פסטיבל סולידריות 2019: "הבנים של דנמרק", "האיש שהדהים את כולם"

בסינמטק תל אביב נערך בימים אלו פסטיבל "סולידריות" המוקדש לסרטים שנוגעים בזכויות אדם ממגוון זוויות ומגוון רחב של מדינות. חלק מן הסרטים כבר הוקרנו בארץ וכתבנו עליהם בעבר, דוגמת סרט הנעילה "מחוץ למערכת" שיוקרן ביום שלישי וזו הזדמנות לראות אותו עבור מי שפספס אותו בפסטיבל ירושלים. אולם, ההייליטס של הפסטיבל אינן רק סרט זה, כפי שכבר כתבתי בפוסט המלצות הסינמטקים החודשי. מאז שנפתח  הפסטיבל ביום חמישי, הספקתי לצפות בו בשני סרטים טובים שחמקו ממני (ועד כמה שידוע לי גם מהקרנות בארץ) עד כה ועליהם אכתוב בקצרה בדיווח הזה. הפסטיבל יימשך אל תוך השבוע.

הבנים של דנמרק
Sons of Denmark

סרטו של הבמאי הדני ממוצא עיראקי אולה סאלים היה אירוע הפתיחה של הפסטיבל, ויוקרן שנית ביום רביעי ה-11.12. סרט זה מבטא בעשייה שלו סוג של סולידריות מתריסה שתבחן גם את העמדה של הקהל הליברלי ביותר כלפי חלק מן הסצנות. בעולם בו נפוצה האמירה "מגנה את הקיצוניים משני הצדדים" הסרט הזה מגלה לפרקים הבנה, גם אם לא קבלה, של אותם קיצונים משני הצדדים.

הסרט מתרחש בעתיד הקרוב והוא מציג בדקות הפתיחה שלו פיגוע טרור קטלני. משם העלילה קופצת שנה קדימה, אז מפלגת ימין חדשה הדורשת לגרש את המהגרים צוברת תאוצה בסקרים. לצד המפלגה אשר בגלוי מתנגדת לאלימות פיזית, עולה גם ארגון מחתרת ימני בשם "הבנים של דנמרק" אשר מבצע פרעות במהגרים ובבני מהגרים. ההגנה על הבית בו נולד דוחקת גם את זכריה, בן למהגרים עיראקיים, לפעילות בתא של מחתרת ערבית לאו-דווקא דתית. התנועה מנסה להחזיר מאבק ובעיקר להוריד את האיום הפוליטי שמנהיג הימין שעלול להפוך לראש ממשלה ולהרוס את החיים היחידים שהכיר. גם הפוליטיקאי הימני עצמו הופך לגיבור של היצירה וגם שוטר ממוצא עיראקי אשר לפעמים מוצא את עצמו בדילמה של נאמנויות, כאשר הממונים עליו לא תמיד מתייחסים לבנים של דנמרק כאיום הרציני ביותר, ובני המשפחה של השוטר הופכים אף הם למטרה פוטנציאלית.

עלילת הסרט נעה בין הגיבורים ובין סגנונות עשייה שונים, והיא כוללת מספר הפתעות בעלילה שעדיף לא לחשוף טרם הצפייה. בחלק הראשון זה נראה כמו מקבילה חלקית לסרטם של האחים דארדן "הבחירה" – סאלים מראה דרך פעולות מה הופך צעיר חסר ביטחון לרוצח פוטנציאלי, תוך שהוא מעלה שאלות לא רק לגבי המטרה, השימוש באלימות בכלל וחשיבות של קור הרוח. הסרט אומנם נפתח בטרור נגד אזרחים אקראיים, אבל במהותו הוא מתמקד לא באנשים אשר מבצעים פעולות נגד חפים מפשע, אלא בפעולות נקום ספציפיות, מה שמאתגר יותר את השיפוט האתי.

להוציא את הפיגוע הפותח, מי שנוגד באלימות כלפי הצד השני בלי אבחנה הם למעשה הילידים הדנים, שהסרט פחות מספק הצצה לעולמם. אין ספק כי הסרט לא מסכים עם הפוליטיקה של מנהיג הימין – לפרקים הוא אף רומז כי הוא אלים יותר מן הדמות הציבורית שלו, הצביעות שלו נגד ההגירה עומדת בניגוד לכך כי אשתו נורווגית (מדינה קרובה תרבותית וגיאוגרפית לדנמרק וגם המדינה שדולנד טראמפ ציין ככזו שהיה שמח לראות הגירה ממנה). מאידך, יש בסרט גם רגעים בהם דמותו מעוררת חיבה מסוימת.

רוב הסרט אנו עם הצעירים המוסלמים, שמספקים גם דיון לגבי בני דורם באירופה וגם דיון לגבי העתיד. אלו לא מאמנים אדוקים באיסלאם והמיקום של הסרט בעתיד הקרוב מאפשר גם להם להיות ילידי דנמרק, אך המדינה בה חיו רוב או כל חייהם עדיין לא תהיה המדינה שלהם. הסרט מתרחש אחרי תום ההגירה והמלחמות, אבל הוא מזכיר לאירופה כי הבעיה היא לא רק הווה, אלא גם העתיד. זהו גם סרט שמכיל כמה בחירות מתסיסות מבחינת התנהגות הדמויות ומהבחינה הקולנועית. סאלים מנסה ולרוב מצליח להעלות שאלות וליצור קולנוע המשלב בין דרמה ופעולה לאקטים שקהל לא יכול לקבל, אבל גם לא יכול להכחיש את מה שמניע אותם – בין אם זה נקמה ספציפית או ייאוש ממצב פוליטי מתמשך והיעדר אופק.

האיש שהדהים את כולם
The Man Who Surprised Everyone

את סרטם של נטשה מרקולובה ואלכסיי צ'ופוב יכולתי לראות עוד בפסטיבל ונציה 2018, שם הוא זיכה את השחקנית נטליה קודריאשובה בפרס השחקנית של מסגרת המשנה "אופקים" (בשנה בה קאיס נאשף שזכה בפרס השחקן על "תל אביב על האש"). משם המשיך הסרט לעוד שורה ארוכה של פסטיבלים ופרסים, אך דומני כי פספסתי לא רק את הסרט, אלא גם את השיח אודותיו מאז אותו פסטיבל ונציה. כעת צפיתי בו ומיד ציינתי לשקול אותו גם עבור סרטי השנה שלי.

הסרט מתחיל בסיטואציה אינטימית בין בני זוג נשוי, במהלכו הגבר, איגור (יבגני ציגנוב), מחמם את אוזניה של רעייתו, נטליה. אחרי הכותרות, אנו רואים את איגור בעבודתו כשומר יערות, שעימות שלו עם ציידים לא חוקיים מתפתח לקרב מסכן חיים. איגור שורד את הקרב ונקבע כי פעל כשורה, אך במהלך הטיפול בפציעה שלו מתגלה סרטן סופני. מנקודה זו, הסרט מתאר בקצב אטי את הרצון של איגור להבטיח את עתיד משפחתו (שכוללת גם בן) ולשמור על כבודו. זאת בעוד אשתו ההרה פונה לקהילה הכפרית בה הם חיים בבקשת עזרה, על מנת לקבל חוות דעת נוספת וטיפולים אלטרנטיביים לבעל, שדומה כי השלים עם רוע הגזרה בקשיחות המאפיינת אותו.

רק לאחר דקות ארוכות, איגור מחליט כי בחודשיו האחרונים הוא יממש את עצמו באופן אשר נמנע ממנו עד כה – הוא מתחיל ללבוש בגדי נשים ולחיות כאישה. תחילה הוא עושה זאת בסתר, אך הוא אינו מסוגל או מעוניין להיפטר מן הזהות החדשה. אף אחד בסביבה, כולל אשתו או בנו, לא מקבל את הבחירה שלו והוא הופך למושא ללעג המוביל לאלימות כלפיו וכלפי בני משפחתו; הגיבור גם אינו מדבר בבגדיו החדשים, ספק מתוך חשש מקולו שלא עבר שינוי, ספק מתוך מבוכה מעצמו, או אולי מתוך רצון שהסביבה תקבל אותו בלי הסברים. בשלב מסוים הוא גם עוזב את החווה המשפחתית לטובת חיים ביער, לחיות עם הטבע שמסוגל לקבל אותו בניגוד לאדם.

היופי של הסרט הוא בישירות ובעידון של הדימויים שלו והמשחק של השחקנים. גם ללא השתיקה, מעט מאוד מועבר דרך הדיאלוג והעיקר הוא בפנים של השחקנים, למרות שקודריאשובה נעדרת מן הסרט למשך חלקים ארוכים יותר מפעם אחת. הסרט מדגיש לא רק את הזרות החברתית של האדם השונה מבחינה מגדרית, אלא גם את האהבה בחיי המשפחה ואת החיים החקלאיים באזור אשר נראה כרחוק מכל מקום יישוב גדול, אף יש בו קהילה שלמה ומלוכדת. דקות הסיום של הסרט כוללת אקטים קשים של אלימות ורגעים מרוממי רוח של חמלה וחיבור מחודש לטבע, לחיים ולזהות. הסרט מעמת את רוסיה עם היחס הבעייתי שלה כלפי מיעוטים מיניים, אבל הוא אנושי לא פחות מאשר פוליטי. לא במקרה, האישה בסרט הרה עם ילד שני – אולי ניתן לראות בסרט ביטוי לתופעה כלל עולמית, צורך בלידה מחודשת של המחשבה שלנו באופן סובלני יותר ואף פחות בינארי ביחס למגדר.