• אפשר כבר לסגור, נראה לנו: הסרטים הטובים של השנה
  • לקראת הסוף
  • yesVOD פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2020 אצל
  • ״משחקי ציד״, סקירה לסרט חסר המזל
  • במקום סרטים חדשים: מהדורה ביתית שלישית
  • הכהנים הגדולים: ״הבלדה על באסטר סקראגס״ וסיכום
  • אימת החודש - מרץ 2020
  • ״קיץ בלי הגבלה: מהפכה על גלגלים״, סקירה
  • קורטיז
  • כשהחיים הם סרט: סרטים על הפחדים העכשוויים שלנו
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג:

סוג של סרט התבגרות: בחזרה אל "לילות בוגי" של פול תומאס אנדרסון

14 במרץ 2020 מאת עופר ליברגל

לפי מה שידוע לנו כרגע, סרטו המתוכנן הבא של פול תומאס אנדרסון צפוי להתרחש סביב בית ספר תיכון, כאשר הדמות הראשית בו אמורה להיות נער לאחר שכבר הפך לשחקן מצליח. זה מידע חלקי שפורסם בקשר להפקה, שאני מקווה כי אכן תצא לדרך כצפוי ולא תבוטל עקב משבר הקורונה בו אנו מצויים בימים אלו. הציפייה לסרט הבא של אחד מן הבמאים האמריקאים המרתקים ביותר, גרמה לי להיזכר כי הוא כבר יצר בעבר סרט שאני אישית מחשיב אותו כסרט התבגרות. זהו "לילות בוגי" (Boogie Nights) משנת 1997 – סרט הפריצה של אנדרסון וסרט שנותר אהוד גם כיום. בימים אלו הוא זמין לצפייה בנטפליקס ויכול להעביר שעתיים חצי למי שנמצא בבידוד/נותר בבית מסיבה אחרת ואין בסביבתו ילדים.

ההגדרה של "לילות בוגי" כסרט התבגרות אינה ההגדרה המקובלת. עלילתו מתרחשת בין השנים 1977 ל-1984 ומציג שורה ארוכה של דמויות שעוברת לא מעט מהלכים. הגיבור, ששמו אדי אדמס בהתחלה ורוב הזמן דירק דיגלר, מתחיל את הסרט שהוא בן 17 (אם מאמינים למה שהוא אומר). קל לטעון כי הסרט הוא סיפור ההתגברות של דמות זו ולפחות של דמות נוספת שגם היא מצויה בגיל דומה בתחילת הסרט. אך במהותו, אני חש כי "לילות בוגי" הוא סרט שמבטא דווקא את ההתבגרות של הבמאי שלו. זהו סרט מאוד מרשים מכל בחינה טכנית, אבל הוא גם סרט שלתחושתי נראה כמו סרט שביים מתבגר – גם בשל בחירת התכנים ובעיקר הדרך בה הוא משתמש בטכניקות קולנועיות שונות בהתלהבות כובשת, אבל לא תמיד עם מורכבות של יוצר בשל.

למעשה, השורשים של "לילות בוגי" באמת מצויים בגיל ההתבגרות של הבמאי. הסרט מהווה סוג של הרחבה לסרט שביים אנדרסון בשנת 1988, בטרם מלאו לו 18 – "סיפורו של דירק דיגלר". הסרט המקורי היה מוקומנטרי באורך חצי שעה אודות כוכב פורנו שהתדרדר לשימוש בסמים, ניסה לבצע קאמבק דרך קריירה מוזיקלית ומעבר לטלוויזיה, אך בסופו של דבר ההתמכרות הכריעה אותו והוא מת צעיר. מדובר בסרט שמכיל הרבה מאוד אלמנטים ששולבו בסרט הארוך פרט לקו העלילה הראשי, אך יש בין שתי היצירות מספר הבדלים. למשל, סרט מוקומנטרי תופס רק נתח קטן מאוד מ"לילות בוגי" והגורל הסופי של הדמות שונה. אך בעיקר, "סיפורו של דירק דיגלר" נראה כמו סרט של במאי בן 17 ואף כי יש בו כמה הברקות, הוא די בלתי צפי. "לילות בוגי" הוא כבר סרט שנראה נהדר, סוחף במהלך הצפייה ומותיר לא מעט דמויות משנה שנשארות בזיכרון גם אחרי שנים.

המעבר מן הסרט הקצר לארוך והמוכר לא היה מיידי. אנדרסון החל לזכות בהכרה בעקבות סרט קצר אחר, "סיגריות וקפה" משנת 1993 (לא להתבלבל עם "קפה וסיגריות" של ג'ים ג'ארמוש). אחריו ביים ב-1996 את הפיצ'ר הראשון שלו, "הימור כושל" (Hard Eight באנגלית, הכותרת שאנדרסון עצמו רצה הייתה Sydney). הסרט יצא למסכים רק אחרי סכסוך ארוך בין אנדרסון למפיקים, סכסוך שבעקבותו אנדרסון לא ממש גאה בסרט שנותר פחות ידוע מאלה שבאו אחריו, אף כי כבר בו הסגנון האישי של הבמאי בא לידי ביטוי. אבל הוא לא מתפרע עם העשייה הקולנועית כמו ב"לילות בוגי". או לפחות אין לכך שריד בגרסה הקיימת של היצירה, אף כי היא כן קרובה יותר לחזון המקורי של אנדרסון מאשר להצעת העריכה הרדיקלית יותר של המממנים.

חזרה אל "לילות בוגי", להגדירו כסרט התבגרות במובן הנרטיבי זו משימה פשוטה. אדי אדמס (מארק וולברג) מתחיל את הסרט כבן 17 שעובד במספר עבודות וחולם על תהילה. בשלב זה, השמועה על איבר מינו הגדול כבר הגיע לידי במאי הפורנו המצליח ג'ק הורנר (ברט ריינולדס) וזה מפתה אותו להתחיל לעבוד עבורו. זהו פיתוי די קל מכיוון שאדי נשר מבית הספר ונקלע לסכסוך עם אמו, לכן נזרק/עוזב את הבית (וגם את החברה שלו) בעוד אביו לא משמיע את קולו בנידון. מבית בו האם הייתה דומיננטית, אדי עובר לחיות בעולם של הורנר, שמתפקד כאב חלופי ותומך, במקום בו כולם מעריצים את היכולות הפיזיות של אדי, ומין זה לא רק דבר שאין להסתיר אלא הוא הייעוד של הנער הצעיר. בעצת מפיק בשם הקולונל, המממן את עשיית הסרטים, אדי גם בוחר לעצמו את השם החדש דירק דיגלר ולמעשה נולד מחדש לתוך משפחה חדשה.

המשפחה החדשה כוללת גם אם חלופית, כוכבת הפורנו אמבר ווייבס (ג'וליאן מור), שהסרט מסביר פעם אחר פעם שאף שהיא מככבת בסרטים למבוגרים בלבד, היא מתפקדת כאם דואגת לא פחות מכפי שהיא מתפקדת כמושא תשוקה. בכך היא מהווה את הניגוד לאם האגרסיבית שדירק נטש, שכן הטרגדיה של אמבר היא שאת הבן האמתי שלה היא אינה יכולה לראות. המתבגרת הנוספת במשפחה היא רולרגירל (הת'ר גראהם), שהופיעה בסרטים לפני דירק, ואף לקחה חלק מרכזי בפיתוי שלו לכניסה לעולם הסרטים למבוגרים. אך היא למעשה בת גילו ובניגוד אליו המשיכה ללמוד בתיכון גם אחרי הכניסה לעולם הסרטים, מה ששב ורודף אותה. כמה סצנות מציגות את הרביעייה הזו כתא משפחתי לכל דבר והן לא מופיעות רק בחלק בו דירק ורולרגירל מצויים בגיל ההתבגרות. המשפחה הזו מעניקה לגיבור חמימות ותמיכה שהיו חסרות לו בביתו, אך הן מעוותות – ברוב המשפחות האב לא מבקש מהבן לשכב עם אמו ואחותו. העיוות הזה גורם לכך כי שני הצעירים תקועים בשלב הגדילה. בסצנות המסיימות, ג'ק פונה אל רולרגירל ומבקש ממנה לסדר את החדר שלה, כמו אב שמבקש זאת מנערה. אבל הדמות שלה היא פחות או יותר בת 25 בשלב זה, אחרי שניסיון שלה להשלים את ההשכלה התיכונית כנראה לא צלח.

עולם הפורנו מציע לדירק לא רק משפחה חלופית, אלא גם תיכון חלופי. אומנם אין בתיכון הזה לימודים, אך יש בו היררכיה חברתית המזכירה סרטי תיכון, והיא נחשפת כבר בשוט הפתיחה. השוט מציג כניסה של ג'ק ואמבר למועדון לילה מצליח, ובו מתגלות ברצף שורה של דמויות אשר עובדות בסרטים של ג'ק או קשורות לעולמו. בעל המועדון, מוריס (לואיס גוזמן), אומנם לא מגשים בשלב זה את חלומו להיות בסרטים בעצמו עקב מוצאו הלטיני, אך הוא חזק ומקובל דרך המועדון בו התעשייה מבלה. בין המבלים נמצאת רולרגירל ועוד שורה של שחקני פורנו שיהפכו לחברים של דירק. ביניהם ריד רוטשילד (ג'ון סי. ריילי), שיהפוך לחבר הכי טוב של דירק ולכוכב המשנה של סדרת סרטים שהשניים יוזמים, וגם הצמד האפרו-אמריקאי של התעשייה – בקי ברנט (ניקול אלי פרקר) ובאק סוופ (דון צ'ידל). השוט מסתיים כשהוא מגיע חזרה אל הגיבור, עדיין אדי בשלב הזה, שרואה את העולם הזה ורוצה להיות חלק ממנו. מן הצילום הרציף, אנדרסון חותך לחילופי מבטים בין אדי לג'ק, חילופים בהם אדי משנה את מעמדו – מן הסובייקט שמתבונן בהערצה בעולם הזוהר והמהנה של הפורנו, לאובייקט למבט של ג'ק הצד ומפתה אותו.

אולם, לא כל דמויות המפתח הנוכחות במועדון בסצנת הפתיחה נמצאות גם בשוט הפתיחה הארוך. לצד המקובלים והמובילים, יש את הדחויים חברתית שעושים את העבודה השחורה. עוזר הבמאי ליטל ביל (ווילאם ה. מייסי) נמצא במועדון אך השיחה שלו עם ג'ק לא נוכחת בשוט הרוואתי והמהנה, שכן הפנים שלו הם תמיד של סבל והשפלה. ליטל ביל חי בעולם של פורנו, אבל הוא גם פני הדור הישן והוא מתקשה לקבל את הבגידות התמידיות של אשתו (אשר מגולמת בידי שחקנית פורנו אמתית, נינה הארטלי). השאלות שלו נוגעות לפן הטכני של העבודה ולא לרוח היצירה המתלהבת, שמסנוורת את הדמויות האחרות.

מאוחר יותר בסרט, אנדרסון משתמש בשוט ארוך דומה להציג את הכניסה של אדי (רגע לפני שינוי השם) למסיבת בריכה בביתו של ג'ק, שם הוא פוגש ומתחיל לדבר עם חלק מן הדמויות שרק ראה רוקדות. מי שמוצא מאותו השוט הוא זה שמצוי בתחתית הסולם החברתי של צוות הצילום – סקוטי ג'יי (פיליפ סימור הופמן), אשר טוען כי הוא לפעמים עובד בסרטים הללו. הוא לא קובע, התפקידים שלו טכניים בלבד (מחזיק מוט בום או אחראי על ציוד אחר), והוא גם דחוי בעולם זוהר זה בשל מראה גופו השמן, ומאוחר יותר מתגלה שגם בשל נטייתו המינית. ריד ודירק מקבלים אותו כחלק מן הקבוצה שלהם, אבל זה יותר מתוך רחמים ולא מתוך הערכה. סקוטי יכול להתלבש כמוהם, אבל לא לבחור מה עושים או לובשים. כל יוזמה שלו נתקלת בדחיייה במקרה הטוב ובהיעדר הקשבה לרוב. הוא חווה השפלה אחר השפלה אבל מצפה לכך ובסופו של דבר מתגבר. כמו החנון בסרט תיכון שנותר דחוי אך ממשיך להעריץ את העולם של המקובלים.

לעומת סקוטי, ליטל ביל לא מסתגל לעמדת הנחות. נקודת המפנה בטון של הסרט היא מסיבת השנה החדשה של שנת 1980. במסיבה זו סקוטי מנסה לנשק את דירק, נדחה – ושב למעמדו הרגיל. במקביל, ליטל ביל מחפש את אשתו, מוצא אותה עם גבר אחר (בפעם השלישית בסרט) יוצא לקחת אקדח, וחוזר על מנת לירות בה, בגבר האחר ובעצמו. בדומה לשוט הפתיחה, גם הרגע האלים הזה, אשר מסמל את סיום החלק הראשון של היצירה, נעשה בשוט ארוך אחד הכולל הרבה מאוד ניצבים ותנועת מצלמה מורכבת.

השוטים הארוכים הללו הם חלק מרכזי בטענה שלי כי הסרט הוא גם סרט של ״מתבגר״ – במאי אשר מתלהב מן הכלים שמציע לו הקולנוע ורוצה להוכיח עד כמה הוא מוכשר ויכול לשחק במגרש של הגדולים. יש ציטוט המיוחס לאורסון וולס שאומר כי היכולת לבצע סצנה רבת משתתפים בשוט אחד היא מה שמפריד בין הגברים לילדים. מאז וולס ועד ל-״1917״ (הסרט, לא השנה), שוט ארוך מזכה במאים וצלמים בהערכה של התעשייה, בעיקר סביב השאלה "איך הם עשו את זה". בעידן הצילום בפילם, השוטים של "לילות בוגי" אמנם לא חוצים את רף 5 הדקות, אבל מבחינת ניידות המצלמה ניצבים אתגרים לא פשוטים. השוט הפותח מתחיל כאשר המצלמה מוטה על צדה, מסתובבת לשוט המביט על הרחוב ממנוף, ומן המנוף הצלם יורד עם מכשיר סטדי-קאם ונכנס לתוך מועדון הומה אדם, בו עשרות ניצבים ושמונה שחקנים מרכזיים נעים בתיאום. כל זה מוביל לחילופי מבטים שמראים כי הבמאי יודע להשתמש גם בעריכה.

וגם בעריכה אנדרסון משתולל. שלוש שנים לפני "רקוויאם לחלום" הוא מציג נטילת סמים (או קפה) בסדרה של שוטים קצרצרים היוצרים אלמנט אינטנסיבי, המבטא גת את המרץ וגם את ההרס שנובע מן השימוש בסם. במקרים אחרים הוא משתמש במסך מפוצל, עריכה צולבת בין מספר קווי עלילה, מעבר לסרט מוקומנטרי באמצע הסרט העלילתי, שימוש בסוגים שונים של חומרי גלם, וגם כותרות במהלך הסרט על מנת להקנות ליצירה היבט ספרותי. כל ההיבטים הללו זועקים "תראו אותי!" והם בהחלט מהווים מפגן כוח של אנדרסון ושל הצוות שלו. זה כולל את הצלם רוברט אלסוויט, העורך דילן טיצ'נור, וצוות השחקנים ששמות רבים מתוכו ציינתי לעיל. אף כי רבים מהם כוכבים כיום, פרט לריינולדס ומור רובם היו אז בשלב מוקדם למדי של הקריירה וטרם זכו לתפקידים דרמטיים ראשיים רבים או להערכה לה הם זוכים כיום.

אבל הטכניקה המרשימה הזו כי היא טכניקה של מתבגר כי היא לפרקים מתגברת על התוכן ועל מורכבת הסיטואציה. אלא שאנדרסון הוא תסריטאי מספיק מוכשר על מנת שהדבר לא יפגע יותר מדי בסרטו. "לילות בוגי" בונה שורה ארוכה של דמויות מעוררת הזדהות ורגעים דרמטיים כואבים, אבל לעומת סרטים שיצר מאוחר יותר, האיזון בין בניית העולם לבין הצורך להפגין את השליטה ברבדים הטכניים חורק לפרקים. בסרטים המאוחרים יותר של אנדרסון הצורך להרשים עדיין קיים, אך הוא נבלע לחלוטין בתוך הסיפור ובתוך טון אחיד אשר מתאים לכל הסרט. למשל, "חוטים נסתרים" (שגם הוא זמין כעת בנטפליקס) הוא סרט על מערכות יחסים בוגרות והוא נעשה כולו בטון בוגר ומחושב. למשל, במקום מוזיקת הפופ המלווה את "לילות בוגי", יש בו פסקול המנסה לדמות יצירות מוזיקליות מן התקופה הרומנטית (גם אם הוא נכתב בידי כוכב רוק). אלמנטים כמו עריכה חכמה ומורכבת, שבירה של הנרטיב ושוטים ארוכים נמצאים גם בסרט המאוחר, אבל קשה לדבר על רגע אחד של עשייה קולנועית החורג מיתר חלקי היצירה. אנדרסון כבר לא מתרברב ביכולותיו, פשוט משתמש בהן.

כל זה הופך את "לילות בוגי" לסרט שנופל ברמת המורכבות שלו מכמה מן הסרטים שאנדרסון יצר אחריו, אבל מכיוון שיש בו את רוח הנעורים הוא גם נותר הסרט הכי נגיש שלו, שזוכה לדורות חדשים של מעריצים. הסרט עושה זאת גם בגלל אלמנט נוסף שקוסם למתבגרים: העיסוק בתעשיית הפורנו. העיסוק הזה שנוי במחלוקת כעת בעידן המי-טו והיה שנוי במחלוקת גם בזמן יציאת הסרט. מצד אחד, הסרט מראה כי העיסוק בפורנו הופך את המעורבים בו למנודים חברתית, הורס את חייהם ומונע מרבים מהם ניהול תקין של מערכות יחסית. מצד אחר, הוא נעשה בשיתוף תעשיית הפורנו ולצד הביקורת הוא גם מראה איך היא מצולמת ובעצמו כולל כמה סצנות עירום, גם אם אלו לא מצולמות בהכרח בצורה פורנוגרפית. לצורך הגבלת גיל פחות מחמירה לסרטו, אנדרסון קיצר אותו והוציא ממנו עוד כמה סצנות בוטות (גרסת עבודה ארוכה ובוטה יותר דלפה לרשת בזמנו).

עם הזמן, שני השחקנים הראשיים בסרט יצאו נגדו. ברט ריינולדס עשה זאת פחות או יותר כבר במהלך הצילומים, פיטר את הסוכן שהמליץ לו על התפקיד, והמשיך לבקר את הסרט גם כאשר קיבל מועמדות לפרס האוסקר (אחת משלוש מועמדויות לסרט, שהיה מועמד גם על התסריט ועל התפקיד של ג'וליאן מור). מארק וולברג אמר לפני מספר שנים כי הוא מתחרט על עשיית הסרט משום שהוא סותר את האמונה הנוצרית שלו, שהפכה אדוקה יותר בשנים שחלפו מאז. הדילמה הזו קשורה לכל סרט שעוסק בקשר בין במאי לכוכבים שהוא מנצל: עד כמה הסרט מגנה את התופעה יותר משהוא שותף לה בעצמו ואפילו חוגג אותה. אבל אם פורנו מציג את הדברים בצורה הזולה ביותר ומוריד את הפן הרגשי ואת המורכבות שבמין, הרי ש"לילות בוגי" הוא הכל חוץ מסרט פורנו. כי למרות היותו סרט שנעשה ברוח גיל ההתבגרות, הדגש בו הוא יותר על הרגש ופחות על הפן הפיזי. הוא מבקר את הדמויות שלו לא רק כי הן נופלות לסמים וניצול, אלא גם בגלל שאינן מבינות את הריקנות של הסרטים שלהם ואת השטחיות של העולם שהם מציגים. עולם שהוא רחוק ולא אמתי אפילו ביחס לחיים מלאי המין שהם חווים לצד הצילומים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.