הקולנוע של קנטמיר בלאגוב: על סרטו החדש "ג'ירפה" וסרטו הראשון "קרבה"

על הסרט "ג'ירפה" (Dylda במקור הרוסי, Beanpole באנגלית, כינוי לבחורה גבוהה בכל שפה) כבר כתבתי שלוש פעמים, בלי ממש לכתוב עליו במלואו. זה התחיל מהמלצה קצרה אחרי הקרנה בפסטיבל חיפה, המשיך עם פרסום סרטי השנה שלנו, והגיע לשיא של פירוט עד עתה בפוסט על סרטים מאתגרים וקשים לצפייה לקראת הקרנות טרום בכורה בנוכחות המפיק. כתבתי על די הרבה היבטים בחווית הצפייה, אבל עם מינומום פרטים על הסרט עצמו. עשיתי זאת מכמה מניעים, אחד מהם הוא ההנחה שעדיף לא לדעת יותר מדי פרטים על הסרט לפני הצפייה. כלומר, פרט לשני הפרטים הבסיסיים: הוא מתרחש בלנינגרד זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה; הוא מכיל הרבה מאוד סבל אנושי ולפחות סצנה אחת קשה עד בלתי אפשרית לצפייה. המניע השני הוא אותה סצנה קשה במיוחד, המגיעה די סמוך לפתיחה.

עבורי, הסצנה הזו היא הסיבה לכך שלא מיקמתי את הסרט בראש רשימת סרטי השנה שלי. אחרי צפייה אחת עדיין לא ידעתי איפה אני עומד ביחס עליה ואם אני מסוגל לצפייה שנייה. כעת, ואחרי צפייה שנייה, אני חש כי אם הסצנה הזו לא הייתה, או הייתה מועברת בדרך מעודנת יותר, החוויה שלי משאר הסרט הייתה פחות חזקה. ארחיב על כך בהמשך הטקסט הזה. אני עדיין ממליץ ללכת לסרט רק עם מודעות לסוג החוויה הצפויה וגם ממליץ על האפשרות לעצום עיניים לכמה שניות ברגע אחד (אתם תדעו מתי). אני גם מחזק את ההמלצה על ידי כך שאחרי שתי ציפיות כבר אין לי ספק כי כל סצנה וסצנה בסרט הזה מבוימת ביד אמן, וכי המכלול גדול מכל זעזוע ספציפי, והוא מצביע על יוצר קולנוע חדש שראוי להכיר. אחרי שני סרטים ארוכים בלבד, אני חושב שכבר ניתן להכליל אותו בכל רשימה של מיטב יוצרי הקולנוע שפועלים כיום.

קוראים לו קנטמיר בלאגוב (Kantemir Balagov) ואת "ג'ירפה" הוא הציג בפסטיבל קאן 2019 קצת לפני שמלאו לו 28 שנים. זה הפיצ'ר השני שהוא ביים, לצד היותו שותף בתסריט בסרט נוסף ומספר סרטים קצרים במהלך הלימודים שלו באוניברסיטה. יש לו גם סדרת רשת שיצר בנעוריו, אחריה לא חשב על עבודה בקולנוע ועבר ללמוד כלכלה. אלא שהבמאי הרוסי הנודע אלכסנדר סוקורוב החל ללמד תכנית קולנוע באותה אוניברסיטה. אף כי מועד המעבר לתכנית חלף, בלאגוב ביקש להחליף מסלול ובשנה השלישית שלו סוקורוב קיבל אותו כחריג – ומצא בן חסות מצטיין.

בלאגוב למד באוניברסיטה בעיר סטברופול, האוניברסיטה הכי גדולה באזור הקווקז ברוסיה, כלומר בדרום הפדרציה. בלאגוב עצמו מגיע מן העיר נלצ'יק המצויה גם היא באזור, במחוז של קברדינו-בלקריה בה חיים רוב בני הקהילה הקברדינית, קבוצה אתנית שעלי להודות ששמה לא היה ממש מוכר לי טרם ראיתי את סרטיו של בלאגוב. הוא לא מתייחס כלל למוצאו ב"ג'ירפה", שמתרחש כאמור באזור צפוני בהרבה. אבל את סרטו הראשון, "קרבה" (Closeness), הוא ממקם באזור ואף מצהיר בתחילת הסרט כי הוא קברדיני. הסרט עוקב אחר סיפור אשר התרחש בשנת 1998 בעיר נלצ'יק בה חי הבמאי. אף כי הקברדינים הם מוסלמים, בסרט זה התמקד בלאגוב בסיפור אשר התרחש בקהילה היהודית הקטנה אך הלא מבוטלת החיה בעיר.

קרבה
Closeness

בגלל העיסוק במשפחה יהודית, ״קרבה״ כבר הוקרן בישראל בשתי מסגרות שונות עד כה – בפסטיבל הסרטים חיפה ובפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים. בשני המקרים זה היה בשנת 2017, השנה בה נוצר והוצג בפסטיבל קאן, שם זכה בפרס הביקורת של פיפרסקי לסרט הכי טוב במסגרת "מבט מסוים" (על "ג'ירפה" בלאגוב זכה בפרס הבימוי באותה מסגרת שנתיים מאוחר יותר). כבר בסרט זה ניתן לראות את הכשרון הרב של הבמאי וכן את העיסוק שלו בסוגיות של הקרבה למען האחר ומסירת מידע לצופה בצורה מרומזת.

הסרט עוסק במשפחה יהודית המנהלת מוסך. הבת הגדולה, אילנה, מעדיפה להמשיך לעבוד שם עם אביה על פני מציאת שידוך. בינתיים, אחיה הקטן, דויד, התארס והמשפחה חוגגת עם הכלה לעתיד ומשפחתה. בתום הסעודה, אילנה חומקת למפגש אהבים קצרצר עם גבר קברדיני (כלומר: מוסלמי). כשהיא מנסה לחמוק חזרה, היא מוצאת את אמה אוחזת במעיל שדויד לבש ביציאה מן הבית. דויד וארוסתו נחטפו ודורשים דמי כופר גבהים על מנת לשחרר אותם, חטיפה אשר כולה התרחשה בזמן שהמצלמה עקבה אחר הדרמה הקטנה יותר לכאורה של אילנה.

אין כל תקווה כי המשטרה תרצה או תוכל להתערב בעניין באזור שהוא די נידח מבחינת הרשויות. הרב מבקש מן הקהילה היהודית לעזור, אך הדבר לא עובר בלי ויכוח והסכום שמגוייס מספיק רק לשחרור הארוסה. כן קיימת אופציה לעזרה כספית מספקת ממשפחה עשירה בקהילה, אך זו כנראה כרוכה בנכונות של אילנה להתחתן עם מחזר יהודי אותו דחתה לא פעם, כנראה. בשלב מסוים הצעירה מנסה לעזוב את הבית ולבלות עם החברים של המאהב שלה – אך אלו לא ממש אוהבים יהודים ולא ישמחו לגלות את זהותה. כאשר ההורים של אילנה מגלים על הקשר (או מראים לה כי הם גילו) מצבה לא משתפר. בסופו של דבר עולה שאלה אשר שבה בצורה שונה גם ב"ג'ירפה" – עד כמה היחיד מוכן להקריב את עצמו למען אדם שהוא אוהב. והשאלה הזו לא נשאלת רק לגבי הדמות הראשית.

"קרבה" מחליף גיבורים מדי פעם, אף כי הוא שב לאילנה כמובילה את הסיפור יותר מאשר אל דמויות אחרות. הכותרת מתייחסת גם לקרבה המשפחתית, אבל גם לקרבה בין הקברדינים ליהודים החיים באותה עיר לא מאוד גדולה, אבל גם בעולמות שונים. הסרט לא מכיל קטעים אלימים הנובעים מהסיפור, אבל כן מכיל סיקוונס אחד קשה לצפייה בו הצעירים הקברדינים צופים במורדים צ'צ'נים מתעללים בחייל, ומנהלים ויכוח האם הם כמיעוט קרובים למעשה לצ'צ'נים וצריכים לנהוג באותה דרך. סיקוונס זה הפך את הסרט לשנוי במחלוקת שכן הוא מראה תמונות שאומנם הופיעו גם בחדשות, אבל כוללת אלימות אמיתית הנצרכת כבידור קולנועי, גם אם האנשים הצופים בה ברובם יוצאים נגד המהלך.

הבחירה של בלאגוב היא להראות את הכיעור בעולם ברמה הכי קיצונית שלו, וכבר בסרטו הראשון באורך מלא גם להפנות אצבע מאשימה לתרבות הספציפית בה הוא חי. הקברדינים הצעירים מתבטאים בגאווה לאומית ובגזענות גם נגד היהודים החיים, מילולית, לצדם. גם המצלמה בסרט לרוב מבטאת קרבה והיא מצויה רוב הזמן סמוך מאוד לדמויות, בדרך המזכירה את הקולנוע של האחים דארדן, אבל עם כמות נמוכה של רעידות ועם הרבה עצירות להצגת קומפוזיציה מוקפדת וצפופה.

מבלי לגלות את הסוף של הסרט (למרות שעד כמה שידוע לי די קשה להשגה כעת), בלאגוב מסיים את היצירה בכיתוב "אני לא יודע מה קרה לאנשים הללו אחרי זה". מובן כי גם חלק ניכר מן הסצנות שהוא כן הראה הוא לא יכול היה לדעת, אף כי מדובר בסיפור אמתי. אבל מה שהוא לא יודע הוא מה קרה אחרי אקט קטן של חמלה, אהבה ויצירת קשר מחדש אחרי משבר מאוד גדול. בסופו של דבר הסרט נוטש את העימות או המשיכה בין היהודים לקברדינים, ומצמצם את עולמו לתא המשפחתי ביותר. גרעין שיוצא מתוך האפלה לסוג של לידה מחדש, אולי של סיפור גדול יותר.

ג'ירפה
Beanpole

אף כי סרטיו של בלאגוב עוסקים בקושי ובהקרבה, בסופו של דבר בלב שלהם נמצאת האהבה וההבנה כי יש הצדקה לסבל גדול למען האחר, לרבות נטישת אורך חיים וביטול עצמי. מסיבה זו, חרף כל הסבל שנראה על המסך והקשיים הרבים, "ג'ירפה" בסופו של דבר נחווה עבורי גם כסרט אופטימי בראייה שלו את טבע האדם. גם אם הוא מעביר את הדמויות שלו כמה מדורי גהינום שקשה לדמיין בכלל, שלא לדבר על לחזות בהם. כדרכו של קולנוע גדול, הוא מצליח לייצר הבנה גם למעשים של דמויות הנוהגות בצורה איומה ונוראה, או מבצעות מעשים שהיו נראים איומים ולא אנושיים בכל סיטואציה אחרת. יש בסרט התגברות על זוועות האדם שנעשו בשם רשע, וגם התגברות על אסונות שנגרמו במקרה, או אפילו מתוך כוונות טובות.

בנקודה זו אכנס למעט פרטים לגבי העלילה בחלקו הראשון של הסרט, כולל הסצנה הקשה מאוד לצפייה שמגיע בשלב מוקדם. מי שרוצה לצפות בסרט מבלי דעת דבר על המתרחש בו, מוזמן להפסיק לקרוא כעת. אף על פי שמה שאני מתאר זה יותר המאורע המחולל של העלילה מכל דבר אחר והוא גם אירוע שלפחות עבורי, לא בא בהפתעה בכל הנוגע לתוצאה. זה נכון גם לצפייה הראשונה שלי בסרט, שהתרחשה כאשר היה לי ידע כללי וחלקי בלבד על הנושא. ובכל זאת הזהירות מחייבת, אז ספוילרים לחלק הראשון של הסרט מכאן.

הסרט מתרחש כאמור בבית חולים בעיר לנינגרד של שנת 1945. גיבורת הסרט היא הבחורה הגבוהה, איה, אשר שוחרה מן המלחמה בחזית בעקבות הלם קרב ולא לפני שספגה פגיעת ראש (אותה ניתן לראות דרך האיפור). היא חוזרת מן החזית עם ילד קטן, שכולם מניחים שהוא בנה, אך הוא למעשה של חברתה מאשה, אלמנה שנותרה לנקום עד תום המלחמה. איה לא מדברת הרבה ונכנסת להתקפים בהם היא קופאת ודוממת, אך עם הילד היא מדברת יותר ואפילו מחייכת. הוא האור של חייה וברגע אחד של משחק עימו היא מגיעה לשיא השפל – התקף שהיא חווה מאבן את גופה וחונק את הילד בטעות. הבמאי מראה את הפרפורים ממרחק יחסית קרוב, מבלי לחתוך או לתת לקהל להבין לבד מה מתרחש.

במנותק משאר הסרט, הסצנה הזו מרתיעה ונמצאת על סף הפורנוגרפיה של הסבל. אבל בהקשר של כל הסרט, איני מצליח לחשוב על דרך בה ניתן היה להראות אותה אחרת מבלי לשבור את השפה הקולנועית של הסרט כולו, או לאבד חלק מן המשמעות. להתחיל את הסרט כאשר הילד כבר מת לא היה מראה את איה במצב היותר מתפקד וחייכני שלה. לתת לקהל להשלים את המידע לבד היה פוגם בנושא חשוב ביצירה, לפיה לא רק האכזריות הורגת ופוגעת, אלא גם אהבה. בעולם בו יש יותר מדי גורמים של אכזריות, זה מן הסתם דבר קשה במיוחד. אך בכל זאת, הסרט מאמין באהבה.

ובעיקר, בלי הסצנה הקשה של המוות, הסרט היה מפסיד את מה שלדעתי הוא הסצנה הטובה ביותר שלו – השיבה של מאשה בציפיה לראות את הילד שלה. בין הסצנות הללו יש כמה שוטים הכרחיים שמראים כיצד העולם המשיך להתנהל סביב הגיבורה למרות המוות, וכיצד איה ספגה לעצמה הלם נוסף, הפעם עם הרבה יותר רגשות אשמה. ההגעה של מאשה מצמררת בגלל פער המידע – מהר מאוד מבינים כי מדובר בילד שלה וכי איה לא מסוגלת לומר את אשר קרה. זוהי סצנה עם מימד של מתח כמעט נוסח היצ'קוק, ועם פגיעה באדם אהוב נוסח ברגמן, אך בקצב איטי המגביר את הכאב בכל מילה שנאמרת. מאשה מתחילה להבין בהדרגה, עוד בטרם היא זו שאומרת את הדבר, כי ארע אסון.

מאשה היא זו שאומרת בקול רם את מה שקרה מאחר ומבין שתי הנשים, היא זו אשר מורגלת להמשיך קדימה כפי שהמשיכה בלחימה עד הסוף. מול כל אסון של החיים או השפלה שהיא עוברת, היא מוצאת תכנית חלופית. זה לא רק על מנת לשרוד, אלא גם על מנת להשיג את היעדים שהיא מציבה, גם אם אלו יעדים בלתי אפשריים. לעומתה, איה לא מסוגלת להתגבר על האבל ועל זוועות העולם. הלם הקרב הוא רק חלק מחוסר היכולת שלה להתמודד עם החיים. כל מגע הוא עבורה דקירה, בעוד מאשה רואה במין אמצעי לגיטמי להשגת יעד (עוד ילד). מאשה לא מפחדת מדבר, איה היא כולה פחד. אלו שתי גיבורת מנוגדות אך גם משלימות. שתיהן גם תמימות מאוד בדרכן ובסופו של דבר גם נחושות ושורדות. עד כמה שקשה לאיה להתמודד עם חייה, דווקא היא בעלת הכוחות להקל על כאבם של חולים אנושים יותר, ואף לבצע המתת חסד. הסרט הוא סיפור חברות ואהבה בין שתי נשים, אהבה שייתכן ויש בה גם מימד מיני, אך הוא לא בהכרח הכוח המניע.

הסרט נראה כמו רצף של רגעי סבל, אבל הוא למעשה סרט על התעלות מעל לזוועה, אפילו מול הכישלון של כל התכניות עוד בשלבי הביניים. יצירה שהיא הצדעה לרוח האנושית. בחלק האחרון של הסרט, אחרי התמקדות רק בלב הסבל במרכז העיר, הסרט מראה כי גם בלנינגרד של אחרי המלחמה יש מקורבים לשלטון שערוכים יותר לחיים הקשים בבית החולים, ובמרחק לא רב אפילו הבורגנות מצאה דרך לשרוד בעולם הקומוניסטי, רקובה לאו דווקא בדרך לה הקהל מצפה. מול כל זה, הסרט לא יכול בהכרח להציע סוף טוב, כי אין סופים כאלה בחיים, אבל הוא כן מציע רגעים של קבלה והכרה באחר – וזה לא מעט. חווית הצפייה בסרט ממוטטת רגשית, אך גם מעשירה ובסופו של דבר מרוממת. אנו מקבלים תזכורת לא רק לאכזריות הגורל והאדם, אלא גם ליופי.