חג המולד בנטפליקס: ״אביר לחג״ ו״קלאוס״

כחלק מן החידוש של עולם הסטרימינג, הקהל הישראלי יכול לצפות גם בסרטים מז'אנרים אשר לרוב פוסחים על הקרנה בארץ. ככה זה כשנטפליקס הופכת את כל הסרטים שהיא מפיקה לזמינים בכל הטריטוריות, כולל ישראל (מכיוון שזה צפוי לעלות בתגובות: לא כל הסרטים שזמינים בנטפליקס בחו"ל הם סרטים בהפקתה). וכך, לקוחות נטפליקס ישראל יוכלו לזכות להמלצות מצד האלגוריתם לסרטים העוסקים בחג המולד, חג אשר המפיצים בישראל עמלים קשה למחוק כל זכר לשמו בסרטים המופצים בארץ (ע״ע "חיים שלי" ממש לאחרונה). זאת מתוך חשש כי קהל ישראלי לא יבוא לצפות בסרט עם אזכור ישיר לחג המציין את הולדת ישו.

צריך גם לציין כי סרטי חג מולד הם כל כך פופולריים בקולנוע האמריקאי, עד שהקהל הישראלי מכיר לא מעט מהם. אולי הקלאסיקה "אלו חיים נפלאים" היא לא משהו שאנו רואים פעם בשנה כמו בחו״ל, אבל סרטים דוגמת "שכחו אותי בבית" הכירו לקהל בארץ את החג וגם קצת את הערכים שקשורים עמו. וזה בלי צורך להיכנס לדיון החביב על אתרים אמריקאים ששואלים האם "מת לחיות" הוא סרט חג מולד. אבל רוב הסרטים שאנו מכירים הם סרטי חג מולד לייט – החג הוא חלק חשוב בהם, האיחוד המשפחתי והמתנות הם סצנות מרכזיות, אבל יש לסרט גם רבדים אחרים.

אולם יש גם סרטים קיצוניים יותר, סרטים שהם כמעט כולם חג מולד. אם נשים בצד את הסיפור של הולדת ישו אשר מוצג באופן מסורתי בכנסיות במהלך החג, הסרטים נוטים לעסוק בכינוס של כל המשפחה, בקבלת החג, בשלג הנופל, ובכך שזו העונה להיות שמח. או באיש עם הגלימה האדומה הכי מפורסמת בעולם, סנטה קלאוס. סרטים רבים עוסקים בו, באיילים שלו ובאנשים אשר מתחפשים אליו. בחרתי בשני סרטים חדשים בנטפליקס (יש עוד הרבה מהם) כסוג של מייצגים של שני הסוגים העיקרים של סרטי חג מולד. אחד מהם גם ראוי לצפייה.

אביר לחג
The Knight Before Christmas

השם העברי של הסרט הוא כמעט הצדעה למפיצי הקולנוע בישראל בכך שהוא מעלים את זהותו הנוצרית של החג. הוא גם מעלים את משחק המילים שכנראה נהגה עוד לפני שפותח יתר הסרט, המצוי מרחק K אחת שלא שומעים מ"הלילה שלפני חג המולד," אחד מן השירים/סיפורים הכי מוכרים שקשורים לכריסמס ומשהו שכל אמריקאי מכיר. משחק המילים נשמע מתאים לפיתוח סרט עבור ונסה האדג'נס, בוגרת "היי סקול מיוזיקל" שעברה מפרויקטים של ערוץ דיסני לסרט חג מולד של נטפליקס אחד בשנה. הדג'נס היא גם אחת ממפיקות הסרט, אשר מובל מאחורי הקלעים בידי צוות נשי. כתבה אותו קארה ג'יי. ראסל, תסריטאית שעד כה כל הקרדיטים שלה הם סרטי טלוויזיה באורכים שונים, וביימה מוניקה מיטשל, במאית פורה ששמה לא מוכר לי.

למרות ששם הסרט במקור מעורר בחילה, אני חייב להגיד שלא ניגשתי לצפייה עם אפס ציפיות. הרי הגימיק שמניע את העלילה מובן: בדרך כלשהי, אביר מימי הביניים מוצא את דרכו לימינו, למפגש עם אישה שבטח מצויה בסוג של משבר. זה יוביל לקומדיה של חוסר התאמה ומשם לקשר רומנטי. לא הדבר הכי מקורי בעולם: "קייט ולאופולד" ביצע את אותו מהלך עם בן מלוכה אנגלי מן המאה ה-19, והיה סביר אם כי מפוספס. דיסני עשו מהלך דומה עם "מכושפת" בו איימי אדמס גילמה היטב נסיכה מצוירת שמובלת לניו יורק של ימינו, ובעיניי זהו סרט טוב מאוד שלא מספיק מכירים.

אף כי יש כמה סרטי חג מולד המתרחשים בניו יורק, חג מולד אמריקאי הוא לרוב חג מולד כל-אמריקאי. משמע, הוא מתרחש בעיירה קטנה ובטח שלא בעיר המתנשאת מן המזרח. לכן, "אביר לחג" מתרחש בשומקום אוהיו. כלומר, אני מניח שלעיירה יש שם אחר שמצוין בסרט, אבל היא מעוצבת במטרה להידמות לכמה שיותר מקומות. זהו מקום בו אנשים מכירים את השכן שלהם ואת כוח המשטרה, אבל לא לגמרי את כולם, כי צריך קצת זרים למטרות עלילה. העלילה כוללת אביר המועבר מן המאה ה-14 לימינו בידי מכשפה, על מנת שיכול להשלים את המסע שלו ולהפוך לאביר אמתי וטהור לב. כיוון שסרטי חג מולד מיועדים לכל המשפחה, מוצג הרעיון הרומנטי של אבירים כאנשים ערכיים שלחמו למען הזולת ותמיד הגישו עזרה לנשים.

"אביר לחג" הוא אכן סרט חג מולד לכל המשפחה בכל רמ"ח אביריו (תראו, גם בעברית יש מקום למשחקי מילים מטופשים). ככזה, כמעט כל סצנה בו כוללת מוסר השכל מחמם לב על דאגה לזולת, התגברות על אתגרים ואמונה בכך כי נסים הם דבר טבעי, עם או בלי כישוף שלא בדיוק מתיישב עם האמונה הנוצרית, לדעתי. בשילוב עם ההיבטים הקומיים הטמונים במפגש בין התקופות, הדבר כאמור יכול לעבוד. אולי רק כסרט שגברים בגילי צופים בו מבלי להודות בכך, אבל לעבוד. אלא שבסרט הזה, זה לא עובד.

הבעיה העיקרית היא בליהוק. הדג'נס מוכשרת יותר בתור זמרת וכשחקנית היא מוגבלת למדי, ובסרט הזה לא מצליחה להיות אמינה בתור בחורה שזקוקה לעזרה וגם בתור בחורה שמתאהבת. ג'וש ווייטהאוס (כן, שם משפחה שלו הוא בית לבן) אפילו פחות מוצלח בתור האביר. הוא מפספס כל רגע קומי ודומה כי הוא לא ממש מאמין לתסריט, או מאמץ לגמרי את המצב המופרך הדורש משחק מוגזם. לזכות השחקנים יש לציין כי התסריט של ראסל מפספס כל הזדמנות לתת להם להגזים או לצאת מאזור הנוחות. הסרט מכיל תפניות בעלילה כי צריך שיהיו כאלו, מכיל גיוון אתני בדמויות המשנה כי אנחנו ב-2019, ומכיל הרבה מוסרי השכל שילדים כבר מכירים ואינם מקבלים משמעות חדשה. חלק מן העלילות המשנה מרגישות כל כך תלושות עד שזה מביך.

קלאוס
Klaus

כפי שמרמז שמו של סרט האנימציה הזה, אנחנו חוזרים אחורה בזמן על מנת לעסוק בדמותו של סנטה קלאוס, עוד לפני שהפך לסנטה המוכר והידוע. המנהג של כתיבת מכתבים לאיש עם הזקן והמזחלת מספק את נקודת המוצא לעלילה, אשר עוקבת אחר המכתב הראשון. כך מתגלה כי מי שהופך לגיבור הראשי בעלילה הוא לא האיש המזוקן עצמו, אלא דוור. ליתר דיוק, דוור שהוא הבן המיוחס של מנהל הדואר. בן-עשירים נהנתן שסבור כי לא יצטרך לעבוד בימי חייו ורק ממתין לכך שההון המשפחתי יעבור לידיו. אביו לא מקבל את אורח החיים הזה ומאיים לנשל אותו מן הירושה במידה ולא יצליח להקים סניף דואר באזור הכי מרוחק של ההמלכה בה מתנהל הסרט, עיירה קטנה באי קטן הסמוך לקוטב הצפוני. שם הארץ והתקופה לא נאמרים במפורש, אבל נדמה לי שזה משהו כמו נורווגיה במאה ה-19. כלומר, מקביל בערך לתקופה ולמקום ההתרחשות של "לשבור את הקרח".

הדוור העצלן, ששמו ג'ספר, מוצא את עצמו נע בדרך לא דרך לכפר הצפוני, ומוצא כי התושבים בו מחרימים את הדואר. את עיקר חייהם ממלאת יריבות בין שתי משפחות ותיקות בכפר, המובילה לכך כי ההורים מסרבים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. המורה והמקומית, אלווה, הבינה את העסק ובית הספר שלה הוא חנות דגים, עד לשלב בו תחסוך מספיק על מנת להגיע לכל מקום אחר. אחרי שהוא מנסה לשלוח מכתב לכל אדם בכפר, מגלה ג'ספר כי בצד אחר של האי יש עוד חווה מבודדת בה גר אדם גדול מימדים בשם קלאוס. גם הוא לא מעוניין לשלוח דואר, אבל ציור מקרי של ילד שנודד עם ג'ספר נוגע ללבו, ובמקרה יש לו גם צעצוע לתת. הידיעה על צעצוע שמגיע דרך הדואר מתחילה לעורר סקרנות בקרב הילדים וג'ספר מבין כי הדבר מוביל לסוג כלשהו של קיום דואר. מספיק מכתבים שישלחו הילדים והוא יוכל להוכיח לאביו כי הצליח לנהל סניף דואר קשה. על הדרך, ההמיתוס של סנטה קלאוס נברא על המסך ואנו לומדים על מקור הצחוק המפורסם, הצורך באיילים ועד כמה הם באמת מעופפים, וגם מה הוא בדיוק העבר של האיש הנותן מתנות לילדים אותם הוא לא רואה. הסרט מנסה להראות כי לפני המיתוס הייתה מציאות שהיא בערך ריאליסטית.

הסרט מצויר באנימציה לא ממחושבת (בתוספת תיקונים ואפקטים) עליה חתום הבמאי סרג'יו פבלוס, אנימטור ותיק שעבד גם בחברות גדולות וזהו סרטו הראשון. התסריט שכתב פבלוס עם ג'ים מאהוני וזאק לואיס נע היטב באופן לינארי, מציג כמה דמויות מעוררת הזדהות והומור המשתלב באופן טבעי בעלילה. ליהוק המדבבים מוצלח אף הוא: ג'ייסון שוורצמן בתור ג'ספר, ראשידה ג'ונס בתור המורה אלווה וג'יי. קיי. סימונס בתור הדמות שבכותרת. כל זה מתחבר לסרט אנימציה שלא מנסה לחדש ואינו אחד מן הגדולים של השנה בתחום (אף כי קיים סיכוי לא זניח שיהיה מועמד לאוסקר), אבל הוא בהחלט מבצע היטב את הדברים שהוא מנסה לבצע. סרט מחמם לב לכל המשפחה שגם מרענן לא רק את הדמות של קלאוס, אלא גם את המסרים המוכרים, אלה שהרגישו כה נדושים בסרט האחר שבסקירה זו. הרי בסך הכל, כולנו גדלנו על המסר הזה במוצרי תרבות אחרים. הוא יכול להתאים גם לחג החנוכה, חג אחר, או כל יום בו עלינו להבין כי לעשות למען האחר גורם לנו להרגיש יותר טוב גם לגבי עצמנו.