פסטיבל הקולנוע היהודי 2019: המלצות ואזהרות

פסטיבל הקולנוע הגדול האחרון של השנה הוא לרוב זה שאנחנו מתייחסים אליו בחיבה כאל מהדורת החורף של פסטיבל ירושלים, הלא הוא פסטיבל הקולנוע היהודי של עיר הקודש. שמו אולי מרמז שמדובר באירוע נישה, אבל כפי שמוכיחה התוכניה מדי שנה יש כאן הרבה יותר מאשר הרחבה של קטגוריית ״החוויה היהודית״ בפסטיבל האם. פסטיבלים לקולנוע יהודי יש בכל העולם וזה של ירושלים לא נופל מהם, עם מהדורה מספר 21 הכוללת הפעם כ-60 סרטים בכל הסגנונות והאורכים, התקופות והשנים, וכן, גם בהרבה נושאים שחורגים הרבה מעבר להגדרה המקורית, או יותר נכון התפיסה שלה. אפשר יהיה להתרשם מן ההיצע בסינמטק ירושלים במשך שמונת ימי הפסטיבל, בין ה-19 ל-26 בדצמבר, התפרשות שגם היא הופכת אותו הלכה למעשה לפסטיבל גדול ולא רק נישתי. כרגיל, נמליץ להיעזר באתר הפסטיבל בשביל לקבל תמונה מלאה ולבדוק זמינות כרטיסים.

הפסטיבל ייפתח עם הקרנת ״יוצאים מן הכלל״ של אוליבייה נקש ואריק טולדנו (״מחוברים לחיים״, ״סה לה וי!״), יוצרים שיהיו אורחי הפסטיבל ודי בשמות סרטיהם הקודמים בלבד בשביל להביא את הקהל שלהם אל האולם. סרט הנעילה יהיה ״מי גנב את השפן הורוד״ של קרולין לינק, סרט שקצת נשמע כמו ״ג׳וג׳ו ראביט״ – ילדה שבורחת יחד עם משפחתה מגרמניה בליל הבחירות הגורליות של 1933 ומותירה מאחור את בובתה האהובה ובמידה רבה כנראה גם את ילדותה. מבין השמות הגדולים שיציגו סרטים בפסטיבל, אפשר להתחיל עם ״חיים נסתרים״ של טרנס מאליק, אפוס על סרבן מצפון אוסטרי שסירב להישבע אמונים להיטלר גם במחיר של איומים כמו הוצאה להורג. בילה אוגוסט הוותיק חתום על ״גבר בר מזל״, סטודנט שמחליף את חיי הכפר הנוקשים בקופנהגן של שנות ה-80 וזוכה בחסותה של משפחה יהודית.

כמו כן, לצד הקרנות בבתי הקולנוע, אפשר יהיה לראות גם בפסטיבל את ״קצין ומרגל״ של רומן פולנסקי, אודות פרשת דרייפוס. על הסרט ועל הסוגיות סביבו כבר כתבנו לקראת פסטיבל קולנוע בערבה. עוד סרטים שהתייחסנו אליהם בעבר בבלוג במסגרות אחרות אפשר למצוא בקטגוריה המוזיקלית של הפסטיבל: על ״סיפורו של הבלו נוט רקורדס״ (תחת שם אחר) כתב עופר בפסטיבל אפוס ועל הקלאסיקה ״קברט״ אפשר לקרוא במאמר של עופר על המיוזיקלס של בוב פוסי. גם על חלק מן הסרטים הקצרים שיתחרו בפסטיבל, ביניהם ״דברים פשוטים״ של ליאל שרון גור, כבר כתבנו בבלוג אז לא נחזור על עצמנו.

רשימת על הסרטים הנוספים שלא ראינו עדיין תהיה ארוכה ולא יעילה, אז הנה כמה מן הבולטים שבהם לפי נושאים. קטגוריה מעניינת במיוחד היא זו הקרויה גדולי ההוגים היהודיים, עם כמה שמות צפויים וכמה מפתיעים. מצד אחד, ״לעולם אל תפסיק לחלום – חייו ומורשתו של שמעון פרס״ בעל הכותרת שמסבירה את עצמה היטב, מצד אחר ״לורן באקול, מבט משמיים״ אודות השחקנית ההוליוודית. במסגרת הקלאסיקות יוקרן ״להחזיק ולאבד״ של הווארד הוקס מ-1944, דאבל פיצ׳ר לסרט התיעודי על באקול, למי שירצה לראותה מככבת לצד המפרי בוגרט בעיבוד להמינגוויי.

דוקומנטרי מטא-קולנועי מסקרן נוסף הוא ״ברברה רובין וניפוץ המחתרת הניו-יורקית״, על הבמאית הנסיונית שחייה חידתיים אפילו מיצירתה. כמובן שאי אפשר בלי זיגמונד פרויד, שהפעם מתכבד בשני סרטים – ״מוכר הטבק״ העלילתי ו״יהודי ללא אלוהים״ התיעודי (ויוזכר בסרט אחר בהמשך). במסגרת הסרטים התיעודיים הישראליים שכבר נחשפו והנה הזדמנות נוספת לראותם, נזכיר את ״בוכרא פי (א)למישמיש (מחר, בעונת המשמש)״ של טל מיכאל, שמגיע לירושלים אחרי פסטיבל חיפה. ולבסוף, חובבי וחובבות דוקולינריה יסמנו לעצמם ולעצמן את ״ברייקינג ברד״, אודות ד"ר נוף עתאמנה אסמאעיל (הערבייה המוסלמית הראשונה שזכתה בתוכנית הריאליטי "מאסטר שף") במסע לשינוי חברתי באמצעות אוכל. וכעת, כמה סרטים שראינו (עופר ליברגל ואורון שמיר) לטובת פוסט זה. כתמיד, נודה ליח״צ ולצוות על העזרה בכך.

אלו שנשארו
Those Who Remained

כותרת סרטו של הבמאי ההונגרי ברנבאש טוט מספרת את הזווית היחסית פחות נפוצה (אבל לא באמת נדירה) לעיסוק שלו בסיפור השואה: מבט על הניצולים. הסרט מתמקד בקשר חם הנרקם בין שני אנשים שעולמם חרב עליהם בשואת יהודי הונגריה. אלדו הוא גינקולוג בשנות ה-40 לחייו ששכל את אשתו ושני ילדיו והוא ממשיך לעבוד במקצועיות ולהתנדב בבית יתומים יהודי. אך במקביל, הוא אוטם את חייו לכל רגש או תקווה להקמת משפחה חדשה. קלרה היא נערה שעדיין לא הבינה שהוריה לעולם לא ישובו, בעודה גרה עם קרובת משפחה אשר לא ממש מסוגלת ולא לחלוטין מעוניינת לטפל בה. אחרי המפגש בו אלדו בחן את ההתפחות הפיזית המאוחרת יחסית של קלרה, הנערה מאתרת באלדו מבוגר שיכול לדאוג לה, או אדם בו היא אינה מזלזלת, שזה דבר די נדיר. במהרה, היא מצליחה לשכנע אותו ואת יתר הסביבה כי מוטב שתחייה בדירתו: הוא סוג של תחליף להוריה, היא בהדרגה הופכת עבורו לבת, מה שמאפשר לו גם לחוות מעט יותר שאיפות בתחומים אחרים בחיים.

הרגעים הטובים ביותר בסרטו של טוט, המשתתף בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל, הם אלו בהם הקשר בין הנערה לגבר המבוגר מאיים לחצות את גבול הנוחת מבחינה אתית, מבלי לשבור את ההבנה וההזדהות שהקהל חש עם שתי הדמויות. רגעים אלו מבוימים בעידון ותוך בריחה מגוונים סנסציוניים שהסיפור מזמין. אך מאותה סיבה, רגעים אלו הם בסופו של דבר מעטים מדי ביצירה אשר לא מנסה לאתגר את הקהל באופי הדרמה או במסר שלה. הסרט הולך על בטוח, נמנע מרגעים מביכים אך גם ממגע מקורי או גדולה של ממש. כל סצנה בסרט הזה די צפויה בתוכן וברמת הביצוע ולא מדובר בהכרח בדבר שלילי בסרטים מסוג זה. זוהי יצירה סולידית שדומה כי תהיה אפקטיבית מבחינה רגשית עבור רוב הקהל ולכן היא מהווה בחירה הגיונית גם עבור הפסטיבל הזה וגם בתור נציג הונגריה בתחרת הסרט הבינלאומי באוסקר, שעבר שלב והוא חלק מהשורטליסט שמקווה למועמדות. בו בזמן, אין בסרט מספיק תוכן על מנת לייצר חוויה בלתי נשכחת.
(עופר ליברגל)

אנטון
Anton

בניגוד למשתמע משמו, סרטו של זאזא אורושדזה, במאי גיאורגי שעובד הפעם באוקראינה, הוא סרט היסטורי המכיל דמויות רבות ומתמקד למעשה בשתי משפחות. השנה היא 1919, מלחמת העולם הראשונה נגמרה, המלחמה בין האדומים ללבנים בעקבות המהפכה הקומוניסטית והקמת ברית המועצות לא ממש, אף כי הניצחון הקומוניסטי נראה כמו עובדה כמעט סופית. העלילה מתרחשת בכפר קטן לא רחוק מאודסה ומן הים השחור. אנטון מן הכותרת הוא ילד למשפחה ממוצא גרמנית, דודו הוא כומר שמנהיג קהילה לא ממש קטנה של דוברי גרמנית בכפר האוקראיני. חברו הטוב של אנטון הוא יעקב, ילד יהודי בן גילו שאמו ורבים מקרוביו נהרגו במהלך הפוגרומים והמלחמות. ההורים של שני הילדים מעורבים במחתרת אנטי-קומוניסטית, אף כי יש חשד לריגול פנימי. מי ששולטת בכפר ביד רמה היא דורה, קצינה בצבא האדום הטרי וגם מקורבת ללב טרוצקי, שמנהיג בנוחות מדיניות של החרמת חלק מן התוצרת החקלאית.

כמו בסרטו הקודם, "מנדרינות" (לא זה עם הזונות בלוס אנג'לס), אורושדזה מנסה לתאר אירוע היסטורי דרך סיפור אישי בעל היבטים סימבוליים וליריים, אם כי בסרט זה העלילה סבוכה יותר ולא ממש מאפשרת להשתהות על רגעים יותר מדי. זהו סיפור התבגרות של שני חברים שכל אחד מגיב היטב לרגעים שגרתיים ולא שגרתיים בתהליך הגדילה, וגם דרמה פוליטית עמוסת תפניות. כמו לא מעט סרטים מצד יוצרים מזרח אירופאים, התיאור של המאבק בקומוניזם הוא תיאור של מאבק של קדושים מול נבלים מוחלטים, במקרה של הסרט זה הדבר הוא אף קיצוני יותר. הסרט מוקרן במסגרת ״קולנוע בין דתי״ ובמרכזו מאבק של אנשי דת מול אנשים שלא מהססים להרוג בדם קר אנשים מול עיני ילדים, והדבר מוריד מעט מן המורכבות של הסרט. גם הנטייה של הבמאי לסמלים בוטים מרגישה לפעמים מאולצת, אף כי היא עובדת במקומות אחרים. לזכותו ניתן לזקוף הופעה מוצלחת של צוות השחקנים שכולל לא מעט ילדים, וגם רגעים טובים של מתח שחלקם קשורים להגעה הפיזית של טרוצקי לסביבה שמנהיגים לרוב לא נמצאים בה.
(עופר ליברגל)

בלתי נתפס
Untouchable

הארווי ויינשטיין שב לכותרות השבוע. תחילה עם הידיעה כי הגיע להסדר עם התביעה על פיו ישלם פיצויים אבל עדיין לא יודה בעבירות המין המרובות המיוחסות לו, ובהמשך בראיון מתקרבן במיוחד שכבר זכה למטר של תגובות. העובדה שכל זה קורה כרגע, שבועות בודדים לפני פתיחת המשפט הפלילי בו הוא מואשם על ידי למעלה מ-80 נשים באונס, תקיפה או הטרדה מינית, וכל זה בעונת האוסקר שהייתה פעם מזוהה עימו – התזמון הזה הופך את סרטה של אורסולה מקפרלן לאחת מצפיות החובה של הפסטיבל. גם אם זה אולי לא המקום הכי נוח לראות בו סרט על עלייתו לפסגה וניצולו לרעה את כוחו של מפיק הקולנועי היהודי. זה שקרא לחברה שלו ושל אחיו ״מירמקס״, על שם הוריהם מרים ומקס. זו גם לא צפייה קלה בשום מצב, אבל הסיפור הזה חשוב שיסופר ואם יש לקורבנות של וויינשטין את הכוחות להתייצב מול המצלמה – לקהל יש את החובה להאזין.

הסרט, הפקה מלוטשת של הולו, החל את דרכו השנה בפסטיבל סאנדנס ונדמה לי שההזדמנות היחידה לראותו עד כה הייתה בפסטיבל דוקאביב גליל. אז נחשפנו לכותרת העברית שמצליחה לקלוע למשמעות המקורית הכפולה מבלי לתרגם ישירות, ובהחלט יש כאן סיפור בלתי נתפס של אדם שעדיין לא נתפס באופן רשמי. אחרי מעין קדימון בתור פתיחה שיותר מדי סרטים תיעודיים חוטאים בו, קובעת מקפרלן מבנה נכון וראוי ליצירה שלה – סיפורו של הארווי המפיק הכוחני ופורץ הדרך, שנקטע כל העת לטובת סיפורים על ויינשטין מנשים שהתעלל בהן, נפשית או פיזית. כך, תכונות הנחשבות לחיוביות בהוליווד, כמו דורסנות ותאוותנות, ניצבות לצד יישומן בתחומים אחרים. או כפי שמנסחות זאת לפחות שתיים מן המתלוננות: ״זה גונב ממך משהו״. כסרט על גדולתו של וויינשטין כאיש קולנוע ועסקים, יש כאן דיוקן הוגן למדי. כסרט על הקורבנות של ויינשטין בכלל ושל המערכת בכלל, מדובר בסרט אימה חונק, כולל תשובות מחץ לכל השאלות המטופשות כמו ״למה לא התלוננת אז?״, לצד רצון להרכיב תמונה מורכבת של התוקף, אך עם מסקנה ברורה וחותכת.
(אורון שמיר)

ג'וזף פוליצר – קול העם
Joseph Pulitzer: Voice of the People

הקטגוריה ״גדולי ההוגים היהודים״ חורגת בכמה סרטים מן החשודים הרגילים בתחום, כשם שהפסטיבל כולו רחב יותר מן ההגדרה שלו כאירוע לקולנוע יהודי. ג'וזף פוליצר אמנם לא עונה להגדרה הקלאסית של הוגה, אבל הוא דמות משפיעה ומסתבר שגם מרתקת למדי, כזו שכדאי להכיר מעבר לפרס העיתונות המפורסם שייסד ושנקרא מאוחר יותר על שמו. זו בדיוק המטרה של הדוקומנטריסט אורן רודבסקי (״חסידות באמריקה״, ״תיאטרון עדות״), המגולל את קורות חייו של פוליצר, אישיים כמקצועיים, ומבקש להציג את האדם והעיתונאי שמאחורי המוסד המזוהה עימו. מימיו כמהגר חסר כל שהגיע לארה״ב של מלחמת האזרחים מהונגריה, ועד הפיכתו המהירה לאיל עיתונות בסיינט לואיס ומאוחר יותר בניו יורק, מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ואל תוך ראשית המאה ה-20.

הסרט מבקש לעשות הרבה במעט זמן יחסית (85 דקות), אולם לא כל בחירה סגנונית מתיישבת יפה עם התוכן. השימוש בקטעי ארכיון מחד וראשים מדברים מאידך מובן, אבל כנראה כדי להידמות למושאו בוחר הסרט בעוד כמה וכמה כיוונים המושכים את העין ובורא לא מעט דמויות משנה. אחיו של ג'וזף מהווה דמות טרגית, נשיא ארה״ב רוזוולט הוא דמות להתנגח בה, ו-וויליאם רנדולף הרסט מתגלה כנמסיס עבור הגיבור, במאבק שמוביל להמצאת המונחים עיתונות צהובה ופייק ניוז (לפני למעלה ממאה שנים). פוליצר עצמו מתגלה כמי שממש נהנה לרכוש לעצמו אויבים, כתנאי לעיתונות טובה ולצד חשיפת שחיתויות, דיווח צבעוני (ולא חסרו סנסציות גם במערכות העיתונים) וכיוון הכתיבה אל ההמונים. אולי לא לחינם הסופר שדרכו למד לקרוא אנגלית הוא צ׳ארלס דיקנס, ולא בכדי הפך למעין סלבריטאי. בעניין זה, שחקנים לא מוכרים מצולמים בשחזור של סצנות דרמטיות, אך ההופעות הקוליות הן של שחקנים מפורסמים: אדם דרייבר מלווה בקריינות את הסרט כולו, ליאב שרייבר במבטא אירופאי כלשהו מגלם בקולו את פוליצר ויש עוד רבים. מהצד המוצלח של הפן הוויזואלי, עמודים ראשיים מעיתוניו של פוליצר קמים לחיים, מרהיבים כפי שהיו. כי לצד כל הערכים שלו, פוליצר הבין שיש גם חשיבות לאריזה בתוכה מגיע התוכן, סנסציוני או חשוב ככל שיהיה.
(אורון שמיר)

ורשה – עיר מפולגת
Warsaw – A City Divided

סרטו של אריק בדנרסקי עוסק במבט על הדרך בה הנאצים שינו את פני הנוף בבירת פולין, ורשה, נושא שדומה כי באי הפסטיבל מכירים, גם אם טרם צפו בסרטים קודמים על העיר או על הגטו היהודי במקום. הסרט משלב עדויות של ניצולי שואה ותושבים אחרים מן העיר ואף כי המוקד העיקרי הוא השמדת הקהילה היהודית, שהייתה כשליש מתושבי העיר טרם המלחמה, הסרט עוסק גם בתכניות אחרות של הגרמנים לגבי העיר ובהקמת שכונה מבודדת נוספת לתושבים הגרמנים. בעשותו כך, הוא חובר לנרטיב שממשלת פולין מנסה להוביל בשנים האחרונות: פשעי הנאצים נגד היהודים היו נוראים, הפולנים הם קורבנות נוספים ולא משתפי פעולה.

הסרט גם מדגיש את קיומה של קהילה יהודית בוורשה כיום, ואת טקסי הזיכרון הרשמיים לקורבנות השואה ולזוועות הגטו. מלבד קטעי ראיונות וצילומים של פולין בימינו, הסרט עושה שימוש בסרט 8 מ"מ נדיר שמהווה את התיעוד היחיד של הגטו ביצירה זו. בניגוד לסרטים תיעודיים אחרים, בדנרסקי עושה שימוש רק בסרט זה שצולם במחתרת בידי צלם פולני, ולא בצילומים שנעשו בידי הנאצים. יש בבחירה זו ערך אתי בפני עצמה, גם אם היא לא מובילה לגילויים חדשים על הגטו ועל המרד שהתרחש בו. מעבר לכך, הסרט לא מתרומם מעבר לנתינת האינפורמציה ההיסטורית לגבי העיר.
(עופר ליברגל)

הילד הבוער
The Burning Child

התיאור הפשוט לסרט זה הוא: מבט על וינה לאורך השנים, בדגש על ההיסטוריה האמנותית, גורל היהודים, המעבר מן התקופה הקלסית והמודרנית תוך שילוב מבט אישי על משפחתו של יוצר סרט. לא לחינם הוא חלק ממסגרת ״ימי וינה״ בפסטיבל. אולם, הסרט הוא לא דיוקן טיפוסי של עיר או סקירה היסטורית בלבד. זהו מסע מתוחכם לתוך הנפש של יוצרו וגם של העיר עצמה, שמתחיל מחלום מפורסם בו ילד שנפטר זה עתה קורא לאביו – חלום אשר נותח בידי פרויד ובידי שורה ארוכה של מנתחי חלומות והוא נוכח גם ביצירות אמנות יותר ממה שנדמה (למשל "מנצ'סטר ליד הים"), עובר דרך תחנות שונות בהיסטוריה של העיר, בהיסטוריה הכללית ובהיסטוריה האישית. הסרט מטשטש גבולות באופן תמידי בין הסיפור המשפחתי לסיפור ההיסטורי הרחב יותר ובתחילה דומה כי הוא גם משלב בין בדיון לתיעוד. אולם, האמת התיעודית הולכת ותופסת מקום נרחב יותר ככל שהסרט מתקדם.

את הסרט יצר היסטוריון האמנות ג'וזף ליאו קורנר, יהודי-אמריקאי ממוצא אוסטרי שכבר היה שותף בעבר לסרט תיעודי על תולדות האמנות בוינה. הוא חתום על הבימוי בשיתוף עם הצלם-במאי כריסטיאן ד. ברון, אך הסרט הזה הוא כולו מסע אישי, גם כאשר מרואיינים בו עובדי ארכיון, היסטוריונים או בעלי מקצוע אחרים. פרט לחלום אשר תיאר פרויד, נקודת מוצא חשובה לא פחות היא ציור שצייר אביו של קורנר, בו מתוארים הסבים של הבמאי בביתם בוינה. זהו ציור שבניגוד לרוב עבודות האב, צוייר מזיכרון ולא מהתרשמות. נקודת מוצא אחרת היא המעבר של העיר עצמה ממרכז תרבותי באירופה הקלסית, למקום אשר ניבא את המודרניות (דרך פרויד, שככתוב לעיל מככב בכמה מסרטי הפסטיבל וגם סרט זה עוסק בו רבות) אבל גם נכבש בידה. הגורל של העיר מנותח ומפורק פעמים רבות, אך כשם שמידת האמינות עולה ככל שהסרט מתקדם, כך גם רמת העיסוק בגורל היהודים בעיר גובר והופך למכריע בתהליכים השונים שעברו על המקום. חלק מן ההקשרים שיוצר הסרט נראים דמגוגיים, רבים אחרים מאירי עיניים. בסופו של דבר, כל הרבדים מתחברים היטב ומצליחים במהלך נדיר בסרטי מסה: לרגש.
(עופר ליברגל)

הבלתי לגאליים (לא תפחידנו)

נסיים עם משבצת הקלאסיקות ועם הזדמנות לצפות במה שהוא לדעתי הסרט הציוני הטוב ביותר שהופק בטרם הקמת מדינת ישראל. מאיר לוין יצא לאירופה ההרוסה ובנה עלילה רופפת אך אמינה אודות זוג ניצולי שואה המתאהב במחנה עקורים, מבין כי אין עבורו מקום באירופה, ויוצא למסע לארץ ישראל. במסע הזה הסרט עובר מצילום בסגנון כמו-תיעודי לתיעוד של ממש של קליטת עלייה בצורה לא חוקית, בשילוב של אלמנטים מומצאים. הסרט נוצר במקביל לסרטי הניאו-ריאליזם האיטלקי והוא שותף להם ברוחו ואף עולה עליהם בתעוזה שבעיסוק במאבק פוליטי שעדיין נמשך במהלך הצילומים ובעת יציאת הסרט.

שתי גרסאות נערכו לסרט בשני שמות שונים. בפסטיבל תוצג גרסה משוחזרת לעריכה שיצאה בשם "הבלתי לגאליים". היא פחות פטריוטית בקריינות וארוכה יותר במבט על הריסות אירופה והפנים האנושיות של גיבורי הסרט, חלקם מגלמים דמויות וחלקם מגלמים את עצמם. סרט חובה לחובבי היסטוריה של הקולנוע העברי, עבור צופים אחרים הסרט יכול להיות מעט מלודרמטי בחלקים מסוימים, אבל ברובו יהווה הפתעה לטובה וצפייה ראויה.
(עופר ליברגל)