״לילות וסופי שבוע״: בחזרה לסרט הראשון שביימה גרטה גרוויג ולעבודתה עם ג'ו סוואנברג

גרטה גרוויג נמצאת כעת בדרגת ההערכה הכי גבוהה, פחות או יותר, שניתן להגיע אליה בקולנוע אמריקאי. בעשור הקודם זכתה להכרה הולכת וגדלה הן כשחקנית והן כשותפה לתסריט בפרויקטים של בן זוגה נואה באומבך. לאחר מכן, שני הסרטים הראשונים שכתבה וביימה לבדה, "ליידי בירד" ו"נשים קטנות", הפכו לחביבי הביקורת והיו מועמדים לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. הם גם זיכו את גרוויג עצמה בשתי מועמדויות לפרס, אחת על תסריט ואחת על בימוי, כאשר רבים סבורים כי הייתה ראויה להיות מועמדת על הבימוי גם בסרטה השני.

מילה אחת חשובה בפסקה הקודמת היא המילה "לבדה" – גרוויג גם הייתה במאית שותפה של סרט כמעט עשור לפני "ליידי בירד", שרבים סבורים שהוא סרט הבכורה שלה כבמאית. הוא אכן סוג של סרט ביכורים, אבל כאמור הוא רק הסרט הראשון אשר ביימה סולו. בכמה ראיונות על ״ליידי בירד״, גרוויג דיברה על מה שלמדה בזמן עשיית הסרט "הראשון שלה" ותמיד תיקנה את עצמה, מציינת שזה הסרט הראשון שלה כבמאית בודדת. במקרים רבים היא גם מדברת על הניסיון המוקדם שלה בסרטים דלי תקציב בהם כל הצוות היה צריך לעשות את כל התפקידים על הסט וכיצד זה העניק לה כלים במעבר לסרטים מתוקצבים יותר. מעבר לכך, לא הצלחתי למצוא (לא שחיפשתי יותר מדי) כל התייחסות שלה לשלב זה בקריירה שלה מן השנים האחרונות. ואני די סקרן לדעת אם היא גאה בעבודה הישנה שלה או נרתעת ממנה.

הסרט הראשון עליו היא חתומה כבמאית שותפה הוא "לילות וסופי שבוע" (Nights and Weekends) מ-2008. הסרט כולל רמזים למאפיינים של הסרטים המאוחרים/מוכרים שלה, אבל גם כמה הבדלים בהם אגע בפוסט זה. מאידך, צפייה מחודשת בסרטים בהם לקחה חלק בראשית הקריירה כוללת גם סוג של אשמה. גרוויג הייתה מאוד צעירה בזמן הצילומים (בת 23-24) ויש משהו בוסרי לטוב ולרע בסרט. הוא אומנם הראשון עבור גרוויג אבל גם הסרט הרביעי עבור מי שחתום יחד איתה על הבימוי, ג'ו סוואנברג, דמות מעניינת ופעילה מאוד בקולנוע העצמאי בארה"ב בשני העשורים האחרונים. לאחר הצפייה כיום ב"לילות וסופי שבוע" אין לי ספק כי הוא סרט שיתופי של שני היוצרים, שהם גם כותבים, שחקנים ראשיים וחתומים עליו כמפיקים, אבל על מנת להסביר את הסגנון שלו והדרך בה נוצר אני חש צורך לסקור גם את הקריירה של סוואנברג בשנים שהובילו לסרט זה.

לא ניתן לדבר על הקריירה המוקדמת של ג'ו סוואנברג מבלי להתייחס לזרם/תת-הז'אנר בו פעל – ממבלקור. המילה "ממבלקור" הוצמדה כמילת גנאי (שמאוחר יותר מבקרים רבים אימצו בחיבה) לקבוצה של סרטים דלי תקציב שנוצרו בעשור הראשון של המאה ה-21. השם בא לבטא את הקושי בהבנת הדיאלוגים, שכן השחקנים משדרים במתכוון חוסר ביטחון ולפעמים ממלמלים את הטקסט, לכאורה. אולם, מאפיין חשוב לא פחות של הסרטים הוא מצב של מלמול, או אמביוולנטיות, רגשית. סרטי ממבלקור עסקו באנשים צעירים אשר לא ממש ידעו מה לעשות עם החיים שלהם, לרוב אחרי תואר אקדמי. חוסר הכיוון בחיים התבטא הן במערכות יחסים רומנטיות, הם בתחום התעסוקה/יצירה אמנותית, והן ביחס לחברים, משפחה או לשינויים בעולם המדורני. ברבים מן הסרטים (אך לא בכולם) הדיאלוגים היו מאולתרים ובוצעו בידי שחקנים לא מוכרים או לא מקצועיים.

אף כי היוצרים הסתייגו מן ההגדרה המשותפת של ממבלקור, יש לקבוצת הסרטים הזו גם היבטים של תנועה. רובם הוצגו בבכורה בפסטיבל הסרטים והמוזיקה SXSW בעיר אוסטין, ולא מעט מן היוצרים הבולטים שבהם שיתפו פעולה אלה עם אלה. למשל, ערך הוויקיפדיה על ממבלקור כולל שבעה במאים בולטים שמצוין כי החלו את דרכם ביצירת סרטי ממבלקור – כולם עבדו עם סאוונברג. גרוויג הופיעה בסרטיו תחילה כשחקנית, כמו גם אנדרו בוז'לסקי (מי שייצר את הסרט הראשון לו הוצמד הכינוי ובמאי מוכשר מאוד), לין שלטון, האחים מארק וג'יי דופלאס, וריי רוסו-יאנג. הבמאי הנוסף הוא אהרון כץ, שסוואנברג הופיע בסרטו הנהדר "עיר שקטה" בתפקיד משנה. לא מצויינת יוצרת נוספת, כריס וויליאמס, אשר לפעמים נטלה קרדיט ככריס ריי. היום היא כריס סאוונברג, אשתו של ג'ו וגם במאית בפני עצמה, ושותפה לחלק גדול מן היצירות שלו בתפקידים שונים. כל השמות הללו עדיין יוצרים סרטים, אף כי התרחקו מן הממבלקור בצורה זו או אחרת. סוואנברג למשל נטש את המראה המאוד המחוספס של סרטיו הראשונים ועבר לצלם את סרטיו הארוכים בפילם, לצד הסדרה "קל" (Easy) שאתם יכולים לראות בנטפליקס – סדרה שנראית כמו ממבלקור 10 שנים אחרי, כאשר בני ה-20 ומשהו הם בני 30 ומשהו.

שיתוף הפעולה של גרוויג עם סוואנברג החל בסרטו השני של הבמאי, ״LOL״ והוא התרחש במקרה. סוואנברג עבד על סרט אודות גברים החיים דרך אמצעים טכנולוגיים, בו גילם דמות של גבר אשר מעדיף לגלוש באינטרנט מאשר לקיים אינטרקציה עם בת זוגו. דמות אחרת בסרט הייתה של מוזיקאי המייצר קטעי מוזיקה מרגשים ומוזרים שאנשים מקליטים עבורו, ובמקביל מפתח אובססיה לאתרים פורנוגרפיים. הגבר השלישי הוא כריס, המגולם בידי כריס מייסון וילס, שגילם גבר משיקגו שמנהל מערכת יחסים עם אישה החיה בניו יורק. הסרט עירבב מציאות ובדייה והסיפור של כריס הוא ברובו אמתי – גרטה גרוויג הייתה בת הזוג שלו והיא אכן חיה בניו יורק. בזמן צילומי הסרט היא כלל לא פגשה את סוואנברג, אבל ידעה על הפרוייקט והסכימה להשתתף, בין היתר מתוך ההערכה לסרטו הקודם של הבמאי, "נשיקות על הפה" (Kissing on the Mouth).

הסרט משלב בין תמונות והודעות שגרוויג שלחה לכריס כחלק ממערכת היחסים ושיחות שחצי בוימו עבור הסרט, בהם שומעים רק את הצד שלו. גרוויג גם שלחה מספר תמונות נוספות שלה לטובת עלילת הסרט שהקצינה את הפן המיני במערכת היחסים יותר מאשר המציאות. בסך הכל זהו סרט מעניין כבדיקה של היחס לטכנולוגיה בשנת 2006, אבל מעבר לכך לא הייתי ממליץ עליו לצפייה, בטח לא על מנת לראות את ההופעה הראשונה של גרוויג. הקשר הבין-עירי האמיתי שולב מעבר לסרט גם בסדרת הרשת "Young American Bodies", שסאוונברג וכריס ריי/וויליאמס (אז עוד לא אשתו) יצרו במקביל. בכל מקרה, לאחר מפגש עם גרוויג בפריימירה של ״LOL״, סאוונברג החליט לתת לה לשחק תפקיד מרכזי בסרטו הבא.

התוצאה היא "האנה עולה במדרגות" (Hannah Takes the Stairs) משנת 2007, סרט שהוא קפיצת מדרגה בקולנוע של סאוונברג, לא מעט בזכות הנוכחות של גרוויג כמעט בכל סצנה. גרוויג לא רק משחקת את הדמות בשם האנה, היא גם פיתחה את התסריט מן השלבים הראשונים וחתומה עליו ביחד עם סאוונברג וקנט אוסבורן, תסריטאי שחוץ מקולנוע עצמאי הוא גם אחד מן הכותבים של ״בובספוג״ ועוד סדרות אנימציה. השלושה כתבו את העלילה הלא-מאוד-מורכבת והדיאלוגים עצמם היו מאולתרים, כך שכל יתר הקאסט קיבל קרדיט על חומרים תסריטאיים נוספים. היתרון הוא שיתר הקאסט הורכב בעיקר מבמאים אחרים. האנה היא צעירה שעובדת אחרי הקולג' כחלק מצוות כותבים של סדרת טלוויזיה, שכולל מלבדה שני גברים. בתחילת הסרט היא יוצאת עם מייק (מארק דופלאס) שבדיוק החליט להתפטר מן העבודה שלו ורוצה בעיקר לבלות בחוף. האנה נפרדת ממנו ומהר מאוד מתחילה רומן עם הכותב הבכיר במשרד שלה, פול (אנדרו בוז'לסקי), אבל גם מפתחת רגשות כלפי האדם השלישי במשרד, מאט (אוסבורן). גם השותפה לדירה של האנה זוכה לזמן מסך ניכר והיא מגולמת בידי ריי רוסו-יאנג.

הסרט הזה נראה קצת כמו אולסטאר מצוצמם של הקולנוע העצמאי/ממבלקור, אבל הוא גם מופע ראווה של גרוויג בתפקיד מרשים בהתחשב בכך שזו הפעם הראשונה שהיא ממש משחקת, ושלא היו לה שאיפות בתחום לפני העבודה על הסרט הזה. רגעי השיא כוללים סצנות של פרידה, או רצון לפרידה, מן הגברים השונים. יש גם דיאלוג ארוך עם מאט על דיכאון ממנו הוא סובל, שהופך לשיחה על מה שחסר להאנה בחייה על וחוסר היכולת שלה לעשות את הדבר הנכון על מנת לתמוך רגשית, ומאמצע הסצנה המצלמה עוברת לצלם את האנה הבוכה ממרחק קרוב מאוד. אולם, לא פחות מכך ובהתאם לז'אנר, לא מעט מן הדמות מועבר דרך רגעים לכאורה מתים, בהם היא שוטפת כלים, מנסה לזרוק רעיונות במשרד, או מדברת על נגינה בחצוצרה. גם בשל העבודה של מספר במאים בתפקידי משחק וגם משום שסוואנברג נטש את העריכה המהירה עד מהירה מדי של שני סרטיו הראשונים, סרט זה עדיין מציג את אותו בלבול רגשי אבל נדמה בוגר הרבה יותר. הוא אחת מן ההמלצות הראשונות שלי להיכרות עם זרם הממבלקור.

המלצה אחרת תהיה אותו "לילות וסופי שבוע", שהוא כאמור סרט בו גרוויג היא שותפה מלאה לסאוונברג לכל דבר – בבימוי, בכתיבה ובמשחק. הסרט החל מרעיון של גרוויג לעבוד במשותף אחרי ״האנה עולה במדרגות״. עלילת הסרט היא עיבוד בדוי למערכת היחסים של גרוויג עם וילס שתועדה ב״LOL״. גרוויג וסאוונברג מגלמים את מאטי וג'יימס. היא חיה בניו יורק, הוא בשיקגו, לשניהם אין יותר מדי כסף והם מנסים לנהל מערכת יחסים. החצי הראשון של הסרט צולם עוד לפני הבכורה של "האנה" והוא כלל מפגש בשיקגו ואחריו מפגש בניו יורק, כאשר רוב הסרט הן שיחות בדירה (או במסדרון מחוץ לדירה), ומעט בילוי ברחובות שיקגו. ישנה כמות קטנה של דמויות נוספות, כאשר את אחיו של סאוונברג גילם ג'יי דופלאס, החצי שפחות נוטה למשחק אצל האחים דופלאס.

בחלק הראשון של הסרט כבר ניתן לחוש מעט מן הרגישות והנושאים האישיים שגרוויג מביאה ליצירה שלה. יש עיסוק ניכר בכך שמאטי נוהגת לרוץ, סימן ראשון למוטיב חוזר ביצירה המאוחרת יותר של גרוויג. בנוסף, אף כי רוב הסצנות אולתרו, בראיונות מאותה תקופה גרוויג מציינת כי אף שאין לה בעיה להופיעה בעירום בסרטים (היא אכן מופיעה בעירום בכל הסרטים הנידונים, זו לא הסיבה לצפות בהם), קשה לה עם מגע אינטימי מול המצלמה. לכן, היא החליטה לתכנן מראש את הכוריאוגרפיה של הסצנות הכוללת מגע גופני, והסרט מכיל כמה כאלו כבר מן הפתיחה, כשהשניים ממהרים להתפשט ברגע בו הם נכנסים לדירה של ג'יימס אחרי שמאטי נחתה בעיר לסוף שבוע.

גרוויג וסוואנברג רצו שכל הסרט יורכב מסדרה של מפגשי סוף שבוע, אשר מראים את החיבה אך גם את הקושי במערכת יחסים שרובה בשלט רחוק, וגם את ההבנה כי הם לא באמת מכירים אחד את השנייה ומתחילים להתרחק. הבעיה הייתה שמה שהם צילמו היה רחוק מלהספיק לסרט באורך מלא, ובינתיים שני הבמאים שהם גם הכוכבים, הסתכסכו. לאחר מספר חודשים הקשר חודש והשניים החליטו לצלם חלק נוסף לסרט, חלק אשר מתרחש שנה מאוחר יותר.

בחלק זה, ג'יימס מגיע לניו יורק על מנת לקדם משחק וידאו שיצר. הוא יוצר מחדש קשר עם מאטי, במטרה לייצר ידידות במקום הקשר הרומנטי. השניים מתחילים לבלות יחד בהיסוס, אבל דומה כי הם מתקשרים טוב יותר מאשר בתקופה בה היו לכאורה זוג. בשלב מסוים, צלמת של כתב עת מבקשת ממאטי להצטרף לצילומים, במחשבה כי היא אכן החברה של ג'יימס. מטאי עושה זאת בהיסוס, ממתינה לרגע בו ג'יימס יתקן את הצלמת אבל זה לא ממש מתרחש. חלק זה של הסרט מהווה לבסוף בדיוק חצי ממנו, ולדעתי הוא טוב בהרבה מן המחצית הראשונה. הכל מגיע לשיא ברבע האחרון של הסרט, כולל פרק זמן ארוך בו גרוויג עומדת מול המראה ומנסה להחליט מה לעשות או כיצד להכין את עצמה למה שאולי יהיה מפגש מיני. אותו ניסיון מביא לשיא את האמביוולנטיות הרגשית – יש בו משהו חשוף ופגיע, אבל גם קומי. הוא מציג מערכת יחסים שממשיכה להיות מפוספסת אבל בו בזמן גם אינטימית מאוד בדרך אשר לא ניתן להגדיר.

משהו בכל הסרטים שהזכרתי נותר רענן גם היום, אך בהשוואה לקריירה הנוכחית של גרוויג חלק מן הקסם שלהם הוא בבוסריות. היבט מהותי אחד שקיים בכל הסרטים שכתבה עם באומבך או כתבה וביימה לבדה, חסר בהם – אין כלל עיסוק בחברות בין נשים. בנוסף, הדיאלוגים המאולתרים וההופעה הטבעית של גרוויג נראים רחוקים מאוד מן התסריטים בהם יש הקפדה על כל משפט וכל הבעה גופנית, בין אם גרוויג משחקת בהם ובין אם היא מדריכה שחקניות אחרות. אף כי גרוויג לא למדה קולנוע, חוויית הצפייה בסרטים נראית כמו צפייה בסרטי סטודנטים, אף כי כשהייתי סטודנט בעצמי צפיתי בהם כבסרטים של יוצרים מגובשים.

כאמור, כיום כמעט כל יוצרי הממבלקור עובדים בסגנון מעט שונה, או שונה מאוד, אך עדיין מדובר בזרם/תקופה בקולנוע העצמאי שלא צריך לזלזל בה. דומה כי היא עיצבה לא מעט מן הקולנוע והטלוויזיה הפופולרית שבאו אחריה. מעטים הכירו את הסרטים הללו בזמן אמת בישראל, ואולי ההצלחה העכשווית של גרוויג ושל אמנים נוספים שצמחו בסרטים אלו תחשוף אותם לקהל מעט יותר רחב. אלו סרטים אנטי-מסחריים וכמעט אנטי-דרמתיים מטבעם, סרטים שמטילים ספק בעצמם ואולי יוצאים נגד הציפייה מקולנוע אמנותי לספק אמירה. אולם, התיאור שלהם את שנות העשרים לחיים כתקופה של ספקות ומצוקה רגשית נותר אמין ומרגש, לפחות עבורי.