בעקבות "ג'וג'ו ראביט": מחשבות על ייצוגים של הסבל הגרמני במלחמת העולם השנייה

על סרטו החדש של טאיקה וואיטיטי, "ג'וג'ו ראביט" (Jojo Rabbit), אורון כבר כתב בבלוג טרם הפצתו בארץ. הוא עשה זאת תוך התייחסות לביקורת שנשמעה נגד הסרט גם מצד אנשים שטרם צפו בו/מראש לא יצפו בו, ולאותה ביקורת אתייחס בעצמי גם בפוסט זה, שמיועד למי שלכל הפחות שמעו ויודעים במה מדובר. הדגש שלי הוא על הביקורת נגד הסרט שמגיעה מצד אנשים שכן צפו בו. מדובר בסרט שמפצל את המבקרים (ונדמה לי שמבחינה פחותה יותר גם את הקהל) מן הרגע שנחשף. לצד פרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו, פסטיבל שלרוב מציג התאמה בין חביב קהל לפרס הביקורת, יצא סרטו של וואיטיטי עם ביקורות מעורבות הנוטות לכיוון השלילי. חלק מן הביקורת נובע מן הטיעונים המוסריים לכאורה שאורון התייחס אליהם, ואני מוצא בכך הגיון. שכן, אם יש הבדל מהותי באופן צפייה של מבקר קולנוע ולאופן צפייה של קהל שלא כותב על הסרט, הוא נובע מכך שמבקר צריך לשפוט גם את ההקשר בו הסרט מוצג ובכלל זה גם לבחון את המסר של הסרט מזווית מוסרית. אולם זהו רק חלק מן התמונה.

מבחינה אישית, העמדה שלי כלפי הסרט המקטב הזה היא פחות קוטבית. בניגוד לחלק מחבריי, כולל אורון, איני סבור כי מדובר בסרט מדהים. אני אוהב את הסרט, אבל מוצא בו כמה פגמים – יש כמה סדקים בבניית העולם, היו חלקים בסרט שחזרו על עצמם, ובעוד השחקנים הצעירים בסרט עשו עבודה טובה מאוד, דווקא הקאסט היותר מפורסם סיפק בעיניי הופעות שלא לגמרי עבדו כל הזמן, בין ניסיונות לא אחידים למבטא גרמני למשהו מעט מכני בחלק מן הסצנות שנועדו לרגש. גם ההומור הפרוע של וואטיטי פחות עבד עבורי הפעם. עם זאת, יש בסרט כמה רגעים מבריקים.

בנוגע לנושא לשמו התכנסו, אין לי בעיה עם הגישה של הסרט לשילוב בין הומור מופרך ומנותק מייצוג ראליסטי לבין מראות קשים. אני סבור כי ניתן להציג את הדמות של היטלר גם בטון קליל, בייחוד בסרט שלא ממש מציג את היטלר כפי שהיה אלא כפי שנחווה בתודעה מעוותת של ילד שהושפע מאוד מן התעמולה הנאצית. הטיעון היותר מעניין של מתנגדי הסרט, אותו אבחן בצורה מורחבת בטקסט זה, הוא היחס לסבל של הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה ולכך שהסרט מציג "גרמנים טובים". הדבר הוביל גם לטענה שקראתי מספר פעמים לפיה "כל הגרמנים בסרט טובים". זה ממש לא תואם את החוויה שלי מן הסרט, אבל זו כן נקודה שאני מעוניין לבחון. תחילה דרך דיון כללי שיציג גם יצירות אחרות ולבסוף דרך דיון ב"ג'וג'ו ראביט" עצמו. הדיון על הסרט החדש יכלול גם ספוילרים ואוסיף אזהרה בטרם אגיע לחלק זה בטקסט.

ראשית, אציין משהו מובן מאליו ועדיין בלתי נתפס ברמה תודעתית מסוימת: במלחמה, כל הצדדים סובלים הרס קשה. במלחמת העולם השנייה, גרמניה ספגה הרס במימדים אדירים. ערים גדולות במדינה נחרבו כמעט עד ליסוד. כמות גדולה מאוד של חיילים וגם של אזרחים נהרגו בקרבות ובהפצצות או הוצאו להורג, עם או בלי משפט, בידי בעלות הברית (ב"האירי" יש סצנה קצרה שמראה בדיוק את זה). אבל, כמכלול זה די הגיע להם. בטח בתודעה שלנו כיהודים. עוד דבר שכדאי לזכור הוא שהנאצים עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות, אם כי בו בזמן תמיד היו בגרמניה גם מתנגדים לנאצים. אף כי רבים מהם עזבו את המדינה או נשלחו למחנות עבודה או מחנות קשים יותר, חלקם חשבו כי עדיף להם להתנגד בסתר. היו גם אנשים שהדעות שלהם על המדינה השתנו בגלל מראות המלחמה והבנה של הצד השלילי בלאומנות/שנאת האחר/הליכה עיוורת אחר מנהיג. היו גם רבים שלא באמת האמינו באידיאולוגיה במלואה, אבל מרגע לידתם חונכו לאהוב את המקום בו נולדו, כמו רוב תושבי העולם. החלק הגדול של הנאצים ביצעו את הפשעים מתוך הליכה בתלם, מתוך קבלת מה שנתפס כרצון הרוב. אתם יודעים, "מילאו פקודות" – ואני לא אכנס לסוגיה הבלתי אפשרית של מידת האחריות שלהם. אבל המלחמה לא הבחינה בין גוונים. אפילו לא בין מבצעי זוועות לקורבנות שלהם.

אפשר לקחת לדוגמה את ההפצצה של העיר דרזדן בידי הבריטים ובאופן שנוי במחלוקת. כ-25 אלף בני אדם נהרגו בהפצצה וכ-85 אחוז ממבני העיר הושמדו. בין הקורבנות היו חיילים, אזרחים תומכי המשטר הנאצי, מתנגדים למשטר, פליטים שברחו לעיר שנחשבה בטוחה יחסית, ומספר שבויי מלחמה. שבויי המלחמה שניצלו נדרשו לפנות את הגופות לקבורה ומאוחר יותר לשריפה המונית. אחד מהם, הסופר האמריקאי קורט וונגוט, כתב לימים את הרומן המטלטל והמבריק "בית מטבחיים חמש" בעקבות החוויות שלו. הוא מדגיש הן את האכזריות הגרמנית והן את ההלם שלו מן ההרס ומן הסבל שעבר על האויבים שלו. חלק מן העמדה הזו הועבר בעיבוד הקולנועי של ג'ורג' רוי היל, אם כי לדעתי בעוצמה פחות גדולה. הספר של וונגוט מאוד דחוס וכולל גם עלילת מדע בדיוני מורכבת, מחשבות של הסופר על מלחמה בכלל וכתיבה אנטי-מלחמית, הפער בין חיי בורגנות לחווית המלחמה וגם קישור לכל הספרים האחרים של וונגוט, שבדומה לבלזק או ליקום הקולנועי של מארוול כולם קשורים ומכילים את אותן דמויות.

הנכוחות הפיזית שלו בדרזדן היא בעיקר הצדקה ביוגרפית עבור וונגוט לבצע מהלך שעובר בכל הכתיבה שלו בספר וזה ובאחרים – הוא מכיר בחטאי האחר וחושב שהם איומים, אבל כאמריקאי הוא דן קודם כל בחטאים המדינה שלו, כשותף לזוועה. הוא מבקר את כולם גם מתוך הזדהות רגשית עם כל בני האדם, כולל אלו להם הוא בז ביותר. אגב, הוא עושה זאת עם הרבה הומור ומשלב ללא הרף בין הקומי לטרגי, בין אלמנטים עלילתיים שלקוחים מן המדע הבדיוני לבין הרהור פילוסופי מנומק היטב על טבע האדם. בסופו של דבר, החלק הכי מטריד ואפקטיבי ב"בית מטבחיים חמש", הספר והסרט, הוא ההרס של גרמניה. זה אפקטיבי לא רק בגלל עוצמת החורבן, אלא בגלל שהוא עובר על מי שאנו תופסים כנבלים הכי גדולים בתולדות האנושות ותפיסה זו לא משתנה גם כאשר ההרס שלהם מונכח.

ההרס של גרמניה נראה בספרות ובקולנוע גם לפני שוונגוט פרץ לתודעה, בתפר שבין שנת הששים לשנות השבעים. סרטים שנוצרו מיד אחרי המלחמה הראו את גרמניה הרוסה, כולל סרטים הוליוודים כמו "קשר חוץ" של בילי וויילדר, הממוקם בברלין ההרוסה שלא ממש נבנית מחדש. הדוגמה המופרסמת ביותר היא סרטו של רוברטו רוסליני, "גרמניה שנת אפס", המציג ילד שלא מסוגל להתסגל לחיים בהריסות אחרי המלחמה וגם לא מסוגל להתנתק מן האידיאולוגיה הנאצית אותה למד. אם תרצו, הוא גרסה טרגית של ג'וג'ו ראביט – ילד גרמני שגם אחרי המלחמה מאמין בעליונות הגזע שלו ובצורך להיפתר לא רק מן האויב, אלא גם מכל סימן של חולשה. המשותף לסרטים אלו, כמו גם לסרטים הראשונים שהופקו בגרמניה (בעיקר מזרח גרמניה) מיד לאחר המלחמה, הוא דגש לא רק על ההרס אלא גם על פשעי האידיאולגיה הנאצית. הגרמנים מחולקים לרשעים שהלכו עם ההנהגה וליתר שהם קצת קורבנות, אבל לא לחלוטין. לרוב הם אנשים שצריכים להתמודד לא רק עם חיים בהריסות, אלא גם עם ההרס המוסרי של האומה שלהם, אם או בלי מעורבת ישירה. הקולנוע הגרמני עצמו (כמו גם הספרות הגרמנית) המשיך מן הסתם לעסוק באשמה וגם בסבל המקומי לאורך השנים. לא פעם זה קרה בשילוב עם דיון על היחס האכזרי ליהודים או למיעוטים אחרים, כמו ברומן המבריק של גינטר גראס "תוף הפח" (שגם עובד לסרט בידי פולנק שלנדורף) ולאחרונה ב"יצירה ללא מחבר".

ככל שעובר הזמן ומתרחקים המאורעות ההיסטוריים, דומני כי יותר קשה לצייר גרמנים באור אוהד ביצירות אמנות שנעשו מחוץ לגרמניה. הזיכרון ההיסטורי מחייב להציב את הגרמנים כנבל המוחלט, כחיה הנאצית, כמשהו לא אנושי. יש בכך מימד נוח המייצר עולם של טוב מול רע, לא עולם בו אנשים רגילים הם אלו שהלכו לקרב, עמדו בצד, או בסופו של דבר לקחו חלק פעיל ברצח ההמוני. זה אומר ש"לעולם לא עוד" ניתן להם לעשות את הדברים הללו לנו ו"לעולם לא עוד" ניתן לאנושות שאנו חלק ממנה לבצע מעשים כאלו. סרטים הוליוודים שמתמקדים בצד הגרמני של המלחמה נראים כדבר בלתי נתפס וכמשהו שמעורר מחלקות תמידית. בעוד זה טבעי שסרט גרמני כמו "הצוללת" שמספר על המלחמה מן הצד של הצבא הנאצי יזכה להצלחה, אבל עיסוק של אמריקאים (או ישראלים) בצד האחר נתפס לא כאקט הומני של הבנת הצד השני, אלא כחילול קודש. בצדק או שלא.

מדאגלס סירק עד סטיבן ספילברג – במערב הוליווד אין כל חדש

כל זה מוביל אותי לסרט שבאמת רציתי לכתוב עליו, אחד מן הסרטים ההוליוודים שהכי התמזל מזלי להכיר כמעט במקרה בשנים האחרונות. יצירת מופת לא מוערכת מאת אחד מגדולי אמני הקולנוע בהוליווד, בתקופת השיא של היצירה שלו. זהו "עת לאהוב ועת למות" (A Time to Love and a Time to Die) שנעשה בידי דאגלס סירק, מי שידוע כאחד מגדולי במאי המלודרמה בהוליווד וכמי שמשפיע משנות החמישים ועד היום על דורות של יוצרי קולנוע. אם אתם אוהבים סרטים של פדרו אלמודובר (או של ריינר ורנר פאסבינדר) אתם אוהבים סרטים של דאלס סירק, אם לחזור על משפט שייתכן מאוד כי כבר כתבתי כאן בעבר.

עלילת הסרט עוקבת אחר חייל נאצי שנשלח מן החזית הרוסית לחופשה. כאשר הוא מגיע לעיירה בה גדל, הוא מגלה כי כולה הרוסה וקשה לו לאתר קרוב משפחה או מכר, או אפילו למצוא היכן לישון. לצד מראות החורבן, הוא מגלה כי חברו הוא איש אס.אס. בכיר באזור ולצד ההרס הוא עדיין חי חיי נוחות. כמו כל סרטיו של סירק, יש בסרט גם עלילה רומנטית, אך העיקר הוא ההבנה של החייל שמימדי ההרס שהוא חווה בחזית מתרחשים גם בעורף, וכי ההנהגה נהנית על חשבון הציבור. דרך כך, גם יתר האידיאולוגיה למענה הוא עדיין מחויב ללחום מתחילה לקרוס עבורו. בעיקר דרך קשר שהופך לרומנטי עם צעירה שהכיר, שאביה הוא אחד ממתנגדי המשטר. הסרט מבקש מן הצופה להזדהות עם חייל נאצי, אבל הוא גם עוסק בפשעי הנאצים ובזוועות המלחמה בכלל. כאשר הופץ בסוף שנות החמישים הוא זכה להצלחה רק בצרפת, בעוד שבארה"ב וגם בישראל ביקרו את עצם יצירת הסימפטיה לחייל בצבא הנאצי. זה נשמע מובן על הנייר, אבל פחות מובן כשחוזים ביצירה ההומנית המופלאה הזו.

כנגד "עת לאהוב ועת למות" ניתן לטעון כי הוא לא רק מזדהה עם הגרמנים, אלא גם נעשה על ידי גרמנים. סירק והתסריטאי (יליד ארה"ב) שלו אורין יאנינגס עיבדו רומן מאת הסופר הגרמני אריך מריה רמרק, מי שכתב גם את "במערב אין כל חדש" על החוויות שלו ממלחמת העולם הראשונה, גם בה האמריקאים לחמו נגד הגרמנים, אבל אלו לא היו גרמנים כנבל מוחלט. לכן, נעשו מספר סרטים הוליוודים על הסבל של הגרמנים במלחמה זו, כולל העיבוד זוכה האוסקר של לואיס מייילסטון לספרו של רמרק, עיבוד שנחשב בצדק לאחד מן הסרטים האנטי-מלחמתיים הגדולים של הוליווד לדורותיה. רמרק עזב את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, ספריו נשרפו בידי הנאצים ומאז תחילת מלחמת העולם השנייה הוא חי בארה"ב.

המקרה של סירק דומה, אך מורכב יותר. העובדות היבשות מציינות כי סירק ביים את הסרט הראשון שלו בגרמניה תחת שלטון הנאצים וכי בנו הבכור לחם בצבא הנאצי ונהרג במלחמה. אבל זו הצגה מאוד לא מדוייקת של סיפור חייו. סירק צבר לעצמו שם כבמאי תיאטרון ובמאי של סרטים קצרים לפני עליית הנאצים לשלטון. הוא התגרש מאשתו הראשונה (שהייתה חברה במפלגה הנאצית) ועם חילופי השלטון כבר היה נשוי ליהודיה. בגלל שכך, הוא לא זכה למשמורת על בנו. כבר באמצע בשנות השלושים עזב את גרמניה, הגיע לארה"ב במהלך המלחמה וסרטו הראשון בהוליווד, "המטורף של היטלר", הוא סרט אנטי-נאצי טוב מאוד. יש לו גם קרובי משפחה בארץ, שאולי קוראים את הטקסט הזה וברצוני לבקש את סליחתם כי איני עושה חסד עם המציאות ההיסטורית ועם המורכבות של הסרטים.

אסכם רק כי לדעתי, "עת לאהוב ואת למות" הוא לא רק ניסיון של הבמאי לעסוק בטרדגיה של מולדתו, אלא יצירה המגלה אמפתיה גם לאויב ולכל אדם שהבין את המשמעות של הקרב שמנוהל על גבו רק בשלב מאוחר מדי. עיסוק בקבלת האחר והשונה לא יכול להסתיים רק באמפתיה לצד היהודי, או לכל חלש, אלא בהבנה נוספת כי גם בצד המאיים יש חלשים ונעשו מהלכים מורכבים. הסרט שמראה התפכחות וסבל של חייל נאצי קרבי שלא לקח חלק בעימות עם אזרחים או אסירים ולא היה מעורב בהנהגה, הוא לא בהכרח סרט פרו-נאצי.

אבל האם יש מקום להראות בקולנוע גם נאצים "טובים"? כלומר, אנשים שלחמו למען הנאצים, או אפילו היו חברים במפלגה, אבל בפועל גם פעלו לפחות בנקודה מסוימת על מנת לעזור ליהודים או לנרדפים אחרים? היו בהיסטוריה אנשים כאלו. הם אינם הרוב. הם מיעוט מתועד, אך יוצא דופן. להתמקד בהם זה בו זמנית נאמן למציאות ומציג את המורכבות שלה וגם מתעלם מן הנרטיב הכללי, ממה שבסופו של דבר הכריע – השואה לא בוצעה רק בידי ההנהגה, אלא על ידי המון, המון מדרגות שונות וגם מלאומים שונים. בכל זאת, אחד מן הסרטים שמוקרן הכי הרבה כטקסט חינוכי על השואה הוא "רשימת שינדלר" – סרט על חבר במפלגה הנאצי, שהחל לעזור ליהודים ממניעים כלכליים (כך על פי הסרט) וגם חסיד אומות עולם שאלפי בני אדם חייבים לו את חייהם, גם כיום. גם סרטו של סטיבן ספילברג היה שנוי במחלוקת עם צאתו, ונדמה לי שיש אפילו מחלוקת לגבי השאלה האם הוא שנוי במחלוקת גם היום.

כל המקרים הללו בהם נגעתי בקצרה, או מקרים נוספים אותם יכולתי למנות במקום, רק מדגימים משהו שאנו תמיד יודעים ועדיין קשה לקבל אותו לגבי השואה – המציאות היא דבר מורכב. גם במקרים הכי קשים של רוע אנושי, יש גם דילמות מוסריות, בזמן אמת ובייצוג האירוע, שאין בהן החלטה נכונה חד משמעית, ויש הרבה דרכים לטעות. מצד אחד, ייצוג השואה הוא נושא חשוב וראוי שימשיך להיות חלק גם מן התרבות הפופולרית, כאמצעי חינוכי ישיר או עקיף, לצורך לימוד העבר ולטובת מסרים של קבלת האחר. כל סרט בנושא השואה, לא רק כזה שמציג נאצים באור אנושי, זוכה לביקורת על דרכי הייצוג שבו, גם אם ביקורת היא זניחה.

ייתכן גם כי בשל מורכבות הנושא, בכל זאת אין מקום לייצוג תרבותי של גרמנים "טובים" במלחמה, או של הסבל הגרמני. גם אם זה נכון היסטורית, הדבר העיקרי שחשוב להעביר הוא הנרטיב הגדול יותר, האומה שבחרה מנהיג שדיבר בגלוי נגד יהודים ומיעוטים אחרים, והמשטר שלו שביצע רצח חסר רחמים של חפים מפשע, שחלקים רבים בציבור תומכים, או לא עושים הרבה או מספיק על מנת לעצור את התהליך. אולם, אני סבור כי יש מקום לייצוג מורכב. יש מקום לדון בהרס שמלחמה גורמת לכל הצדדים, ולכך שהנאצים היו בני אדם שרובם חשבו שהם פועלים בצורה מוסרית. עמדה זו נובעת גם מתוך דאגה מאירועים קשים שעוד עלולים לקרות בגלל שנאת זרים, גם אם לא באותה מידה של רצח עם מחושב.

סרטו של וואטיטי נכנס, בין אם רצה בכך ובין אם לאו, לתוך הדיון הזה. גם בלי קשר לשילוב בין הקומי לדרמה, ולכך שאחת מן הדמויות הכי קיצוניות ומופרכות בסרט היא דמותו של היטלר כפי שילד מדמיין אותו. מבלי להרוס יותר מדי בטרם אכנס לספוילרים, "ג'וג'ו ראביט" מגלה הבנה כמעט לגבי כל הדמויות אשר נראות בו לפרק זמן ארוך. אך אלו לא כל הדמויות בסרט, לא כל הדמויות הנוכחות לאורך חלקים נרחבים בסרט, ובטח שלא כל הדמויות בעולם של הסרט. אבל כן, התחושה בחלק מן הסצנות היא שהרבה גרמנים פעלו בנסתר נגד המשטר ושכולם סבלו מן ההרס שהביאה המלחמה. אתגר הייצוג מורכב כי זהו סרט התבגרות של ילד לפחות כפי שהוא סרט היסטורי. בעוד המתח בין הומור אבסורדי לתיאור קשה של העבר הוא דינמי, לאורך כל היצירה הבמאי נותן עדיפות לסיפור האישי של הגיבור הצעיר. כל הסרט נחווה דרך האופן בו הילד רואה את העולם, החבר הדמיוני שהוא היטלר הוא רק סימפטום אחד. לכן, כשג׳וג׳ו מאמין באידיאולגיה כל הנאצים נראים לו טובים, וכאשר הוא מתחיל לראות את הדברים בצורה בהירה יותר, הוא מנסה להתמקד בסימני מרידה בקרב האנשים אשר קרובים לו.

נראה לי שהגיע הזמן להיכנס לספוילרים.

"ג'וג'ו ראביט" הוא סרט שעוסק בפרטים ולא במכלול. מבין כל הילדים הגרמניים הנראים בסרט, אנו חוזים למעשה רק בשניים באופן מעמיק. ג'וג'ו (רומן גריפין דייויס) מאמין באידיאולגיה באופן אדוק עד לרגע בו הוא הופך למתנגד בעקבות המפגש עם נערה יהודיה (והתאהבות). חברו יורקי (ארצ׳י ייטס), הוא כזה שהולך בתלם. יורקי לובש את המדים כי כולם עושים זאת או כמשחק. התעמולה גרמה לו לבצע מעשים, אבל לא לשנוא יהודים, או להטיל ספק במבוגרים כאשר הם פועלים משנאה לה אינו שותף. יש בו (כמו בגיבור) תמימות של ילד המחוברת גם לתמימות של העם כולו, אשר הלך אחרי המנהיג עד לאובדן דרך וביצוע פשעים נגד האנושות.

בקרב המבוגרים, אמא של ג'וג'ו (סקרלט ג׳והנסון) היא ללא ספק גרמניה "טובה", שכן היא מסתירה בביתה נערה יהודיה (תומאסין מקנזי) וחברה במחתרת אנטי-נאצית. אנו רואים כי יש חברי מחתרת נוספים, אך איננו רואים את פניהם, בין אם מדובר בחברים חיים ובין אם באנשים שהוצאו להורג. כלומר, יש עוד שותפים לעמדה זאת בעיר (כפי שאכן היו מחתרות אנטי-נאציות במציאות) אבל קשה לומר שהם הרוב והם מפסידים את המאבק.

הדמות המבוגרת הדומיננטית השנייה, קפטן קלזנדורף (סם רוקוול), הופכת לחיובית כלפי המיעוטים ושלילית כלפי האדיאולוגיה רק במהלך הסרט. כל עוד הוא היה לוחם, הקפטן שירת בהתלהבות ובהצטיינות את המשטר מבלי להטיל ספק. רק המפגש עם העורך, ואולי גם הנטיות המיניות שלו, גורם לו להטיל ספק ולהעלים עין על מנת שג'וג'ו ומשפחתו לא יוצאו להורג. הוא גרמני שהפך לטוב, אך הוא לא תמיד היה כזה. באקט ההצלה של קלזנדורף בסיום הסרט, ניתן גם לראות רגע של הענשה עצמית. בעלות הברית מוציאות להורג בלי אבחנה כל דבר במדים והוא לא בהכרח מסכים עם כך, אבל גם לא מתמרד נגד המוות האישי שלו, כנראה כי חטא הרבה בעבר.

לגבי הדמויות שמגלמים סטיבן מרצ'נט ורבל ווילסון, קצין הגסטפו והמדריכה במחנה הקיץ – הרי הן נאציות עד הסוף, כולל הקרבת ילדים למען המטרה. אלה הן דמויות מוקצנות וקומיות (והן לא היחידות) אבל בעצם היותן הן מפריכות את הטענה כי כל הגרמנים בסרט טובים. האיום נמצא שם, גם האכזריות. על רוב הדמויות הגרמניות שנמצאות בו הסרט לא ממש נותן את הדעת או מתעכב. רובם עומדים מן הצד ולא ניתן לדעת עד כמה הם מעורבים בשנאה או בפשעים.

אפשר לטעון כי הסצנות הקשות בסרט מציגות אלימות כלפי החיילים הגרמנים בעיר הרוסה, ולא נגד היהודים. מנגד, אפשר לציין כי המסר הוא דווקא שהשלווה של העיירה איפשרה את הרדיפה שהובילה לנקמה של בעלות הברית, שהיא בעצמה קשה, ולא רק את ביטול הרוע על ידי הגעת הטוב. אבל בסופו של דבר זהו סרט על ילד והגבורה בו היא קבלת המגבלות של העולם שלו. הוא יכול להיות גיבור על ידי יציאה החוצה והוא צריך להיות גיבור, כי לו ולנערה שהציל לא נותר עוד איש בעולם. אבל אחרי מלחמה קשה, גם ריקוד הוא הרבה יותר מרגע של ניצחון. לא מצאתי את כל הסרט מבריק או מרגש, אבל הסיום שלו לדעתי כן פגע בדיוק בכל נקודה שהסרט רצה להעלות ועבורי לא תמיד הצליח.