שיפור מהותי לקראת הסיום ודומה גם כי יאנג יודע כי הוא לא תמיד אפקטיבי. לכן הסרט עוזב אותו לפרקי זמן ארוכים בעוד הסיפור מן העבר מקבל יותר פיתוח. בעיקר בולטות כמה סצנות שמאפשרות גם כניסה לעולם של דמויות המשנה, למשל האישה השנייה שהופכת ממכשול או הזדמנות לקורבן מעורר הזדהות.

לצד זאת, דומה כי בסרט חסר מימד מסוים אשר יהפוך אותו לסוחט דמעות של ממש, או לכזה המייצר אמירות מעמיקות מעבר לסיפור המתואר בו. יש בו הרבה רגעים בנויים היטב וסצנות מקסימות, אולם כיוון שבלבו כמה קשרים שהתפספסו, החלקים המאושרים חולפים מהר מדי וחלקי חוסר התקשורת או התסכול מתחילים לחזור על עצמם. השפה הקולנועית של הסרט פונה לכיוון הפיוטי במעט מדי סצנות, ולרוב יאנג בעיקר מנסה לקדם את הסיפור שהוא מעוניין לספר. הסיפור מעניין, אך כאמור אין בו רובד ייחודי או הפתעה כלשהי לכל אורכו, אף כי את רובו לא פירטתי. עם זאת, הדברים הללו אינם חסרון גדול פרט לכך שהם הופכים את הסרט למהנה אבל לא לסרט גדול. לכן, הוא בהחלט יכול להתאים לצפייה ביתית שהיא הבחירה היחידה בימים אלו, ומכיוון שהסרט הופק בידי נטפליקס, זה היה האופן הצפוי לו בכל מקרה.

/// התמונות מתוך הסרט ובאדיבות נטפליקס