״עיר יתומה״, סקירה

אם מתחשק לכם או לכן סרט פשע אמריקאי רחב יריעה, עם אווירת פיפטיז וצילומים של ניו יורק בערפל, כנראה שתבחרו לראות בסופש הזה את ״האירי״ של מרטין סקורסזה. לא שאני מאשים, זו גם הבחירה המקורית שלי ואני מסכים עם הסקירה של עופר – מדובר בסרט פשוט ענק, מהטובים של השנה וכנראה גם הכי טוב של סקורסזה בעשור הנוכחי. אבל רצה הגורל, או רצו המפיצים, וסרט חדש נוסף עונה להגדרה עימה פתחתי. גם הוא מעוטר כוכבים, מבוסס על ספר, וסבל מתלאות הפקה רבות לפני הגיעו למסכים. בישראל התזמון הזה עלול להעלים אותו, אז רציתי לספר ש״עיר יתומה״ (Motherless Brooklyn) של אדוארד נורטון הוא אופציה לא רעה בכלל אם נגמרו הכרטיסים לסקורסזה. וגם קצר ממנו בשעה.

כתבתי שזה הסרט של אדוארד נורטון לא (רק) כי הוא מככב, אלא כי זו הפעם השנייה בקריירה שהוא גם מביים, אחרי כ-20 שנה שחלפו מאז ״לשמור אמונים״. וזו הפעם הראשונה שהוא חתום כתסריטאי, אחרי שנים של שכתובים לסרטים שלו עליהם לא קיבל קרדיט (״הצעיף הצבעוני״, ״הענק הירוק״ ואפילו ״מועדון קרב״). מאז תחילת האלף ואחרי סרט הביכורים שלו כבמאי, נורטון רצה לעבד את ספרו של ג'ונתן לת'ם, שיצא לאור ב-1999, ממש כמו הסרט של פינצ׳ר שנורטון עדיין מזוהה איתו. אלא שהעיבוד נועד להיות שונה מן הספר, שעלילתו מתרחשת בשנת יציאתו, בעוד נורטון חש כי הסיפור ובעיקר הדיאלוגים מתאימים יותר לסוף שנות החמישים של המאה הקודמת. או שפשוט התחשק לו ליצור סרט תקופתי באווירת ניאו-נואר, תקופה בה שינויים דמוגרפיים בניו-יורק היו בעלי אופי שונה וזווית הסתכלות אחרת מאשר בימינו או אפילו בעשורים האחרונים.

למרות הרצון הטוב והדחיפה של הכוכב-יוצר, הפרויקט נדחה מסיבות שונות ואושר סופית רק לפני כחמש שנים. אלא שגם אז סבל מעיכובים ואף מאסון על סט הצילומים, כששריפה שפרצה במועדון ג׳אז בה צולם חלק מן הסרט גבתה את חייו של כבאי, בעוד שני לוחמי אש נוספים סבלו מכוויות קשות. לבסוף, ולאחר צילומי השלמה בתחילת השנה הנוכחית, ערך הסרט את בכורתו האמריקאית בפסטיבלים של טורונטו וניו-יורק, שם שימש כסרט הנעילה. למרות התזמון הזה, ותפקיד ראשי שפעם היה מגנט פרסים, אף אחד לא ממש מדבר על הסרט כעל מועמד אפשרי לאוסקר.

נורטון לא רק כתב, ביים והפיק, אלא גם מככב כגיבור הלא שגרתי של היצירה. ליונל הוא בן טיפוחיו של פרנק (ברוס וויליס), מי שהפך אותו מברוקלינאי יתום (ומכאן שם הסרט, לתשומת לב ההפצה) לבלש פרטי העובד תחתיו. זה לא פשוט בהתחשב בכך שליונל סובל מתסמונת טורט, מה שגורם לו לטיקים גופניים קשים ולפליטת גיבובי מילים בהן הוא משתעשע באי רצון. יש לו גם זיכרון פנומנלי ועין לפרטים, והמוח שלו שעובד בפול גז ללא הרף מצויין לפתרון תעלומות. הוא יזדקק לכל יכולותיו כדי להשיב לשאלה שמוצגת בפתיחת הסרט – מה קרה לבוס שלו, למה ועל ידי מי. וכפי שאפשר לראות בסצנה הראשונה, ליונל לא מסוגל להתנגד לחוט צמר המציץ מהסוודר שלו וחייב לפרום אותו. זה בדיוק מה שקורה כאשר הוא מתחיל לחקור מה קרה לפרנק, אלא שהסוודר שהוא פורם מכסה את כל ניו יורק ומגיע ממועדון ג׳אז בהארלם עד בכירי אגף הגשרים והבנייה.

למקרה שהתגעגעתם לשמוע את נורטון במצב רוח מסוכסך עם עצמו, ליונל מקריין את רוב המחשבות שלו בזמן שאנחנו צופים בו על המסך. אבל כאן נגמרות ההשוואות שלי ל״מועדון קרב״, ומתחילות ההשוואות לסרט מפורסם למדי מז׳אנר הניאו-נואר. זאת משום ש״עיר יתומה״ עונה על השאלה שאיש לא שאל מעולם – מה אם לג׳ייק גיטיס היה טורט? כלומר, מה אם בלש פרטי לא ממש היה יכול לעקוב אחרי אף חשוד מבלי לצרוח באופן בלתי רצוני ולחשוף את עצמו, אבל היכולת של המוח שלא להתיר פלונטרים הייתה מומחשת לנו על ידי אותן עוויתות. אמנם קוראים לו ליונל, והמוח השבור שלו (כך להגדרתו) קורא לו ביילי, אבל למי הוא מתחזה בשלב מסויים בעלילה? לעיתונאי חוקר בשם ג׳ייק. דווקא ג׳ייק. ככל שהסרט מתקדם הוא מזכיר יותר ויותר את ״צ׳יינהטאון״ גרסת החוף המזרחי. זה אומר פאם פאטל כנהוג בניאו-נואר או נבל כל-יכול ששולט בעיר מן הצללים, אבל גם קנוניה רחבת מימדים וסודות משפחה. היכונו לתחושת דז׳ה וו קלה עד בינונית ולהשוואה שכמעט אף סרט לא יכול לצאת ממנה מנצח.

לגבי נקודת הייחוד של ״עיר יתומה״, קרי המצב הרפואי של הגיבור, יש לציין כי נורטון עבד בצמוד לבעלי תסמונת טורט ואף קיבל את אישורו של איגוד הטורט האמריקאי. לתחושתי, ניכר שהיה לו חשוב לייצג את הסינדרום נאמנה ולהשאיר את הלעג לדמויות האחרות, המכנות את ליונל ״פריקשואו״ לאורך הסרט, אם כי יש גם מי שמגלים סימפטיה למצבו או אדישים אליו. הבחירה בצליל שדומה למילה ״If״ בתור העווית המילולית השגורה שלו, היא אחת ההברקות של הסרט כי היא מאפשרת אינטרקציות שונות עם כל דמות. יש מי שמברכים אותו ״לבריאות״ כי חושבים שהתעטש, יש מי שלוקחים את השאלה ״אם?״ למקום מהורהר ויש שמטיחים אותה חזרה בפניו בחוסר רגישות.

מבחינת משחק, רוב הטיקים הגופניים והמילוליים מבוצעים היטב בעיניי, אבל כשלתי לעקוב אחר החוקיות לגביהם, למרות הסבר בגוף הסרט. ליונל טוען בקריינות שמתח או גירוי חושי עשוי לגרום לטיקים להתגבר, ושאם הוא מנסה להילחם בהם זה רק יחמיר. עם זאת, יש רגעים שלמים בסרט בלי אף התפרצות טורט, כי יש סצנה לתקתק. מן העבר השני, הכלל המוסבר לא תמיד נאכף, או נאכף יתר על המידה לפרקים. העיקר הוא שליונל אינו דמות נלעגת או מעוררת רחמים, וזה הרבה הודות לנורטון. הבנאדם יודע להחזיק סצנה ואף להחזיק סרט שלם, כוכב קולנוע הוא תמיד כוכב קולנוע, גם אם לא היה לו תפקיד ראשי מזה שנים. ואפילו גם אם כמעט הלכה לו הקריירה בגלל יחסי אנוש פרובלמטיים, אחת הסיבות שהוא מיעט להופיע על המסך בעשור הנוכחי, וגם אז זה היה בתפקידי משנה.

עם זאת, נורטון כן שמר על יחסים טובים עם לא מעט אושיות ודאג להקיף את עצמו בהמון תפקידים תומכים. אתייחס אליהם בקצרה ולעתים בערפול לגבי מקומם בעלילה כדי לא לקלקל. על ברוס וויליס תרשו לי לדלג כי התפקיד שלו פה הוא בדיחה ואני כבר לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהתאמץ על המסך. שאר ההופעות נעות בין המגוחך למצויין, בעיקר בגווני האמצע. חוט מקשר ל״האירי״ של סקורסזה הוא בובי קאנבלה, כאן בתפקיד הרגיל שלו – נירו לוי הניו-יורקי. ווילם דפו מפציע בשלב מאוחר ומגלם כהרגלו עוף מוזר, אבל אם זה עובד חבל להתווכח. מי שהצטיין עבורי הוא אלק בולדווין בתפקיד הנבל המסתורי, שעושה המון עם המעט שנותנים לו – הוא מאיים ומחביא המון אלימות אבל גם כריזמטי ולרגעים אף משכנע. דמותו, הקרויה מוזס רנדולף, מבוססת למעשה על אדם אמיתי בשם רוברט מוזס, מתכנן ערים שהשפיע רבות על ניו יורק – מצד אחד חיבר בין האי מנהטן לסביבו ופיתח את הפרברים, ומצד אחר מחק שכונות של מיעוטים אתניים והפך איזורים שלמים בעיר ללבנים ועשירים בלבד.

מהצד הנשי, שדי נוכח בסרט למרות תחושה של עולם גברי מאוד, אפשר למצוא את השחקנית שרי ג'ונס, שעושה חיל בימים אלה בסדרות ״סיפורה של שפחה״ ו״יורשים״. היא מגלמת אקטיביסטית הלוחמת במוזס של הסרט, ממש כפי שעשתה במציאות ג׳יין ג׳ייקובס (חפשו את הסרט שנעשה אודותיה לא מזמן). לזלי מאן הופכת סצנות טרגיות לקומיות באופן שאני לא חושב שהיה מכוון ולדעתי די מזיק לסרט, אבל לפחות אין הרבה ממנה. מה שמביא אותנו לתפקיד הנשי המרכזי, אותו מאיישת גוגו מבתה-רו. הבריטית שבה ומזכירה שהיא שחקנית נהדרת עם בחירת תפקידים בעייתית, או אולי סוכן לא בררן במיוחד. למרות ששמעתי מחמאות לגביה בשתי הסדרות בהן לקחה חלק השנה, ״הקריסטל האפל״ ו״תוכנית הבוקר״, אז אולי זו שנת מפנה עבורה. גם הפרויקטים העתידיים שלה נראים מבטיחים, ביניהם ״פיטר פן״ חדש.

באורך של כשעתיים וחצי, ״עיר יתומה״ הוא סרט שלוקח לו זמן למצוא את הקצב הפנימי שלו ולפני שהוא מצליח בכך זה נשמע יותר כמו כיוון כלים מאשר אלתור ג׳אז. סיקוונס הפתיחה ממש לא תורם להכנסה לאווירה, למרות שזו מטרתו, וחלק מקווי העלילה פחות מעניינים מאחרים אך כולם מקבלים זמן מסך דומה. נדמה שעורך יותר דעתן מאשר ג׳ו קלוץ (הקבוע של לי דניאלס) היה עושה לסרט רק טוב. או אולי תסריטאי נוסף שירסן את נורטון, עם כל הכבוד לזה שלכאורה יש לו פיצול פנימי. התוצאה הסופית היא בכל זאת סיפור שמהנה ומעניין לעקוב אחריו, עם כמה שיאים מתגמלים. אך זאת לצד כמה רגעים די מטופשים או תמוהים, רובם קשורים לדמות של מייקל קנת׳ וויליאמס כאשף חצוצרה מהארלם.

באותו עניין, על המוזיקה הפונקציונלית למדי חתום דניאל פמברטון, אבל בשלב מסויים אפשר גם לשמוע פתאום שיר של תום יורק. שיר שלא ממש משתלב בסצנה שהוא שייך אליה או בעולם של הסרט, אבל נו, אם כבר משיגים את תום יורק ברור שמשתמשים בשירותיו. משתף הפעולה היחיד של נורטון שאין לי טענות כלפיו הוא הצלם דיק פופ (הקבוע של מייק לי שגם צילם את נורטון ב״אמן האשליות״). הצילום שלו פשוט חוגג את האווירה, התקופה, העיר הגדולה על שכונותיה השונות והמשתנות, ובכלל את כל המצופה מן הז׳אנר. אולי ליבי יצא אל הסרט כי התגעגעתי לאיזה נואר טוב. למגבעות, למעילים, לתריסים. אולי גם לנורטון עצמו, אם כי אינני בטוח, רק יודע שנהנתי מן הסרט הפגום הזה יותר מאשר מכמה סרטים מלוטשים או שלמים ממנו שראיתי השנה.