״יום גשום בניו יורק״, סקירה
12 באוקטובר 2019 מאת עופר ליברגללפני מספר חודשים, ראיתי בקולנוע טריילר ממש מוזר. הוא נראה כמו פרודיה מוקצנת על סרטים של וודי אלן, עם בדיחות שלא ממש עובדות. רק באמצע הטריילר של ״יום גשום בניו יורק״ (A Rainy Day in New York), התחלתי להבין כי לא מדובר בפרודיה, אלא בסרט של אלן עצמו. סרטים חדשים של וודי אלן זה עדיין דבר שקורה, אם כי הסרט הזה נזנח על ידי חברת אמזון שהפיקה אותו בעקבות השיבה לשיח הציבורי של האשמות נגד הבמאי, בטרם יצא להפצה באירופה ובמקומות אחרים בעולם – אך לא בצפון אמריקה. השאלה האם יש קהל שממתין לסרטים של אלן כפי שהיה בעבר היא עניין אחר, בלי קשר למעשים שעשה או לא עשה אבל מואשם בהם. מבחינה יצירתית, דומה כי הוא נמצא כבר לפחות עשור בעשיית סרטים במצב ניוטרל, מוכיח שהוא עדיין יכול לעבוד אחרי גיל 80, אבל לרוב נראה שהוא לא ממש מתאמץ ובטח לא משחזר את הישגי העבר. כלומר, לא באיכות.
הסרט החדש מכיל לא מעט דברים שנראים כמו מחזור של נושאים בהם הוא כבר דן ולא אתפלא לגלות עם שוב מדובר בתסריט שנכתב בשנות ה-70 וצולם ב-2017 בלי הרבה שינויים. יחד עם זאת, יש לציין כי הסרט רחוק מלהיות גרוע כמו הטריילר שלו. אבל זה לא בהכרח הופך אותו לטוב במיוחד. אולם, בטרם אמשיך, אני צריך להתייחס לפיל שבחדר. מכיוון שאלן חוזר על עצמו בתור יוצר, אעתיק לכאן שלוש פסקאות שכתבתי עם יציאת סרטו הקודם של אלן, ״גלגל ענק״. אני עדיין חושב שזה רלוונטי באותו מידה ועדיין מצוי בעצמי בקונפליקט פנימי. ולא, זה שאחד מן הילדים של מיה פארו מאמין שהיא בדתה את הסיפור לא מהווה בעיניי הוכחה שהבת האחרת שלה, זו שלה קרה המקרה, אינה דוברת אמת. בכל מקרה, הנה מה שכתבתי לפני שנתיים, מוזמנים גם לדלג על הפסקאות ולחזור לסרט הנוכחי.
אני יודע כי חלק מן הקוראים זועמים עליי על עצם העובדה שאני כותב על סרט של במאי שהואשם במעשה מגונה בילדה. אני מבין את הכעס הזה – צפייה בסרטים של וודי אלן בעידן הנוכחי גורמת לי תחושה של חוסר נחת, גם אם ידעתי על טיב האשמות נגדו במשך שנים. אולם, באותה מידה, איני חושב שאני יכול לדעת את האמת במקרה הספציפי הזה (ובמקרים אחרים) רק בעקבות השיח הציבורי הנוכחי והתחושה האישית הקשה שלי ושל רבים אחרים, במקרה זה בפרשה אשר כבר נידונה משפטית לפני כמה עשורים (לא שאני סבור כי מערכת המשפט יכולה בכל מקרה להגיע לאמת או לפתרון צודק).
בנוסף, אני בכל זאת עדיין מאמין כי יש לתת ליצירה אמנותית הזדמנות, גם תוך הסתייגות מחלק מן המעשים של היוצר מחוץ למסך, בטח ביצירה קולקטיבית כמו קולנוע שהיא פרי עבודה קשה של הרבה יותר מבן אדם אחד. עוד אציין כי באופן אישי, המקרה של אלן טורד את מנוחתי גם בלי קשר, כי איני יכול לשכוח את השעות של ההנאה שסרטיו העניקו לי לאורך שנים רבות, שנים בהם עיצבתי את טעמי הקולנועי. לא מעט במאים, כולל אינגמר ברגמן ואורסון וולס, גיליתי קודם כל דרך הסרטים של אלן שהושפעו מהם, וכמה מן הסרטים שהוא יצר בעבר אני עדיין מחשיב ליצירות מופת. זאת חרף הזעזוע מן המעשים המיוחסים לו והזעזוע מכך שבחרתי להדחיק, או לקבל את הגרסה של אלן למעשים מתוך אהבתי ליצירה שלו, כאשר שמעתי לראשונה על רוב פרטי הפרשה בנעוריי.
חזרה לדברים הייחודים ל"יום גשום בניו יורק". גיבורי הסרט נוטים להיות הדמויות הכי צעירות אשר הובילו סרטים של אלן: שני צעירים בקולג' אמריקאי יוקרתי במדינת ניו יורק, שגילם אני מניח 21 אם כי בחלקים מן הסרט הוא נראה נמוך יותר. טימותי שאלמה מגלם בן למשפחה מאוד עשירה שגדל בניו יורק, ועבורו החיים מחוץ למנהטן הם עדיין משהו די מוזר; בת הזוג שלו, אשלי, מגולמת בידי אל פאנינג ואף כי גם המשפחה שלה עשירה מאוד, היא מגיעה מאריזונה, מה שמוביל לזלזול מסיום מצד תושבי הכרך. הזוג מגיע לניו יורק לסוף שבוע במהלכו אשלי אמורה לראיין עבור העיתון של האוניברסיטה במאי הוליוודי בשם רולנד פולארד, ששני הצעירים מעריכים. סרטיו היוו חלק ממערכת היחסים בניהם, והוא ידוע כמי שלא נכנע לעשיית סרטים מסחריים (אם כי תקציב הסרט שלו הוא 70 מיליון דולר, שיכול היה להספיק לכל הקריירה של וודי אלן). הראיון מתארך ואשלי מוצאת את עצמה מעורבת בסרט עם הבמאי ועוד מספר אנשים בתעשיית הקולנוע. זאת בעוד בן הזוג שלה פוגש מכרים מן התיכון, ונקלע לסרט סטודנטים אחריו הוא מתחיל לפלרטט עם שאנון, האחות הצעירה של האקסית שלו.
לא ציינתי עד כה את שם הדמות אשר שאלמה מגלם – הוא קרוי גטסבי. מדובר באזכור תרבותי שהוא יחסית חדשני מתוך שלל האזכורים לספרים, סרטים ומוזיקאי ג'אז שאנשים צעירים זורקים במהלך הסרט. אומנם מדובר בצעירים עשירים ומשכילים, אבל אף אחד מהם לא מזכיר יצירה שפורסמה אחרי התקופה בה אלן החל לעשות סרטים בעצמו (שנות הששים של המאה ה-20). והם מדברים על הרבה מאוד סרטים, ספרים וכל סוגי יצירות האמנות ומצפים שבני השיחה שלהם יבינו, למרות שברוב המקרים מדובר כאומר באנשים מאוד צעירים. יש בך משהו ארכאי, אולי במכוון. אלן כמו מוותר מראש על הבנת הדור החדש וכותב אותו כהשלכה של עצמו. זה מעט מרושל, בעיקר בגלל ששאלמה ולפרקים גם פאנינג פשוט הולכים לאיבוד בניסיון לחקות את סגנון המשחק של במאי הסרט, ומאבדים חלק מן החן. בשלב מסוים מצטרף למצעד חיקויי אלן גם ג'וד לאו, בתפקיד של תסריטאי הסרט אותו רולנד פולארד מביים. את הבמאי של הסרט-בתוך-סרט מגלם ליב שרייבר ולזכותו ייאמר כי הוא לחלוטין הופך את התפקיד לרחוק מן האיש שכתב את הדיאלוגים, אף כי גם הוא אומר כמה משפטים אשר יכולים להיות מזוהים עם הבמאי.
דבר ארכאי נוסף בסרט הוא מיעוט השימוש בטלפונים ניידים, אף על פי שהעלילה מתרחשת ללא ספק בסביבות 2017: מדברים על לנסות להשיג כרטיסים ל"המילטון", אומרים שאנשים היצירתיים עברו מסוהו לטרייבקה ומשם לברוקלין (וזה מוביל לסוג של פאנץ' ליין שלא אחשוף). נראה כי הטלפונים פשוט לא ממש התאימו לתסריט, וגטסבי אף מתלונן עליהם, אם כי הדבר הבעייתי הוא לא מיעוט השיחות, אלא היעדר תקשורת בהודעות טקסט. במשך לא מעט מן הסרט בני הזוג מנסים לברר היכן השני נמצא, או מבקשים למסור לו הודעה בסביבה בה הם לא יכולים לדבר בקול רם. היכולת לשלוח הודעת טקסט הייתה פותרת עבורם את העניינים, וגם עוזרת לצאת מן הבעיות אשר קורות להם במהלך הסרט. המוזיקה היא כמובן מוזיקת ג'אז מימי הזוהר של הסוגה, כולל כמה קטעים בהם שאלמה שר ומנגן היטב.
העלילה שנפרסת ברובה במהלך יום אחד כוללת מספר סיבוכים. גטסבי רוצה לחמוק מהוריו המארגנים מסיבה גדולה, אך כמובן שמשהו יגרור אותו לתוכה. הראיון של אשלי גורם לבמאי, תסריטאי, וכוכב קולנוע לטיני (בגילומו של דייגו לונה) להתאהב בה, ולאחרון היא בהחלט נמשכת. אלא שלה יש חבר ועד כמה שהיא יודעת, גם הוא תפוס. וגטסבי עדיין לא יודע מה הוא רוצה לעשות עם החיים שלו, פרט לכך שהוא מאוד מבין בתרבות ודרכי התנהלות בניו יורק. והוא גם מאוד מוכשר וטוב בהימורים וכך גם משחק קלפים נקלע בדרכו. הכל מלווה בהרבה דיאלוגים על הגשם, על מערכות יחסים ויצירות אמנות שונות. בחלק האחרון מצטרפת לסרט זונה הנדרשת להעמיד פנים שהיא מישהי אחרת, מוטיב חוזר בסרטים של אלן. אם כי דמות זו היא גם פתח לגילוי פרט מן העבר שדווקא יחבר בין גטסבי למשפחתו.
חלק מן הסצנות בסרט נראות כתומות מאוד. זה בגלל שאלן שוב עובד עם ויטוריו סטוררו, מגדולי צלמי הקולנוע ואשף של תאורה בצבעים חמים. סטוררו מדי פעם כאילו משתחרר, מאיר סצנה בצורה מסוגננת אך בלי סיבה. הוא גם מצלם הרבה גשם והדבר עובד טוב יותר, כולל בסצנה של נשיקה בגשם שכמו לקוחה מתוך מציאות קולנועית אחרת – שכן היא אכן עבור סרט. כך שאפשר להגיד שהצילום הוא בהחלט נקודת אור ביצירה, גם אם לפעמים הוא מדגיש מדי את מקור האור. מבין הקאסט, החוליה החזקה בעיניי היא סלינה גומז, ואני מופתע לרשום את זה. אבל היא גם מביאה אישיות ייחודית לסרט וגם אומרת היטב את הדיאלוגים של אלן מבלי להפוך לקריקטורה, לפחות לא יותר מדי. יש גם בעיה מסוימת בדמות שלה, אבל בסך הכל הקטעים עמה עוברים בתור קומדיה רומנטית חביבה. כזו שיצר במאי שכן חתום בעבר על קומדיות רומנטיות מבריקות וכיום שקוע בבינוניות, או בחוסר הבנה של התקופה בה הוא פועל, שהפעם לרוע מזלו היא גם התקופה שהוא מנסה לתאר.
אני שמח שהעלית את נושא מיחזור החומרים מהסבנטיז, הקטעים בהם אל פנינג "מתייעצת עם עצמה" על דילמות הזכירו לי מאוד את "מלחמה ואהבה" והיו כמובן גם עוד. אבל חשבתי שמבחינה רעיונית הסרט דווקא שואל מ"חצות בפריז" כי אחת השאלות המרכזיות שהסרט מעלה היא הקשר בין האדם למרחב (כמו שבתחילת "מנהטן" הוא אומר: "זאת תמיד היתה העיר שלו"), ומכאן עולה לא פחות מסירחון קסנופובי בכלל ומיזוגני בפרט כי נראה שפנינג, לואו הול ולונה במיוחד מטנפים לו את העיר ברעש בלתי בלתי פוסק. ואני מעדיף לא להיכנס כאן לספוילרים אבל גם האופן שבו היחסים נפתרים, הוא מצמרר בדרך שבה הוא מבוצע.
אגב, סלינה גומז היתה נהדרת גם בעיני, אני חושב שיש כאן אפשרות לליהוק מעולה הכולל אותה ואת מילה קוניס כאחיות, ובעניין הזה הבדיחה היחידה שעבדה לי בסרט היא בדיחת 3 השומות שצחקתי בה ממש. ומכאן אני מרגיש את הצורך להשתומם על כך, כי התסריט עמוס בבדיחות מילוליות, שרובן מחטיאות את המטרה וזה בעיקר נובע מבימוי מוזר שלא נותן שום הדגש רלוונטי לסיטואציה הקומית.
השאלה האחרונה ומי שיראו את הסרט יבינו מדוע אני שואל אותה (ביחס למה שכתבתי קודם) היא האם סצנת הסיום אכן מתקיימת או שזה משהו פתוח לשיקול הצופים.
אתה ממש לא צריך להתנצל על שאתה כותב על סרט של וודי אלן. היצירה עומדת בנפרד מיוצרה. הרבה יוצרים היו והינם כולרות. אם וודי אלן פשע, חבל שהוא לא נענש. ואם היה נענש, היינו מקווים שיחזור ליצור (אם יש למה לקוות במקרה המסויים שלו).
יותר מכך
בית משפט קבע שלא עשה דבר
אחד הכותבים כאן כותב גם בהארץ, אז למה לעזאזל העורך נותן למאוד קליין לכתוב על הסרט הזה?
מיהו עורך גלריה שמתפקד כ"כ גרוע?
הגיוני שהעורך יתן לקליין לכתוב על כל סרט חדש של וודי אלן, שוב ושוב ושוב, כשכולם כבר הבינו מזמן שה"מבקר" פשוט שונא את אלן? הרי הוא כבר שנים קוטל כל סרט של הגאון.
הקטן מאוד מהארץ לא מסוגל להבין או להודות שאלן יצר סרטים גאוניים.
זו שאלה קלה למדור "מחלק המוסר" שבעיתון הארץ…