פסטיבל חיפה 2019: "לידה", "נתראה בשמחות", "לכוכבים", "אנדרגראונד בלט", "קויה נוי"

פסטיבל הסרטים בחיפה נמצא כעת בערך בנקודת האמצע שלו, אולם התחרויות הישראליות קרובות יותר לנקודת הסיום ולכן בהן אתמקד הפעם. זה אומר שני סרטים מן התחרות העלילתית, שני סרטים מן התחרות התיעודית וסרט אמריקאי שמתמודד במסגרת הבינלאומית "כרמל" וחוצץ בניהם. אתמול התייחס אור לאחד משיאי התחרות הישראלית, "אפריקה" של אורן גרנר, ואני מצטרף לנימה החיובית כלפי הסרט. על התרשמותינו מסרטים נוספים בפסטיבל, ישראלים או לא, נמשיך לדווח בימים הקרובים. באופן אישי, את חלקם כבר ראיתי ואהבתי בדרגות שונות, אך כמות של ארבעה או חמישה סרטים בכל דיווח, כפי שהיה עד כה בדיווחים הקודמים שלי ושל אור – זה די והותר.

לידה

צילום: שי סקיף וניצן לטם (וגם זה שלמעלה)

סרט זה מסיים את אחד מן הפרויקטים הכי שאפתניים בתולדות הקולנוע הישראלי – שלושה סרטים שצולמו יחד ועלילתם מתחרשת במקביל, המכונים יחד "טרילוגיה על אהבה". הסרטים הללו שאפתניים לא רק בגלל היותם טרילוגיה, אלא בגלל שיטת העבודה של הבמאי ירון שני – עבודה המתבוננת בשחקנים-לא-מקצועיים לאורך זמן ומבלי שהם רואים את התסריט המלא, במה שמוציא מהם סוג של אותנטיות ומעניק לסרטים תחושה כמו תיעודית לפרקים. זאת על אף על פי שהנרטיב הכללי מחושב היטב והעריכה (עליה חתום שני בעצמו) מייצרת הקשרים סמליים החורגים מן הריאליזם. מדובר בסרטים מאתגרים לצפייה, אבל אני מצאתי כל אחד ואחד מהם מרתק וכל אחד מהם הימם אותי בדרך המתחברת לחברו, שיש בה גם ייחוד.

את שני הסרטים הקודמים, "עירום" ו"עיניים שלי", ניתן לראות בכל סדר והם אף עומדים לדעתי בפני עצמם מבלי צורך לראות את כל הטרילוגיה. לעומת זאת, "לידה" חזק יותר כאשר הוא מתפקד כפרק המסיים לטרילוגיה כולה. לא רק בגלל שהוא מתייחס לאירועים המתרחשים בסרטים הקודמים וחוזר לפעמים לאותן סצנות מזווית אחרת, אלא גם משום שאחרי ששני הסרטים הקודמים היו חוויה לא פשוטה מבחינת הדגש על הצד הנצלני והאלים של האהבה (בעיקר דרך התמקדות בדמויות הגבריות), הסרט השלישי הוא סרט על חיבור ואמפתיה בין נשים. אף כי יש בו מספר סצנות ריב ארוכות ואגרסיביות, הוא דן בבריאה מחדש של אהבה ככוח משחרר ומעצים. זהו סרט עשיר בחמלה והוא מצדיק את הבחירה במילה אהבה לתיאור המכלול. כל אחד מן הסרטים קרוי בכותרת שונה או מעט שונה באנגלית, והסרטים צומחים בתוך ההתכתבות בין הכותרות. במקרה של סרט זה, הכותרת באנגלית הינה ״Reborn״ ושלוש הדמויות הראשיות בסרט אומנם ניצבות מול הריון ולידה פיזית, אבל בעיקר נולדות מחדש מול טראומות שעיצבו את חייהן ובחירות שעשו בעבר. אולי הן אפילו נולדות מחדש אל מול אירועי הסרטים האחרים.

הלידה מחדש מול הסרט הקודם בולטת במיוחד בסיפור של אביגיל (סתיו אלמגור) שהייתה דמות משנה בולטת ב"עיניים שלי", שהתמקד בדמות של בעלה, רשי (ערן נעים), שסרט זה חוזר גם מעט לדמותו. חלק מן העלילה של הסרט ההוא היה הניסיון של הזוג להיכנס להריון. בסרט זה אביגיל מקבלת המלצה להתייעץ עם יעל (אורי שני) מיילדת מוסכמת ומלווה נשים הרות גם לפני ואחרי הלידה. הקשר עם יעל פותח עבור אביגיל גישה חדשה לחיבור לגוף שלה, לזהות העצמית שלה, לטבע ולרוחניות לא דתית. הדבר גם גורם לה להבין טוב יותר את עברה, את קשריה עם בת מנישואין קודמים וגם עם רשי. היא מרגישה מרוחקת ממנו וסבורה כי אינה יכולה להעניק לו את מה שהוא צריך הן בתור מאהבת והן בתור אם פוטנציאלית.

יעל היא מצד אחת דמות מושיעה עבור אביגיל ועבור נשים רבות, אך במהלך הסרט היא חשה צורך להפוך לאם גם במובן הפיזי. העבודה שלה עם תינוקות שננטשו בבית חולים דורשת ממנה למעשה להעניק קרבה וחיבוק לתינוקות זרים, והיא מביעה רצון לאמץ לבד אחד מהם. במקביל, יעל ואחותה נעמה (לאה טוניק) מכניסות את אביהם הקשיש לדיור סיעודי, אחרי שהוא חדל מלתפקד עצמית או לתקשר. הדבר קשה יותר עבור נעמה, אשר אותו האב היה המקור העיקרי לאינטימיות בחייה. הפרידה ממנו גורמת למתח רב בין האחיות, כאשר גם המקצוע של נעמה יכול לעורר מתח – היא חשפנית/זונה והסרט מתאר את העבודות הללו בסיקוונסים לא קצרים, אשר חלקם מטשטשים את הגבול בין התיעודי לעלילתי.

הטשטוש הכי בולט בין התיעודי לעלילתי הוא בסצנה של לידה במים של דמות משנית, סצנה המצולמת כך שלא ניתן להתייחס אליה כאל לא תיעודית, גם אם האופן בו הבמאי משלב אותה עם קריינות המגיעה משלב אחר בחייה הדמות הופך אותה גם לעלילתית. בכל מקרה, ההפרדה היא מיותרת בסרט זה, שבו הנרטיב הבנוי לוקח השראה מאירועים אמתיים שקרו לאחרים, אבל המשחק מעניק לו דווקא גוון אותנטי. כמו בקודמים בטרילוגיה, הסרט גם מטשטש בכוונה פנים של דמויות המצולמות במצבים מביכים על מנת שלא לחדור לפרטיות, אבל משהו בכל כולו חודר לפרטיות.

הבעיה היחסית של הסרט היא שהוא מרגיש פחות מהודק בעריכה משני הקודמים. זה ניכר בעיקר בחציו הראשון, בו הוא לפעמים יוצא מן הקצב שקבע. אולם, יש לכך פיצוי דרך הדימויים המסיימים את כל אחד מן הסיפורים, דימויים של אהבה וחמלה בין מכרים וזרים באופן מזוכך וסימבולי ולא פחות מכך – אמין. הדבר ניצב כמראה מול אירועי הסרטים הקודמים ומראה שגם מה שנראה כחד משמעי יכול להיות רב רבדים או פתוח לפרשנות. אני לא בטוח עד כמה הקהל יכול להתחבר לכל חלקי הטרילוגיה ("עיניים שלי" זכה בפסטיבל ירושלים גם בפרס חביב הקהל והוא כנראה הנגיש מבין השלושה). לתחושתי כעת, זמן לא רב אחרי הצפייה ב"לידה", אלו סרטים שיוסיפו להדהד עבורי כסוג של כיוון אחר של הקולנוע הישראלי והקולנוע בכלל. לכן המפגש עם הקהל ימשיך להיות מרתק, כפי שניתן היה ללמוד מהקרנת יתר הסרטים בפסטיבל השבוע. דווח לי כי אחרי הקרנה של "עירום", השיחה של הבמאי עם הקהל הייתה ארוכה יותר מן הסרט עצמו, מה שמלמד על כוחו של המפגש הזה.

נתראה בשמחות

צילום: מארי אלייס רודריגז

סרטו השני של מיכאל מאיר מוצג בתחרות הרשמית של הפסטיבל, בה זכה הבמאי בעבר על סרטו "עלטה". הסרט החדש שונה מאוד מן הסרט הקודם וכנראה מכל סרט שנראה עד כה בתחרות. כולו מתרחש בווילה יוקרתית אחת בלוס אנג'לס, בה קבוצה של ישראלים נפגשים לארוחה משותפת אצל מארחים אמידים מאוד. הסרט לכאורה מציג ישראלים ש"עשו את זה" בחו"ל, אבל הוא מהווה ביקורת חברתית על ההצלחה הזו ועל האופי האלים של החברה הישראלית. לא מעט פעמים במהלך הסרט הביקורת החברתית על הצביעות והאלימות מועברת באופן שנראה ישיר ובוטה מדי והסרט מרגיש רדוד כתוצאה מכך.

אולם, בשלב כלשהו הסרט מאמץ סוג של טירוף. מבלי לחשוף יותר מדי, אומר כי הוא מתובל בהרבה הומור שחור וגם בכמה קטעים אשר היו יכולים להיות חלק מסרט אימה, כולל קטעי gore של ממש. ככל שהסרט מאבד קשר עם המציאות, או שההומור הופך לשחור יותר, עולה מידת ההנאה מן היצירה. סרט B ז'אנרי באופן מוחלט בתחרות הרשמית מהווה שבירה קיצונית לעומת סרטים כמו אלה שכתבנו עליהם, אבל בתור קומדיה מטורפת, יש בו מספיק מודעת עצמית. אם כי כאמור, הדבר נכון בעיקר לחלק המסיים את היצירה, אחרי שצריך לעבור לא מעט רגעים מביכים בדרך לשם.

לכוכבים
To the Stars

פרט טריוויה מעניין: כותרת הסרט האמריקאי העצמאי זה זהה מבחינה מילולית לסרט אמריקאי מתוקשר יותר – "אד אסטרה", סרט שבחר לכתוב את השם בלטינית, בהתאם ליומרנות שלו. פרט לכך, אין דבר משותף בין הסרטים והסרט שהוצג בחיפה לא עוסק במסע לחלל, אלא במבט לעבר החלומות והחופש, מבט היוצא מסביבה נטולת חירות. הסביבה הזו היא עיירה קטנה באוקלהומה בתפר שבין שנות החמישים לשנות הששים והגבלת החופש היא טיפוסית גם לדרך בה ארה"ב תופסת את העבר שלה בשורה ארוכה של יצירות – כמקום המשמר גם סוג של קשר שורשי לטבע ולתא המשפחתי ובו בזמן כמקום מלא בדעות קודמות וקודים חברתיים אשר אינם מאפשרים את קבלת השונה.

במאית הסרט, מרתה סטיבנס, מבטאת את הצד הנוסטלגי דרך צילום בשחור לבן הנותן את הדגש על הנוף, שמצידו מדגיש חללים גדולים בין בית לבית בעיירה בה מתרחת העלילה, ומבט של גיבורת הסרט על סביבה בה אין בני אדם – על הארץ, באגם קטן או בכוכבים. אולם, התיאור של הרדיפה של האחר היא זו המניעה פרטים גדולים בעלילה ובכך אין הסרט יוצא דופן מיצירות אחרות וגם אין בו תעוזה של ממש, שכן כל הביקורת מופנת כלפי העבר.

הסרט נפתח עם דמותה של אייריס, מתבגרת שרגילה להיות התלמידה הכי דחויה בכיתה, בין היתר בגלל חוסר יכולת לשלוט בצרכיה. מצבה משתנה כאשר לעיירה מגיעה מגי, תלמידה חדשה שעברה מקנזס סיטי הגדולה, והביאה למקום סוג חדש של נחישות נשית ורמזים למגע עם מקומות זוהרים יותר מכל מרכז ארה"ב. התלמידות הפופולריות מוקסמות ממגי, אך זו מעדיפה את חברתה של אייריס, מה שמשנה את כל המערך החברתי בתיכון ומאוחר יותר בעירייה כולה.

כוחו של הסרט נובע משני גורמים. הראשון הוא הטיפול הרגיש והעדין של הבמאית בכל סצנה, טיפול המקנה אמינות גם לסוג מפגשים אשר נראה בעבר בכמות גדולה של סרטים. השני הוא המעבר במוקד בין שתי גיבורות הסרט: מה שנראה תחילה כסיפור חניכה קלסי, הופך בשלב מסוים לסיפור של התמודדות של מגי עם שדים מן עברה ועם הצדדים של משפחתה וחייה שהיא אינה מעוניינת לחשוף. כך שגם אם הסרט לא מכיל הפתעות גדולות, שינוי המוקד מאפשר לו לבנות עולם רחב יותר ומורכב יותר, דבר הנוגע גם לייצוג של דמויות אשר נראות בשלבים מסוימים בסרט ככוחות שליליים בלבד ובפועל יש גם בהם לא מעט חמלה. יחד עם זאת, הסרט לרגע לא מבצע מהלך שהופך אותו מסרט יפה ובנוי היטב ליוצא דופן או בלתי נשכח. סטיבנס מתגלה כמספרת טובה מאוד של סצנות קטנות ומצליחה להוציא את המיטב מן השחקניות שלה, קארה הייוורד וליאן ליבראטו, אך בסופו של דבר הסרט השלם לא מכיל מספיק רכיבים על מנת לפרוץ מעבר לקהל של פסטיבלי קולנוע.

הקרנה נוספת
שישי | 18/10 | 17:15 | אודיטוריום

אנדרגראונד בלט

צילום: איציק פורטל

הבמאית לינה צ'פלין, שיצרה במשך שנים רבות ביחד עם בעלה סלבה צ'פלין ז"ל, ממשיכה לייצר סרטים גם אחרי שחצתה את גיל 80 (היא אפילו דנה בכך בסרטה "שמוניסטים"). סרטה החדש הוא תיאור פשוט ויפה של בית ספר לבלט בירושלים, ובלבד הצדעה לאמנות המחול. צ'פלין גם מצליחה להעביר היטב את הסיפור האישי של מנהלת המקום בצורה אשר יכולה לרגש גם מי שסרטי מחול אינם כוס התא שלהם.

נדיה נולדה לתוך עולם המחול בעקבות אמה, נינה טימופייבה, שהייתה פרימה-בלרינה בבלט הבולשוי במוסקבה ורקדה בכל העולם, בטרם החליטה לעבור לירושלים על מנת להתקרב לאל. נדיה קוטעת את הקריירה של עצמה ברוסיה, בה יש מקום נרחב למחול, ומוצאת את עצמה בלית ברירה מוותרת על הריקוד לטובת ניהול סטודיו לבלט. זהו מלאכה הדורשת ממנה כוחות רבים לאורך עשורים, מפעל חיים הנאבק תמיד על קיומו בעיר בה אין קהל רב. צ'פלין מדגישה את האירוניה בכך שהסטודיו ממקום בתוך אצטדיון טדי, ומראה בעריכה צולבת גם את הזרות של הרקדנים בתוך סביבת אוהדי הכדורגל וגם את הדמיון הקיים בין המוסדות השונים והעיסוקים הפיזיים השונים – יש הרבה מחול וגמישות גם בכדורגל, וקשיחות במחול.

קויה נוי

גם הסרט התיעודי הזה מציג ניגוד תרבותי, אולם ניגוד זה מאוגד בתוך אדם אחד. נוי חי בדרום תל אביב ועובד כמעסה או מנקה, בעודו לא ממש מתפקד כאב לבתו הרקדנית, תוצאה של הנישואין שהובילו אותו לישראל. בשנות השבעים והשמונים נוי היה חלק מצמד המייסדים של להקת הפולק-רוק הפיליפינית "אסין", להקה אשר עדיין נחשבת לאגדית בפיליפינים והיוותה סמל לא רק לחיבור בין מוזיקה מערבית למוזיקה שורשית מקומית, אלא גם לביטוי לרחשי העם מול שלטון דיקטטורי ומלחמת פנימיות.

הסרט נוצר במסגרת פרויקט של סטודנטים. גילי מלניצקי ודורי פריאור מצאו את נוי כחלק מפרויקט גמר בבית ספר לתקשורת ״כותרת״, וחברו לבמאי דניאל בינסטד מבית הספר לקולנוע סטיב טיש (שני המוסדות הם חלק מאוניברסיטת תל אביב) על מנת להשלים את היצירה, וכדי ללוות את נוי בשלב חדש בחייו – חזרה לתחום המוזיקה הן בהופעה בישראל והן במסע למפגש עם חברי הלהקה אשר פיטרו אותו בעבר, אולי בחזרה לאיחוד ותהילה.

ניתן להגדיר את הסרט כסוג של גרסה מקומית ל"מחפשים את שוגרמן", רק שהפעם האמן שלא ממש נשכח או נחשב כמת שב בעצמו לחפש את עברו, ודרך החיפוש הזה מבין גם את החוסרים האחרים בחייו. אף כי בסרט של שעה לא כל קווי העלילה מוסברים היטב, זהו מסע מרתק עם גיבורים ייחודים ועם כמה תגליות ותפניות לאורך הדרך. וזהו בעיקר צוהר לסוג אחר של מוזיקה ותרבות המצויה בשוליים של תל אביב.