״אליס״ (.Alice T), סקירה לרגל שידור ב-yes

תעשיית הקולנוע ברומניה היא מן המהוללות והמצליחות בפסטיבלי קולנוע במאה ה-21, ברמה שכבר לא תמיד נמצא מקום לכל הסרטים בפסטיבלים הגדולים או בהקרנות מסחריות בארץ. כך קרה שסרטו האחרון של ראדו מונטיאן, "אליס" (.Alice T), עורך את בכורתו הארצית בימים אלו בערוצי הסרטים של yes. הוא זמין ב-VOD ויוקרן לראשונה ממש היום (שלישי ה-25.3) בשעה 22:00 בערוץ yes3, במסגרת הרצועה המשובחת של פסטיבל הקולנוע של יס. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל לוקרנו 2018 וזכה שם בפרס לשחקנית אנדרה גוטי, אך מאז לא נתקלתי יותר מדי בשמו.

ייתכן וההצלחה של הקולנוע הרומני גרמה לכך כי סרט ראוי זה נדחק מעט לשוליים. בין הסרטים של כריסטיאן מונג'יו, כריסטי פויו, ראדו ג'ודה, קורנליו פורומבויו, קאלין פטר נצר ועוד, אולי קצת קשה לזכור כי מונטיאן תרם רבות לעיצוב השפה של הקולנוע הרומני. בין סרטיו נמנים "הנייר יכחיל", "בוגי" (חופשה מפשחתית"), ומה שהוא בעיניי סרטו הגדול ביותר, והיחיד שגם הופץ מסחרית בארץ – "יום שלישי אחרי החגים". לגנות הבמאי ניתן לומר כי בתחילת דרכו ניסה סגנונות שונים, בעוד "אליס" הוא קצת חזרה אל סוג הנרטיב והסגנון הקולנועי שהפך את הקולנוע הרומני לייחודי לפני יותר מעשור. אך באותה מידה, הסגנון הזה מבליט את הבנייה המורכבת והיפה של דמות שנמצאת ברגע של שינוי בחייה ובמקרה של סרט זה, מדובר בגיל ההתבגרות. העלילה של הסרט לא מאוד מורכבת או מקורית, אבל בכל זאת הגיבורה מרגישה חד-פעמית.

העיסוק בתקופת הנעורים נוכח גם בבחירת השם של הדמות הראשית, שהוא גם שם הסרט. במקור יש יותר הבדל בינו לבין סרטים אחרים שכן קוראים לו "אליס ט.", בתוספת האות הראשונה של שם משפחתה של הגיבורה. אבל כל הסרטים שקרויים בשם אליס או מזכירים אותו, מתכתבים ברמה כלשהי עם היצירה של לואיס קרול. בסרט זה, אליס טארפן בת ה-17 כבר גדולה מגיל הגיבורה בספרי קרול, אך לא מתנהגת כאישה בוגרת. היא מצויה במצב של מרד תמידי מול גורמי סמכות, גם אשר עליה לקחת בקרוב החלטה קשה. אליס מגלה כי נכנסה להריון, אירוע אשר מתרחש לפני תחילת הסרט. אם להשתמש במשחק מילים מטופש שלא מתאים לרמה של היצירה, היא לא בארץ הפלאות אלא בארץ ההפלות, כלומר צריכה להחליט כן או לא.

האב של העובר מבוגר יותר מן הגיבורה ומבקש הפלה. אליס רוצה לשמור את התינוק, אבל היא גם שומרת את הידיעה עליו מהוריה – מהאם שבביתה היא חיה ומן האב שמעורב בחייה מעט יותר מרחוק. כל אחד מן ההורים שלה מצוי בזוגיות יציבה חדשה. אליס מרגישה פגיעה במיוחד כשאחרים מקבלים החלטות עבורה, אבל לאורך הסרט ניכר כי היא מתקשה לחשוב על תכנית לטווח ארוך או על ההשלכות של כל בחירה אפשרית שלה. יחד עם זאת, יש מקרים בהם הזעם התמידי שלה כלפי ההורים והמורים נראה מנומק ואף מוצדק, כפי שיש לא פחות רגעים בהם הוא נראה חסר שליטה. יש סצנות בהן כואב לראות את האם מספרת לאחרים על ההריון בלי לשאול את דעתה של אליס, ורגעים בהם התנהגות ההורים נראית כדרך המוצא האפשרית מן המצב. אליס, המגולמת בידי אנדרה גוטי כפי שציינתי לעיל, מעוררת הזדהות כמי שלא רוצה לוותר על רוח הנעורים שלה. היא מעוניינת להוסיף ולזרום עם כל הנאות החיים שהגיל הצעיר מציע, אבל גם תמיד מעוררת חשש בגלל חוסר המחשבה שלה על העתיד. הכוונה היא הן עתידה האישי, הנפגם מכך שאינה מתייחסת לבית ספר, והן העתיד העובר שברחמה.

מונטיאן משתף פעולה בכתיבת התסריט בכל סרטיו עם שני כותבים נוספים – אלכסנדרו באצ‘יו וראזבן רדולסקו. השני הוא הדמות היותר חשובה מבין השניים, וניתן לטעון כי הוא הדמות החשובה ביותר בקולנוע הרומני של האלף הנוכחי, יותר מכל במאי. זה לא רק בגלל שהוא שותף לתסריט ביצירות כמו "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", "מותו של מר לזרסקו" ו"בן יחיד", אלא מפני שהוא פיתח תיאוריה על קצב דרמטי נכון לסרטים אלו, תיאוריה שרוב הבמאים הרומנים משלבים בחלק מן הסרטים שלהם.

סצנה טיפוסית לפני המודל של רדולסקו תיקח זמן רב בהצגת מאורע שגרתי לכאורה, כאשר הקהל יודע כי עבור חלק מן הדמויות מדובר במצב מתוח מאוד העומד להתפרץ. ב"יום שלישי אחרי החגים", אב המלווה את בתו אל רופאת השיניים מרגיש בצדק כי עולמו עומד להתמוטט, ולא בגלל שיני בתו. "אליס" מציג סיטואציות מביכות ומותחות מראש, כמו בדיקות אצל גינקולוגית, אבל הסצנה המותחת באמת מציגה שתי מתבגרות צופות בסרט כאשר אביה של אחת מהן חוזר הביתה בשעה מוקדמת מן הצפוי. הדרמה הבנויה מכך כי לחלק מן הדמויות יש ידע שאין לאחרות מתדקלת סצנות רבות מאוד בסרט. כולל חגיגה משפחתית ארוכה שלכאורה עוצרת את התפתחות הנרטיב, אך למעשה מציגה היטב את הפער בין הרצון של אליס להתנג כמתבגרת והציפיה של משפחתה שתתנהג כמי שצפויה ללדת.

אלמנט מהותי נוסף במבנה התסריט קשור לכך כי המידע על החלטות משנות גורל נמסר לא פעם לאחר מעשה. יש בסרט דרמות גדולות, אך הן נרמזות או נמסרות בשולי הדיאלוגים, ולא כל הדרמות קשורות ישירות לדמותה של אליס. למשל, דרך הסיפור שלה אנו מקבלים שברירי מידע של סיפור האהבה וכישלון היחסים בין הוריה. כמעט ואין כאן מונולוגים גדולים, אלא סצנות של דיאלוגים שגרתיים על נושאים יומיומיים. רוב השיח בסרט הוא על דברים בנאליים, אבל בו בזמן דמותה של אליס לא מאפשרת לסרט להיות רגוע. בין אם ברצון להנות או לשחק עם רגשותיהם של אחרים ובין אם דרך זעם, אליס חיה כמי שאין עבורה אף רגע דל. התסריט מותח את הסצנות סביבה והבימוי שומר לא פעם על מרחק ממנה, בעוד היא לא מניחה לסרט להיות רגוע. כל זאת בדרך לשיא דרמטי גדול יותר מן השיאים הנראים בהתחלה, שיא שהחל משלב מסוים ברור כי יגיע אך לא בדיוק ברור מה יהיה אופיו. הסיום של הסרט ממשיך את השפה החזותית וסגנון הכתיבה אך גם כולל שינוי מרתק עקב נסיבות העלילה. זהו רגע שמרומם סרט טוב מאוד לדרגה של יצירה מרשימה, שהיא עדות נוספת לחוזק של הקולנוע הרומני.