• סרטים חדשים: ״דיוקן של נערה עולה באש״
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

״מפעל אמריקני״, סקירת נטפליקס תיעודית

24 באוגוסט 2019 מאת עופר ליברגל

בשנת 2008, כחלק מהמיתון הכלכלי והמשבר שפקד את תעשיית הרכב בארה"ב, נסגר מפעל של חברת GM בפרוור של העיר דייטון במדינת אוהיו. ג'וליה רייכרט וסטיבן בוגנר, זוג יוצרי קולנוע מקומיים, יצרו סרט תיעודי בו שוחחו עם כמה עשרות מבין כ-3,000 איש שאיבדו את עבודתם עקב סגירת המפעל. הסרט, "The Last Truck: Closing of a GM Plant", זכה להצלחה והיה מועמד לאוסקר בקטגוריות הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר בשנת 2010. כעבור מספר שנים, חברת פויאו, חברה סינית המתמחה בייצור חלונות זכוכית עבור רכבים, רכשה את המפעל מתוך כוונה להפוך אותו לבסיס לעבודת החברה עם יצרני רכב אמריקאים ולהעניק מקומות עבודה לתושבי האזור שלא התאושש מסגירת המפעל.

רייכרט ובונגר החליטו לתעד את המפעל החדש והם זכו לשיתוף פעולה לא רק מצד המקומיים, אלא גם מצד אנשי החברה הסינית, שהבעלים שלה מדגיש כי הוא רוצה שהמפעל החדש יהיה מפעל אמריקאי וחלק מן הקהילה במקום. ספק רב אם הבמאים ידעו בתחילת התיעוד בשנת 2016 לאן יוליך אותם הסרט, שקרוי על שם החזון של בעלי החברה "מפעל אמריקני" (American Factory). מה שנראה לפרקים כסרט על יציאה מן המשבר ולמידה הדדית של הבנה בין תרבויות שונות, הופך לסרט על התנגשות בין ערכי עבודה שונים ולהדגמה עגמומית של קשיי הכלכלה המודרנית במספר דרכים. מה שהבמאים בהחלט לא היו מנחשים מראש היא זהות חברת ההפקה שתרכוש את הסרט אחרי בכורתו בפסטיבל סאנדאנס – חברת "הייר גראונד" שהיא בית הפקה בוטיקי שהקימו ברק ומישל אובמה. זה הסרט הראשון שרכשה החברה אשר חתמה על הסכם להפצת התכנים שלה בנטפליקס. בעתיד, בני הזוג אובמה מתכוננים לרכוש סרטים נוספים ולהפיק בעצמם סרטים תיעודיים ועלילתיים, כאשר המוקד שלהם הוא מציאת סיפורים אנושיים מזוויות שונות שהנשיא לשעבר ורעייתו סבורים כי יש להביא לידיעת הקהל הרחב.

"מפעל אמריקני" עלה לנטפליקס בליווי שיחה בין בני הזוג אובמה לבמאים, שיחה אשר לא מוסיפה הרבה פרט לחזרה על החשיבות בהבאת הסיפור הלא מוכר הזה, ועל הגישה הקולנועית והערכית של הבמאים: לתת לכל אחד לספר את הסיפור שלו מתוך כבוד לעמדה של האחר, עשיר או עני, סיני או אמריקאי. הבמאים גם אומרים כי לא פעם תיעדו דובר אשר עמדתו הפוליטית והכלכלית מנוגדת לעמדתם, מה שניכר בסרט. בשלב מסוים נוצר במפעל עימות בין ההנהלה ובין חלק מן העובדים ולצד הדגשת הכאב של העובדים ותנאי העבודה הבעייתיים, גם הצד של ההנהלה מוצג באופן מכובד. אם הוא לא משכנע לחלוטין, זה נובע מהבדלי התרבויות בהם עוסק הסרט: הסינים לא רק מתנהגים בצורה שונה לגבי חשיפת רגשות, התרבות שלהם גם כוללת מחויבות אחרת לעבודה. עבודה של 8 שעות ביום במשך 5 ימים בשבוע היא המקסימום עבור הפועל האמריקאי, אך בסין יום העבודה ארוך יותר וימי חופש הם לא עניין שבועי. גם ההקפדה על כללי בטיחות וגיהות היא דבר חדש עבור האסייתים. בדבר אחד המנהלים הסינים לא לגמרי נבדלים ממנהלים אמריקאים – גם הם חוששים מאיגודי עובדים והם מנסים לעצור התארגנות עובדים במפעל, במה שהופך למאבק מותח בחלקו האחרון של הסרט.

אולם, לא רק הפערים בתרבות ובגישה לעבודה מהווים מכשול למפעל, בסרט אשר מציג את המורכבות של העולם הכלכלי של ימינו: ארה"ב, אשר נתפסת עדיין כמעצמה, לפחות בעיני עצמה, היא המקום בסרט בו הקהילה זקוקה למושיע בידי מפעל ממעצמה כלכלית גדולה יותר, המנצל את העובדים ומעניק להם תנאים לא מספקים (כפי שחברות אמריקאיות עשו ועושות באזורים אחרים בעולם, כולל בסין); סין הקומוניסטית הופכת למקושרת עם המפעל אשר מהווה הקצנה של קפיטילזם בסרט הזה, כולל ברמה של קבלת העבודות היותר טובות בתוך המפעל. מעניין שנשיא אמריקאי שרוב הסרט צולם בתקופת שלטונו נותן את חסותו לסרט, אשר גם אם הוא לא מדגיש את אחריות הדרג הפוליטי למצב, הוא בהחלט מציג את הכלכלה האמריקאית ככזו שנותרה עדיין במשבר. יש בו גם מעט האשמות ישירות כלפי סדר העדיפויות הלאומי.

אבל זהו לא רק סרט על כוחות השוק והאכזריות השפל הכלכלי, אלא גם ובעיקר סרט על בני אדם. פועלים פשוטים מאוהיו אשר אחרי אבטלה ארוכה חוזרים בהתלהבות לעבודה, רק שהם מגלים שהם עובדים יותר ועבור הרבה פחות כסף ממה שהורגלו. מומחים סינים אשר מנסים להיכנס באהבה והערכה לתוך התרבות האמריקאית, אולם זה לא תמיד קל להם. מנהל מפעל שרוצה לעבוד למען הפועלים שלו, אבל בסופו של דבר תמיד יכריע בעד היעילות הכלכלית.

לא מדובר בסרט אשר מציג רק קדרות ולא כל האופטימיות שמצויה בחלק הראשון פגה. חרף ההבדלים בתפיסת העולם, יש בסרט כמה רגעים של התקרבות הדדית שמותירה רושם מתמשך ואף ידידות. לא פעם, הסרט מציג את הניסיון להתגברות על הפער התרבותי באופן מעריך ואירוני בו זמנית. הדבר מגיע לשיא בביקור של משלחת של מנהלים זוטרים אמריקאים להשתלמות בסין: אחרי שהם רואים כיצד בסין עובדים הרבה יותר קשה, הם נוכחים בערב הווי של החברה שנראה הזוי, כולל קטעים מוזיקליים על חדוות העבודה וחתונה מקבילה של מספר זוגות. הערב הזה מגוחך, אבל האורחים מלב מעמד הפועלים של אמצע ארה"ב מתרגשים מכך שזכו להצצה לתרבות כה שונה.

השילוב בין אירוניה לכנות בתיאור התנהלות המפעל בא לידי ביטוי גם בשימוש של הבמאים במוזיקה המלווה את הסרט, אשר לעתים מייצרת ריחוק על ידי הקצנת קלישאות של ליווי עבודה בפס נע או התקרבות בין זרים, ולעתים נרגעת על מנת לסמן סצנה אנושית יותר. וכפי שכבר ציון, הסיפורים האנושיים הם הלב של סרט זה. הגישה של הבמאים נטולת זעם או צדקנות פוליטית והם מציעים תיעוד של המצב הכלכלי הקיים עם הרבה עצב ופחד מן העתיד, אבל גם עם מבט על היכולת של האנשים בכל זאת להתגבר על הפערים ואפילו לשנות במשהו את דרכם. זהו סרט שמציג לא מעט ייאוש, אבל גם אם האופטימיות לא כובשת אותו, הוא לא נואש.

״מפעל אמריקני״ הוא יצירה תיעודית צנועה, אך מחושבת וחכמה בדרך בה היא משלבת בסופו של דבר את הסיפורים השונים של האנשים אשר מתעמתים, אנשים שאולי יש להם נתיב להצלחה או המשך קיום וכבוד ואנשים שלא פעם הראשונה, צריכים להתחיל את המאבק הקיומי שלהם מאפס בגיל לא צעיר. לפרקים, הבמאים מאפשרים צילום לירי ואסתטי של המפעל או של הסביבה בה המתועדים שלהם חיים. הסרט מעורר בו זמנית הזדהות רגשית ומחשבות מגוונות על הבדלי תרבויות וגישות כלכליות להווה לעתיד. הוא עושה זאת ללא רגעים של הטפה. הודות לחסות של נשיא ארה"ב לשעבר ושל חברת הסטרימינג, הסרט היפה הזה יגיע כנראה לקהל רחב שיגלה לא רק זוג יוצרים תיעודיים אנושיים וטובים, אלא גם יבין כי המציאות באוהיו וגם בסין יותר מורכבת מן הנדמה לו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.