בעקבות ״עיניים שלי״ ולקראת ״ג'ירפה״: על סרטים מאתגרים לצפייה ומה ניתן להפיק מהם

לפני כשבוע יצא להקרנות מסחריות בארץ סרטו של ירון שני "עיניים שלי". זהו החלק הראשון שמופץ מתוך "טרילוגיה על אהבה" של הבמאי, שלושה סרטים שצולמו במקביל ועלילתם מתרחשת במקביל, ומתחברת בסופו של דבר למה שהוא בעיניי אחד מן הניסויים הקולנועים הכי מרתקים ומוצלחים בקולנוע הישראלי של העת האחרונה. בנוסף, במהלך השבוע הזה יערכו בארץ שתי הקרנות טרום בכורה לסרטו של הבמאי הרוסי קנטמיר בלאגוב "ג'ירפה" סרט שמככב בהרבה ברשימות המיטב של 2019, כולל הדירוג שלי ושל אורון. תוכלו לראות את הסרט בקולנוע לב תל אביב ביום שני (13.1) בשעה 19:00, ובסינמטק ירושלים ביום חמישי בשעה 20:00, שתי ההקרנות בנוכחות מפיק הסרט אלכסנדר רודניאסקי. על פניו, מדובר בשני סרטים שונים מאוד. הסרט הישראלי מתרחש בימינו ונוצר בשיטת עבודה מיוחדת בה שחקנים לא מקצועיים עובדים על הדמות לפני הצילומים ומבינים את העלילה במלואה רק במהלך העשייה, בעוד סרטו של בלאגוב הוא דרמה היסטורית המתרחשת בלנינגרד מעט אחרי תום מלחמת העולם השנייה והוא משחזר תקופה אחרת בדיוק מוקפד. אבל יש גם איזור חפיפה בין השניים.

המשותף לשני הסרטים הוא שהם מקטבים את הקהל לא בשאלה לגבי טיב הסרט (או לא רק) אלא גם בתגובה הרגשית לצפייה, שכן הם מציגים כמות גדולה למדי של סבל אנושי, עם מעט מאוד רגעי הפוגה. הקולנוע הוא אמנות, אבל הוא גם עסק מסחרי וגם בידור, וההנחה היא שאף אחד, כולל המבקר המתנשא ביותר, לא הולך לקולנוע רק על מנת לסבול. למרות זאת ובאופן אישי, אני יכול להעיד שלא רק שהערכתי את הסרטים, אלא גם הפקתי מהם סוג כלשהו של הנאה, בהיעדר הגדרה יותר מדוייקת. האפקט שלהם אינו רק אינטלקטואלי, ועל כך בהמשך, אלא גם רגשי וחוויתי. אולי אגש בחשש לצפייה נוספת בהם, אבל שמחתי מאוד על הצפייה הראשונה ועל מה שהיא עוררה בי במהלכה ואחריה, חרף או בזכות הסבל על המסך. ואני לא לבד. לא רק  בקרב מבקרים, אלא גם בקרב הקהל. אף כי אין דבר כזה תקופה גורפת או כוללת, "עיניים שלי" זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ירושלים, והוא מעורר תגובות חזקות ונלהבות גם בקרב אנשים שאינם מבקרי קולנוע. זאת באופן דומה לתגובות ל"ג'ירפה" בשאר העולם. בטקסט זה אנסה לבודד כמה מן הגורמים אשר גורמים בכל זאת להנאה מסרטים עוכרי שלווה או כאלה המאתגרים במראות של סבל.

לפני כן, יש לציין שכל צופה חווה את הדברים אחרת. למרות ההתלהבות שלי, יש אנשים אשר מהיכרותי עם הטעם הקולנועי שלהם אמליץ להימנע מצפייה מאחד משני הסרטים הנ"ל, או משניהם. אלו סרטים שנועדו במובן מסוים לקטב לא מבחינת הפירוש, אלא מבחינת החוויה הרגשית. התגובה של "למה אני צריך לראות את כל הסבל הזה" היא תגובה שאני מבין. הדבר גם שונה מאוד בין סוגי הסרטים – התגובה שלנו לסרטים המשחזרים סבל בתקופה אפלה בעבר שונה מן התגובה שלנו לסרטים המנסים לתאר את העולם בו אנו חיים ברגע זה, גם אם המסר תמיד מכוון להווה. חלק מן הטענות שלי רלוונטיות במידה שונה לגבי כל אחד מן הסרטים, אף כי רוב הדברים נכונים לשניהם. בשני הסרטים זה גם בסדר לא להיות חלק מן החוויה, לוותר על הצפייה מראש, או להירתע במהלך הסרט אם הסבל הופך ליותר מדי. אולם, הנה מה שעלולים להפסיד אם מוותרים.

ג'ירפה

עוצמת החוויה

נדיר מאוד לחוות אושר. אולי עוד יותר נדיר לחוות אושר בקולנוע. אולם, אנחנו עדיין מעוניינים ברגשות גדולים ואינטנסיביים, חוויה שמרגישה גדולה יותר מעצב או שמחה. יש אנשים שחותכים את עצמם, או לוקחים סמים קשים, על מנת "להרגיש חיים" או לחוות רגש חזק מן הרגיל. צפייה בסרטים היא דרך פחות מזיקה, וגם יכולה לייצר עוצמה רגשית דומה לשעות ספורות (כולל אחרי הצפייה). גם אם עוצמה זו קשורה לרגשות שליליים כמו צער או חרדה, היא מותירה לצופה דבר יוצא דופן. בניגוד לכאב שלנו על מוות או סבל של אדם שאנו מכירים אישית, אנו מסוגלים לחוות את הכאב הגדול שנראה על המסך ולהמשיך בסופו של דבר בחיינו, אולי חזקים יותר במקרה שנתמודד עם עוצמה רגשית גדולה כזו בחיים שלנו, ואנו הרי נתמודד עם טרגיות בהמשך החיים.

כפי שהקולנוע מאפשר לשחקן למות ואז לקום לתחייה, הוא גם מאפשר לקהל לחוות רגש אינטנסיבי עם אפקט טראומתי מוחלש בהרבה, אם בכלל. אנו רוצים שסרט יעורר בנו סערת רגשות, כולל רגשות שליליים, גם אם רוב הזמן נעדיף לצפות בקומדיות או סרטי פעולה. בסופו של דבר, דומה כי עבור רוב האנשים, החוויות הכי חזקות בקולנוע היו בסרטים שכללו גם לא מעט סבל ועצבות, עם או בלי סוף שמח. "ג'ירפה" מראה עוני כבר בשוט הראשון ותוך זמן קצר שובר לקהל את הלב בפעם הראשונה ולא האחרונה. אבל הודות לבנייה החזקה של כל הרבדים בעולם הסרט, החוויה הזו אינה רק חוויה חזקה של סבל, אלא גם חוויה ייחודית של סבל שהמעניקה לקהל לא רק מבט על תקופה אפלה בהיסטוריה, אלא גם על דרכי התמודדות עם משברים שיש לקוות כי הינם קטנים יותר.

האור מבעד לסדקים

There is a crack in everything"
"That's how the light gets in

יש סדק בכל דבר, כך נכנס האור. את השורה הזו כתב (ושר) לאונרד כהן, ואני מוצא שיש בה משהו נכון לגבי האופן בו אנו רואים את העולם. מובן כי יש אור שמש ביום קיץ כאשר אנו על חוף הים ואין אף ענן בשמיים. אך החום והבהירות של האור הזה הם משהו בין דבר מובן מאליו למטרד. לעומת זאת, קרן אור בה מבחין אדם המנסה לפלס את דרכו בבניין שקרס עליו היא אור אמיתי, תקווה גדולה ולידה מחדש. החוזק הרגשי של הסרטים המראים בעיקר סבל הם אלו בהם לרגעים ספורים יש אקטים קטנים של חום ואחווה אנושית. ישנם סרטים שמראים הרבה אסונות ושומרים את רגע האור הבודד לסיום חזק, כגון… חלקכם לא רוצים מן הסתם שאעשה ספוילר לסרט שהוא לא עיקר הדיון.

הגדולה של "ג'ירפה" ושל סרטי טרילוגיה על אהבה של ירון שני, היא שרגעי האור פזורים לאורך היצירה. לפרקים מדובר באקט של הקרבה או ליטוף בלב סצנה זוועתית. לכל אורך "ג'ירפה" יש רגעים קטנים כאלו. הסרטים של שני מדגימים את הצד הקשה ולעתיים הרסני של אהבה בנרטיב הכללי שלהם, אבל הם מאפשרים גם מקום לרגעי חמימות. למשל, כאשר גיבור "עיניים שלי" עובר שורה קשה של אירועים אשר מוטטה עליו את עולמו, מפגש עם הוריו מכניס לסרט גם הומור של ממש וגם תחושה של בית ותמיכה ללא תנאים. או בסרט "עירום" (פרק אחר בטרילוגיה של שני עליו כתבתי בעבר), המכיל לצד סצנות מטרידות מאוד סצנה מקסימה בה נער לא יודע כציד להגיב לחיזורים של נערה עמה הוא לומד. אף כי בכל המקרים הללו רגעי האור הללו נרמסים בסופו של דבר בידי אפלה גדולה יותר, משהו מהם נותר. הדבר הזה הופך את הכאב מול האכזריות לקשה יותר, אך באותה מידה גם הופך את המגע המחודש עם רגעים קטנים של אור מחוץ לאולם הקולנוע לחזקים מול השבר של הסרט.

הספקטקל שבפשטות

אנו הולכים לקולנוע על מנת לחזות בדברים יוצאי דופן. אפקטים מרהיבים, עלילות בלתי סבירות, שחזור של קטעי מלחמה מורכבים או כל סוג של ספקטקל קולנועי אחר שניתן לעלות על הדעת. אולם, בסרטים מסוג זה הנידון כאן, גם מה שנראה כשגרה מרגיש כמו סוג של ספקטקל. שיחה בין בני זוג במיטה, יציאה לבילוי, הכנת ארוחת ערב. מצד אחד, מדובר בהיקסמות מן היכולת של הקולנוע ללכוד מציאות ולתעד אותה, חלק מן השאיפה הריאליסטית אשר תמיד הייתה בקולנוע. מאידך, אני נזהר מלכנות סרטים אלו במונח השחוק ״ריאליזם״, הן בגלל שקונבנציות של ייצוג מציאות בקולנוע הם עניין דינמי והן בגלל שמדובר בשני סרטים בהם הבמאי שולט בנרטיב ומעוות אותו לצרכיו. בלאגוב עושה זאת דרך הכתיבה ועיצוב המתרחש בפריים, שני דרך בניית הסיפור מחדש דרך העריכה והפיצול לשלושה סרטים (לצד אמצעים נוספים).

לצד זאת, בשני הסרטים הרגעים של השגרה מקבלים כוח בשל הנוכחות שלהם במשבר. כאשר המוות נמצא מילולית בכל פינה ב"ג'ירפה", הצורך להתלבש או היכולת להדוף בנימוס מחזר לא רצוי נראים לפתע כמופע ראווה. אחרי מה שעובר על גיבור "עיניים שלי", אשר מפסיד גם במאבקים ארוכים למען ההגדרה העצמית שלו וגם מתמודד מול אירוע כמעט מקרי אשר גרם לו לאבד את המקצוע שלו ואת זהותו, מפגש עם חברים או אפילו עם בקבוק בירה גורם למובן מאליו להיראות כמו אדם המסוגל לעוף באוויר.

עיניים שלי

הנאה אינטלקטואלית

כל הדברים שמבקרים משבחים בסרטים הם דברים שגם קהל ״רגיל״ שם אליהם לב, גם אם הוא מעניק להם פחות תשומת לב. הקהל נהנה לנחש מראש לאן תתפתח העלילה ובסרטים המדוברים בפוסט זה יש עלילה מחושבת היטב, עם תפניות שיכולות להיות הפתעה ויכולות גם להיות צפויות עבור קהל שינסה לנחש לאן הולך הסרט. הקהל גם נהנה לחבר מוטיבים שונים העולים בשני הסרטים (ובמקרה של הטרילוגיה של שני, בהקשרים בין שלושת הסרטים כאשר כולם ייחשפו לצפייה לקהל מחוץ לפסטיבלים). הוא יכול גם להנות מכך שהסבל המוצג בסרטים הללו הוא לא רק אכזריות הגורל לשם אכזריות, אלא משהו הנובע ישירות הן מן המצב בעולם בכל אחד מן הסרטים והן מאופי הדמויות המוצגות, על הפגמים שלהן ועל הצדדים מעוררי ההזדהות.

רובד נוסף של הנאה אינטלקטואלית הוא ההקשר הפוליטי של הסרטים. זה נכון בעיקר לגבי "עיניים שלי", אבל גם לגבי "ג'ירפה" אף על פי שהוא מתאר תקופה רחוקה. כל דיווח חדשותי יכול לתת רק תמונה חלקית של פני הדברים, הסרטים מספקים דרך סיפור בדוי גם חומר נוסף למחשבה על סוגיות מוסריות, פוליטיות וחברתיות. הטרילוגיה של שני היא לא רק על אהבה, היא גם על היחסים בין המגדרים. בזכות החיבור של היצירה בין קירבה למציאות לבין סיפורים שיש בהם אלמנטים בדויים, סרטי הטרילוגיה מצליחים לעורר מחשבות נוספות יותר מטור עמדה, שתמיד יהיה חד צדדי מול מציאות שהיא לרוב פחות חד-צדדית. בנוסף, כפי שצופה כדורגל נהנה מגול מרהיב, צופה בקולנוע נהנה אינטלקטואלית גם מקולנוע עשוי היטב ברמה הגבוהה ביותר. לא רק אם מדובר בשוט ארוך הנמשך על פני סרט שלם, גם אם מדובר בשוט של מספר שניות המעביר את הדימוי המדויק שהאמן שאף להעביר.

הזדהות עם האחר

יש סרטים שמנסים לעצב את הגיבור שלהם כ"כל אדם" (או כגבר לבן) על מנת לעורר הזדהות עם הקהל, אשר רוצה לראות משהו בעצמו בגיבור הסרט, או דרך מי שהוא שואף להיות, או מתוך מחשבה כי גיבור הסרט הוא אדם כמוהו. אולם, הגדולה של סרטים לא פעם טמונה ביכולת שלהם לעורר הזדהות לא פחות גדולה עם אנשים אשר נראים רחוקים מאוד מאיתנו. בין אם בגלל שרובנו מעולם לא היינו אישה בלנינגרד אחרי מלחמת העולם השנייה, ובין אם משום שבמציאות הישראלית אנחנו לפעמים מתסכלים על השוטר כאחר, או ככוח מאיים. "עיניים שלי" בונה הזדהות עם שוטר חזק וסמכותי ואולי עבר את הסף הראוי בביצוע תפקידו. גם אם אנו מצדיקים אלימות משטרתית (או נחישות משטרתית), נראה לי שמעטים חשבו על ההשלכות של אירוע כזה מן הצד של השוטר, כפי שהסרט מאפשר לקהל לחוות. בסרטים אחרים זה יכול להתהוות דרך בניית הזדהות עם חסרי בית או זונות (שני מבצע זאת בחלקים אחרים של הטרילוגיה שלו), דמויות שלרוב אנו מרחמים עליהן במציאות. הקולנוע מאפשר לנו גם להבין משהו מהן, או לחוות את המורכבות של הקיום מעבר לרחמים.

אמביוולנטיות 

חלק מן הכוח של ההזדהות הזו שמסוגל לייצר סרט קולנוע הוא גם הזדהות עם אנשים שאנחנו לא מסכימים עם כל הפעולות שלהם. בנקודות מסוימות, הן הגיבורה של "ג'ירפה" והן חלק מן מגיבורי ״טרילוגיה על אהבה״ של שני, מבצעים פעולות המנומקות במידה מסויימת בעולם הסרט, אך אמביוולנטיות מבחינה מוסרית ובמקרים אחרים פסולות לחלוטין. הרגעים בהם דמות עימה אנו מזדהים עוברת סף מוסרי ופוגעת מאוד בעצמה או באחרים הם קשים לצפייה ועוכרי שלווה הרבה יותר מן הרגעים בהם נגרם לדמות סבל חיצוני. לכן, הם מגבירים את האפקט של כל הרבדים האחרים עליהם כתבתי בפוסט זה.

אמביוולנטיות המבוצעת היטב גורמת לתגובה רגשית גדולה יותר וההנאה אינטקטואלית ניצבת בפני אתגר אשר גם הופך למאתגר יותר. הסרטים לא מאשרים את מעשי הדמויות ולפעמים היצירה יוצאת נגדם בגלוי, אך בו בזמן הם ממשיכים להציג את האנושיות של הדמויות, את הצד הרך והעדין של מי שהוא גם סוג של מפלצת. או להבדיל, להראות פעילות מלאה בחסד מצד מי שנראה לנו כנבל חסר רגישות. זה מייצר מועקה ומשהו שנותר לא פתור בקריאה של הסרט ובקריאה של המציאות, אך מועקה זו יכולה לתרום לחוויה חזקה בהרבה, לכך שהסרטים לא יישכחו. הקושי בהתמדדות עם הסרט יכול אולי אפילו להקל על הקשיים וההתמודדות עם העולם. גם אם לאו, רגשות אמביוולנטיים הם משהו שאני באופן אישית שואב ממנו סוג של הנאה, גם אם לא ניתן להסביר זאת שלא באמצעות הסתירה המוכרת – זה היה סרט מאוד לא נעים לצפייה, אני אוהב אותו מאוד.

שוב ג'ירפה