״לוסי בשמיים״, סקירה

תודו שזה נשמע כמו אירוע עם פוטנציאל אסטרונומי: יוצר של סדרות טלוויזיה מוערכות מביים לראשונה סרט קולנוע, המבוסס בחופשיות רבה על סיפורה המופרך של אסטרונאוטית אמיתית, ועם לא מעט כוכבות וכוכבים על המסך (לא רק בשמיים). אחדד ואומר שהקאסט כולל את נטלי פורטמן, ג׳ון האם, זאזי ביטס, דן סטיבנס ואלן בורסטין, אם למנות חמישה שמות מפוצצים. אבל השם הגדול הכי מעניין בפרויקט הוא הבמאי – נואה האולי, מי שחתום כיוצר על הסדרות ״פארגו״ ו״לגיון״ (ולפני כן ״The Unusuals״). מדובר בבכורת הבימוי של האולי בקולנוע, שלפני הקריירה הטלוויזיונית שלו כתב תסריט לסרט מ-2006 בשם ״אליבי״. מאז, הוא קצר תהילה על המסך הקטן ולפחות לי נשמע שמעבר שלו למסך הגדול יעורר עניין. אבל כנראה שרק לי.

״לוסי בשמיים״ (Lucy in the Sky), כך נקרא הסרט שאת הרפרנס בשמו אין צורך להסביר, ערך את בכורתו בפסטיבל טורונטו בספטמבר שעבר וכחודש לאחר מכן כבר הגיע אל בתי הקולנוע בארה״ב. הכשלון היה כל-כך מהדהד שעוד לפני שהסתיימה 2019 אפשר כבר היה למצוא אותו בפורמט ביתי. אם שקלול הציונים בימד״ב או רוטן טומייטוז ושאר אתרים מסוג זה לא מרשים אתכם ואתכן, כפי שלא משפיע עליי בדרך כלל, אולי המספר הבא יבהיר ויבהיל – הסרט יצא אמנם בהפצה מצומצמת אבל מכירת הכרטיסים שלו נעצרה על 325 אלף דולר. זה בערך אחוז בודד מהתקציב שלו וזו הוכחה שהסרט לא עניין אף אחד בארה״ב או מחוצה לה. אותי הוא המשיך לסקרן, בשל הנושא והשמות המעורבים, אבל עוד יותר משום שחשבתי כי לאף סרט לא מגיע יחס כזה. כי כמה גרוע הוא כבר עלול להיות. כעת, עם הגעתו אל HOT VOD וסלקום TV (ובהמשך החודש גם אל yesVOD) תוכלו לשפוט בעצמכם ובעצמכן ואולי להצטרף אל המלעיזים. אני כבר הצטרפתי.

נטלי פורטמן מגלמת את לוסי קולה, אסטרונאוטית שהשם שלה מתאר את הרושם הראשוני שהיא משרה – היא נראית פטריוטית כל-אמריקאית, תוססת ומתוקה. בדקות הפתיחה היא מצויה במשימה בחלל שמשאירה אותה עתוקת נשימה מרוב יופי מהנוף הנשקף אליה. עם שובה אל כדור הארץ, שום דבר לא מסעיר או מרגש את לוסי. לא פגישה עם בעלה (דן סטיבנס) וילדיה או אפילו סבתה החולה (אלן בורסטין) ,אחרי זמן רב שלא ראתה אותם. גם לא המשך עבודתה היומיומית בנאס״א. מה שמחזיק אותה היא הידיעה שיש לה אפשרות לצאת למשימה נוספת בחלל, וגם הקולגות שלה מנסים לעזור. אסטרונאוט בכיר (ג׳ון האם) מזמין את לוסי להתרועע איתו ועם חבריו מחוץ לשעות העבודה, ונראה שצפויה לה תחרות בריאה עם אסטרונאוטית טירונית (זאזי ביטס) שתוציא ממנה את המיטב. אבל ייתכן שהתחרות הזו תהיה גם על ליבו של עמיתה הידידותי של לוסי, שאולי מעוניין ביותר מידידות. כל זה קורה כששפיות דעתה מוטלת בספק, כפי שמתבהר יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם.

בימים של שיגור חללית, נוהגים אמריקאים להתאסף ולצפות במאורע ממרחק בטוח, או להתחבר לשידור החי. השילוב בין הרצון לחזות בפלא נמהל בחשש לצפייה באסון, והרבה יותר מדי שיגורים בהיסטוריה אכן הסתיימו בכשל או פיצוץ של כלי הרכב בשלבים שונים. ״לוסי בשמיים״ אינו מזכיר שיגור מוצלח שהופך לתקלה בחצי הדרך החוצה מהאטמוספירה, או אפילו טיל שמתלקח בעודו על הקרקע. אם להמשיל את חווית הצפייה לכזו שבה חללית אמורה לעשות את דרכה אל מערכת השמש, דמיינו שעל הקרקע המנועים נדלקים אבל רק לכמה רגעים, ואחרי כמה חריקות ורעשים מצחיקים ומביכים הטיל פשוט נוטה הצידה כמגדל פיזה – ואז נופל ומתרסק. ואז עולה באש במפגן מרהיב אך מחריד של זיקוקין דינור, שהוציא ממני קריאות שונות ועיוותי פרצוף. מזמן לא ראיתי סרט שנכשל באופן כל-כך מפואר ומתמיה בכל מה שהוא מנסה לעשות, כך שמבחינתי הוא הפך ממסקרן לצפייה למרתק לניתוח.

הדבר הראשון ששמים אליו לב ב״לוסי בשמיים״ הוא הבימוי. זה כנראה הסרט הכי מבויים יתר על המידה שראיתי השנה. אין כמעט רגע של נורמליות או רגיעה בסרט שבבסיסו הוא דרמת יחסים או מותחן פסיכולוגי. כל השופוני של הבימוי פשוט לא מאפשר להיות עם הדמויות על הקרקע, מה שאמור להיות קריטי לשלבים המאוחרים של העלילה. אשמח לשמוע אם הסדרות של האולי לא מבויימות כך, כי מראש לא נתתי צ׳אנס ל״פארגו״ בשל אהבתי לסרט של האחים כהן ממנו בקעה הסדרה, מקור שאני מתקשה לדמיין איך אפשר להתעלות עליו. ובואו נגיד שלראות כאן את האולי בפעולה ממש לא עשה חשק להמשיך איתו למסעות ארוכים ומורכבים יותר דוגמת סדרת טלוויזיה עם כמה עונות.

דוגמה אחת שפשוט שיגעה לי את השכל במהלך הצפייה הוא שינוי תכוף של יחס הפריים וצורתו. ככלל, זה תכסיס שדעתי עליו לא חיובית במיוחד, אולי רק אם נעשה פעם-פעמיים בסרט כדי להעביר פואנטה. סרטים כמו ״מאמי״ או ״זה בא בלילה״ פחות חביבים עליי בשל תשומת הלב שהם מקדישים לעניין. אבל עכשיו יש את הסרט הזה, עם יותר שינויים בגודל וצורת הפריים ממה שאפשר להכיל. זה קורה כשהמצלמה זזה, כשאנחנו קופצים בין זמנים או מצבי תודעה של הגיבורה, כשיש קאט צורם במיוחד, ולפעמים גם סתם כך כי יאללה מגניב. ובכל פעם שזה קורה אין למוח שלי ברירה אלא לפענח את כוונת היוצר. האם יש כאן משחק עם זיכרון מול הווה? לא לא, הנה סצנה של מציאות ודמיון. בעצם עכשיו נראה שהעולם סוגר על הגיבורה יחד עם הפריים, או שהנשימה שלה מתרחבת איתו. וכן הלאה הפרעות לצפייה בכל פעם מחדש. הניחוש הסופי שלי היה שהשימוש בכלי העוצמתי מדי נועד להעביר תחושה של משבר קיומי. אבל אז הסרט גזל ממני את זה ואמר זאת בדיאלוג. ככה זה כשהכל נעשה באופן הכי צעקני, שטחי ופשטני שיש.

עדיין בתחום הצורני ועמוק יותר אל תוך טריטוריית הצעקני-שטחי-פשטני, אציין גם שזה אולי הסרט עם השימוש הכי קלישאתי ופארודי במטפורות שאני זוכר מהזמן האחרון. דוגמאות? למכביר. ישנה סצנת סקס בה המצלמה נעה מן האוהבים אל תצלום של חללית בזמן בשיגור. ברגע אחר של לפני יציאה למסע, אסטרונאוט צופה בסרטונים של מעבורת שממריאה אך מתפוצצת. הגיבורה שלנו, שמרגישה כלואה בתוך עצמה ובכוכב הלכת השלישי מהשמש, מגדלת גלמים שהופכים לפרפרים. וגם חולמת על כאלה. עולם החרקים ממש לא מסתיים כאן, למשל כשהסרט מנסה למצוא עוד סוג של מקבילה לחליפת חלל. בסצנה אחרת, של בילוי משותף עם עמיתיה, לוסי אוחזת בידיה כדור באולינג שמזכיר בצבעים ובטקסטורה את המראה של כדור הארץ מהחלל. יותר נדוש ומסבירני מזה היה לנגן ברקע את ״ She's Got The Whole World In Her Hands״. ואם כבר בחירות מוזיקליות נדושות, האם יש בשלב מסויים קאבר היפסטרי לשיר של הביטלס ששמו כשם הסרט רק עם יהלומים? נחשו לבד.

מצד אחר, אפשר להבין את הבימוי שמצביע על עצמו כל העת בשתי אגודלים תוך קריאות ״הביטו בי!״. אולי הוא ניסה למשוך את תשומת הלב ולהסתיר את התסריט. האולי אמנם חתום גם על התסריט, אבל שני השמות הנוספים מלבדו רשומים לפניו וכנראה גם היו שם קודם. אלו הם אליוט דיג׳וזפי וכריס סי. בראון, שהרזומה שלהם לא מאוד מרשים – עבור הראשון זהו תסריט ביכורים, השני היה מפיק שותף ב״לגיון״ וכותב בסדרה ״About a Boy״. אגב, גם הצלמת, פולי מורגן, מ״לגיון״, והמלחין זוכה פרס האמי ג׳ף רוסו? מ״פארגו״ ו״לגיון״, כמו גם העורך רג׳יס קימבל. אבל אין לאנשי המקצוע שהאולי הביא מה לעשות עם כזה תסריט. עבודת כתיבה שמעידה על הבנה מאוד לוקה בתקשורת אנושית בסיסית כמו גם בנפשם של אנשי משימות מיוחדות דוגמת השוהים בחלל. הסאבטקסט נאמר לא פעם בקול רם (״תראי, את חווה משבר קיומי״), הקלישאות חוגגות והעלילה חושפת את פרצופה האמיתי מהר מאוד. כי בעצם, ״לוסי בשמיים״ הוא סתם דרמת יחסים על אמריקאים משועממים, עם אלכוהול, בגידות ודרמות מיותרות. באתי לראות את ״כח משיכה״ בתקציב צנוע, קיבלתי גרסה מפוהקת במיוחד של ״אמריקן ביוטי״.

מי שבאמת נתקעים באמצע במצבים כמו זה הם השחקנים, וזו אכן לא פסגת הקריירה של מי מן המשתתפים. פורטמן נותנת את כל כולה לתפקיד כפוי הטובה הזה, אבל כבר ראינו אותה מתחרפנת באופן הרבה יותר אמין או נוגע ללב, למשל ב״ברבור שחור״. שלא לדבר על תספורת הקסדה, שהלמה אותה יותר ב״לאון״. באופן שהפתיע אותי, סטיבנס הוא היחיד שהוציא ממני רגש בתור הבעל הדהוי. אבל אין פלא שהגיבורה מפנטזת על האם, שמצידו מגלם שמוק באופן כמעט לא אמין – הישג שלילי בהתחשב ברזומה של השחקן. אולם, זה לא מטריד כמו הפרש הגילים בין האם לבין ביטס (כ-20 שנה). עוד בענייני גיל, בורסטין לא ממצה קמצוץ מהיכולות שלה ומגלמת קשישה נרגנת ולא הרבה יותר, ועוד בענייני מטריד הסרט מלא בדמויות לווין שלא הבנתי מה תכליתן או את ליהוקן. הקומיקאית טיג נוטרו בתור אשת נאס״א שעוברת ברקע, או ניק אופרמן בתור פסיכולוג עם זקן עצום, היו סתם עוד הסחות דעת בסרט שכאמור כל כולו סיבובים סביב הציר של עצמו אבל בלי שום מסה או גרביטציה.

מה שבאמת חורה לי הם לא הציפיות המרוסקות שלי, אלא הפספוס המוחלט של הסיפור האמיתי שהעניק השראה לעלילה. קריאת ערך הוויקיפדיה של ליסה נוואק, האסטרונאוטית שהסתבכה במשולש אהבים עם קולגות וצללה לתהומות של קנאה ופשיעה, הייתה מסעירה יותר מן הצפייה בסרט. את הסיפור שלה אולי שמעתם ושמעתן, הוא אפילו הוזכר לרגע בקומדיה ״לילה קשוח״ וביצירות תרבות נוספות, מאז היה אייטם חדשותי ב-2007. כל הרגעים הכי טובים ואייקונים בסיפור האמיתי נעדרים מהסרט, בין אם מטעמי הזרה והרחקתו מן האמת או מאותם שיקולים שהובילו לשאר הבחירות הסיפוריות הכושלות. אין לי בעיה עם סרטים על נשים מטורפות, אבל לא אחרי שביליתי כמעט שעתיים בניסיון להבין את הגיבורה ואת מניעיה ללא הצלחה. גם דשדוש במי האפסיים של צרות רומנטיות בפרברים אינו פסול על הסף בעיניי, אם מישהו היה טורח לשים שלט קטן בכניסה שמורה על כך שזו הבריכה של הקטנים ולא אוקיינוס נפש האדם וזעירותו מול האינסוף של היקום. או באופן אפילו עדיף יותר, אם הייתה איזושהי הלימה בין המעטפת המנופחת מחשיבות עצמית, התוכן הצהבהב, ומקור ההשראה המושך שפשוט התפספס לחלוטין בידי היוצרים.