מחכים ל״מידסומר״ (Midsommar): כל מה שצריך לדעת על סרטו השני של ארי אסטר

שנה חלפה ודבר לא השתנה. שוב באירופה ובאמריקה מתעלפים ונגעלים מסרט של ארי אסטר, שוב רשת האינטרנט רועדת, ושוב הקהל הישראלי מחוץ לחגיגה, יכול רק לקלל שלא הגיע או להתפלל שכן יגיע. בקיץ זה שעבר זה קרה עם ״תורשתי״, סרטו הראשון באורך מלא של האינסטנט-אוטר האמריקאי הצעיר, שהיה אחד המדוברים והמהוללים של 2018 כבר בנקודת האמצע שלה. כעת, בחסדי אלוהי הקולנוע זכינו בסרט נוסף של הבמאי כל-כך מהר אחרי יצירת הביכורים שלו. החדש שלו נקרא ״מידסומר״ (Midsommar), ואני בעד להקפיד על האיות הזה, או מקסימום ״מידסומאר״. העיקר שיישמע קצת שבדי וזר ומשונה – ממש כמו הסרט עצמו.

על הסרטים הקצרים של אסטר אני ממליץ בתור כדורי הרגעה למי שממתינים לחדש שלו, ולמקרה שלא צפיתם בהם מדובר בטיוטות להרבה מן הרעיונות שימשיכו איתו הלאה. אבל הדילוג שלו אל מעל מכשול הסרט השני הוא אחד המרשימים שראיתי לאחרונה, אולי בצוותא עם ״אנחנו״ של ג׳ורדן פיל (שכבר הכריז על הנוכחי של אסטר כסרט אימה לפנתיאון, אגב). אקח את זה צעד אחד קדימה ואכריז בעצמי שנכון לכרגע לא ראיתי סרט טוב ממנו ב-2019 ושגם אם זה ישתנה בחודשים הנותרים, אפשר לשער ש״מידסומר״ יישאר ברשימת הגדולים של השנה. עברו כבר שבועיים מאז שצפיתי בו והוא לא נותן לי מנוחה, בעודי מתחבט האם בכלל לכתוב עליו ולהוציא לקוראים ולקוראות את העיניים הממילא טרוטות מרוב ציפייה. כי שוב, ונכון לכרגע, גם הפעם אין תאריך הפצה בישראל. כאילו אנחנו במאה שעברה, מחכים שתעגון אנייה וגלגלי הפילם יעשו עלייה.

משיחות עם חובבי וחובבות קולנוע אימה, או קריאה ברשתות החברתיות, אני מרגיש צמא גדול להתרשמויות מהסרט. לכן החלטתי בכל זאת לכתוב עליו דווקא עכשיו, כי סריטה לא יכול לחיות לפי גחמות הפצה. אולם, בגלל שהנושא רגיש זו לא פינת ״מחכים לתרגום״ קלאסית, כמו שהיה עם הסרט הקודם של הבמאי, אלא נוסחה שניסיתי להתאים במיוחד ליצירה, ובעיקר לעובדה שאפשר רק לנחש מתי יצפה בה הקהל בארץ הקודש. אם כבר ניחושים ואופטימיות זהירה, יש לזכור ש״תורשתי״ הגיע ארצה בזכות פסטיבל חיפה ולאחר מכן אוטופיה, כלומר לפני סוף השנה האזרחית וכמה שבועות בלבד אחרי שהעולם סיים להתלהב או להיעלב. הלוואי שגורלו של ״מידסומר״ יהיה זהה, או לפחות שיגיע בזמן למסך הביתי, שוב כמו שעשה ״תורשתי״, שזמין אצל yes כבר כמה חודשים.

הגבלתי את הטקסט אך ורק למה שכדאי לדעת לפני הצפיה, בלי ספוילרים. אולי קצת טיזינג. אבין את מי שרוצים לבוא טהורים וזכים, ככה אני הגעתי לאולם, אבל במבט לאחור הלוואי שהייתי יודע לפחות חלק מהפרטים מראש. פשוט יש המון מה לספוג במהלך הסרט, וצריך לעשות את זה במצב הולך ומתקדם של צמרמורת וחרדה. לפעמים להתרכז בעלילה, לפענח רמזים ולרעוד מפחד זה ממש מולטיטסקינג או תיעדוף משימות במקרה שלי. שווה גם לציין שאורכו של הסרט שעתיים וחצי אבל בעיניי הוא לא משעמם לרגע (אסטר גם הבטיח גרסת במאי שתתקרב לשלוש שעות).

בסרט מככבים פלורנס פיו, ג׳ק ריינור, וויל פולטר ו-וויליאם ג׳קסון הרפר בתור ארבעה צעירים אמריקאים, המצטרפים אל חברם השבדי פלה (וילהלם בלומגרן) לחגיגות ראשית הקיץ הסקנדינביות בכפר הולדתו. דני (פיו) וכריסטיאן (ריינור) הם הזוג בתוך החבורה הנ״ל, שנדמה היה שיחסיו עלו על שרטון אחרי אירוע טרגי, בעוד הטיול לשבדיה החגיגית אמור לאחד ולהרגיע. כמובן שזה לא בדיוק מה שקורה ומאחורי החיוכים של המארחים מסתתרות כל מיני כוונות זדון, אבל את זה כבר כדאי לשמור לצפייה עצמה. הנה מה שבכל זאת חשבתי שכדאי לחלוק, גם מידע וגם דעה אישית, בתקווה שעד סוף השנה אפשר יהיה לשוב אל פרשנויות ומשמעויות ביצירה אחרי שתגיע גם לקהל הישראלי.

זה לא תורשתי (אבל רואים שהם קרובי משפחה)

אחרי סרט ביכורים מדובר ולדעת רבים גם מוצלח, הציפיות מארי אסטר הן באופן טבעי עוד מאותו הדבר. כלומר, שכלול הקראפט ואולי המשך חציבת הנישה הייחודית אותה החל ביצירתו הקודמת. ואמנם, יש כמה וכמה דברים דומים תמטית בין הסרטים: מנקודת המוצא ועד לסוג הסיום, ובתווך נושאים שכנראה מעסיקים את הבמאי, דוגמת מבנים משפחתיים לעומת קהילתיים, שכול והתמודדות עימו, מצוקה נפשית ותחושת תלישות, או דברים ספציפיים כמו עיוותים גופניים אצל ילדים. אבל מכל בחינה שהיא, ״מידסומר״ הוא לא ממש אחיו הקטן של ״תורשתי״, יותר אח חורג או קרוב משפחה רחוק. כיוון שכך, קשה לי עדיין להחליט מי מהם טוב יותר – מדובר בשני עולמות שונים עם חוקים נפרדים ונקודות השקה מסויימות.

בהתחלה זה אכן נראה כמו עוד מנה רק מזווית אחרת, כאשר אחרי פתיחה ציורית מוצגת לנו הדמות הראשית בפרולוג שדי דומה חזותית וקולנועית לסרט שקדם לו. אבל עיקר העלילה מתרחשת לא סתם באור יום ועל רקע תפאורה מחוייכת ופרחונית, אלא גם ממש נוטה אל הקומי והאבסורדי. כתבתי את זה גם על המערכה האחרונה של ״תורשתי״, אז רק אזכיר שבעיניי יש הרבה הומור בסרטים של אסטר, לא רק פלצות וביעותים. שם זה נשמר לסוף, הפעם יש ובשפע בכל חלקי הסרט רגעים של ביזאר שללא ספק אמורים לשעשע, בזמן שהחרדה נבנית אט-אט ומתכוננת להתקיף את הצופה מאחור. כשהסרט מרצין אי אפשר לטעות בכך, ויש נקודת אל-חזור מסויימת בה נזנח ההומור. לדעתי, כל מה שאסטר מנסה לעשות בעניין הזה עובד ונוצרת תחושת כבדות וקושי הולכות וגוברות לאורך הצפייה.

המימד ההומוריסטי כבול לדמויות של ארבעת החברים שתככנו את הטיול הזה לשבדיה. אני כמעט בטוח שאפשר ממש לערוך מתוך הסרט טריילר לקומדיית אימה על סטודנטים אמריקאים שחלמו לבלות האירופה והתוכנית השתבשה כשהחברה התלותית של אחד מהם הצטרפה למסע. התגובות והשיחות שלהם בלעדיה לפני הטיול, ההגעה לכפר הפסטורלי והמבודד ואפילו ההתאקלמות בו שכוללת נטילת מערפלי תודעה שונים – הכל מתובל בהומור. יש אפילו ויכוח אקדמי שהוא ללא ספק פארודי, והסאטירה על אמריקאים גסים וחסרי תרבות שלא נטמעים כמו שצריך בחגיגה אירופאית מסורתית הייתה אחד הנדבכים האהובים עליי בסרט. המקומיים, מן העבר השני, משלימים את הנופך המביך עד כדי צחקוק, פשוט כי לפחות בהתחלה הם כל-כך אדיבים שזה פשוט מזוייף ומטופש. כלומר, עד שזה נהיה מעורר חשד ובהמשך מקריפ עד כדי מקפיא דם.

האם זה בכלל סרט אימה? קצת על סוגות וסגנונות

לא התפלאתי לשמוע שאסטר כבר הכריז שהסרט הבא שלו יתרחק ממחוזות קולנוע האימה. בהרבה מובנים הוא כבר החל בכך בסרטו הנוכחי. בהחלט יש כאן אלמנטים מובהקים של אימה לצד רגעים שאוטומטית מסווגים את הסרט ככזה, אבל זה לא הכוח המניע שלו וגם לא מרבית זמן המסך. אם לנסות ולאפיין, בעיניי זו דרמת ארטהאוס בקצב מדוד, מעורבבת קלות בסוג מסוייט במיוחד של קומדיית אמריקאים-בחופשה כפי שהוזכר לעיל. אלא שאז מגיעה מפלצת שמורכבת מכמה סוגי אימה טיפוסיים יותר וטורפת את הז׳אנרים האחרים.

הסגנון או תת-הסוגה המרכזית בסרט הם מה שנקרא ״Folk Horror״, מושג שקראתי ושמעתי כל מיני הגדרות לגביו. ככה זה עם מונחים חדשים יחסית שמבקשים לתאר גם סרטים ותיקים למדי, הכל עדיין מתגבש. המטבע הלשוני שייך למארק גאטיס שבסרטו ״A History of Horror Documentary״ התייחס לאבות תת-הז׳אנר – ״The Blood on Satan's Claw״ ו״איש הקש״, שניהם מתחילת שנות ה-70. מאז שנטבע המושג, הצטרפו אליו סרטים מהעשור הנוכחי דוגמת ״שדה באנגליה״ של בן וויטלי ו״המכשפה״ של רוברט אגרס. בקיצור, כמו הונג קונג או איי פוקנר – גם הפעם זו כנראה אשמת הבריטים (אגב, אין קשר לסרט אימה שבדי בשם ״מידסומר״ מ-2003, למרות כמה קווי דמיון קלים).

סרטי אימת פולק, וסלחו לי אם לא אתרגם ל״אימה עממית״, לרוב מתרחשים באיזור כפרי אבל מה שהופך אותם לכאלה הוא לא הגיאוגרפיה אלא האווירה – ההתמקדות בפולקלור, בפולחן עממי שנראה זר ומוזר ומתוכו נובע הפן המסוייט. ״מידסומר״ הוא תוספת מרתקת לרשימה משום שהוא גם מבוסס על מסורת שבדית אותנטית וגם ממציא פולקלור נרחב משל עצמו, בלי להסביר את החוקים לדמויות או לצופים בתחילה. הכל צריך ללמוד כאן על הבשר, באופן די מילולי. ההשוואות ל״איש הקש״ לגמרי במקום, במיוחד מבחינת הקונספט (זרים נקלעים לטקס של כת פגאנית הסוגדת לטבע). למעשה ומבלי להרוס, כי הבטחתי, במובנים רבים ״מידסומר״ הוא רימייק אמריקאי טוב יותר למקור של רובין הארדי מאשר ״איש הקש״ בגרסת 2006 (ההוא עם ניקולס קייג׳, נו זה שהדחקתם).

מבחינת קולנוע נטו, הסגנון של אסטר עדיין יותר מזכיר לי את ״המכשפה״, ומה שהיה רק תחושה בסרטו הקודם הוכיח הפעם קשר דם. זאת משום שאופי ההפחדה של הסרט חורש הרעות הוא מה שאפשר לכנות אימה מזדחלת. מסוג הסרטים שרוב הזמן עסוקים בלנשוף בעדינות על העורף לפני שכל השיערות שם נעמדות בבהלה, במקום להקפיץ את הצופים במושב משל היו ירקות במחבת. זה אומר שהסרט הולם בכל הכוח סמוך לפתיחה, ועם הטראומה הזו אנחנו נשארים גם בהגעה למה שאמור להיות חופשה. ככל שדברים נעשים מוזרים יותר והתגובה של המקומיים רגועה יותר, הדיסוננס מחריף את החרדה שנערמת עד שכבר ממש אפשר לייחל לאיזה רגע של אימה כדי לשחרר לחץ. אלא שכאשר זה כן מגיע הלחץ רק גובר, משום שאין פתרונות בלי עוד בעיות בסרט הזה. החסרון של אימה מזדחלת הוא שגם הסרט כולו מזדחל, כולל רגעים שנמתחים. בסיום, קצות העצבים שלי נשרפו כליל.

בנוסף, ישנו המימד של אימה גופנית, או Gore (מילה שאני אף פעם לא מצליח לתרגם בהקשר קולנועי). אישית, אני לא נבהל בקלות ולרוב גם לא נגעל, אבל בסרט הקודם של אסטר היה לפחות רגע אחד שבו נשמתי פרחה ורק בנס שבה אל גופי. הפעם יש כמה וכמה כאלה לצד שיעורי אנטומיה מאוד מפורטים. אומר רק שהרגעים שלא מתמקדים בדם הבחילו אותי יותר מאלה שכן, וגם זה עניין די נדיר, ושבכל פעם שהיה נדמה שהסרט לא יכול ללכת רחוק יותר – הוא ביצע חתיכת קפיצה. למי שזה לא ממש הקטע שלו או שלה, יש רק כמה בודדים כאלה בסרט ורובם חטופים. אסטר מראה בעיקר מה שהוא צריך בשביל אימפקט רגשי ולא הרגשתי שהוא מתענג על הזוועות. במקרים בהן הסצנות כן מתמשכות זה נובע יותר מהקצב של הסרט כולו מאשר מסאדיזם טהור.

בכלל, נדמה לי שהתגובה הרגשית לכל סוגי וסגנונות האימה בסרט תלויה באופן החיבור הן אל המקומיים והן אל הגיבורה. דני היא זאת שנמצאת בסרט אימה בפתיחה וכמעט לכל אורך העלילה, עד שהיא לומדת לשחרר. אפשר להסתכל עליה בתור החברה ההיסטרית שאסור לצאת איתה לחופשה כי כבר בעלייה למטוס היא מדברת על התרסקות. היא גם חשדנית וחששנית כלפי האירוח והמארחים, בזמן שחבריה הן דמויות קלאסיות וקלולסיות בסרט אימה – חסרות מושג לגבי העתיד לבוא וגסות מבט מכדי להבחין בסכנה עד שמאוחר מדי. יחד עם מה שאנחנו עוברים עם דני עוד לפני הכותרות, נוצר חיבור חזק לדמות זו ולמסע שלה. בעיניי זה שמשפיע עמוקות על מידת החרדה מצד אחד אבל גם על הרצון להתגבר על הפחד ולחוות הכל בעיניים פקוחות.

יתרה מזאת, אם תקבלו את ההסברים של השבדים למה שקורה, הסרט בעצם לא מפחיד בכלל. אם לא תעשו זאת, בשבילכם ובשבילכן יש שתי דמויות משנה נוספות של זוג אנגלים. הם גם מחברים אותנו למסורת של אימת פולק שהוזכרה וגם מהווים קול מפוכח לגבי מתי חגיגות הקיץ עוברות את גבול הטעם הטוב מבחינתם – אירופאים כמו המארחים, אבל גם פחות מנומסים כשצריך. עוד סיבות לפקפוקים באמינות של גורמי החרדה הם לא מעט רגעים של נטילת סמים, מה שתמיד מעלה תהייה לגבי ההתרחשויות שאנחנו רואים על המסך. בטח ובטח בהתחשב בתגובות של דני למערפלים הללו ובהיסטוריה הפרטית שלה. בקיצור, אין בסרט שום דבר על-טבעי (אולי אם אתם שבדים), אלא בעיקר דיון על מה טבעי ומה לא.

אז מה בעצם כל-כך מדהים בסרט הזה

האמת היא שהכל די מפעים ב״מידסומר״, בעיקר אמנותית וטכנית. הצילום של פאבל פוגוז׳לסקי, שעבד עם אסטר גם בקודם, הוא אחד האהובים עליי השנה. אלה לא רק השוטים הארוכים ותנועות המצלמה רבות המשמעות ושמגיעות משום מקום, שכמובן מעצימות את המוטיב של ימים שאינם נגמרים בגלל השמש. וגם לא רק הקומפוזיציות המתכתבות עם מצב הדמויות, מוציאות מאיפוס בראשית כל סצנה ודורשות פענוח, או מחדדות את החושים לקראת העתיד לבוא. זו העובדה הפשוטה שהסרט הזה הוא יצירת אימה באור יום, שלא משתמשת בטריקים כדי לגרום להכל להיראות מפחיד למרות הסיטואציה, אלא מראה בדיוק כמה מפחיד הכל דווקא כשמואר. כל מה שמשמח וחיובי במציאות, נגיד אור שמש ושדות פורחים, נראה מטריד בסרט. אני לא לגמרי מבין איך עשו את זה או יודע איך להסביר, טוב מראה עיניים, אבל זה לחלוטין לזכות הצילום. הסרט הזה יפהפה כשם שהוא מבעית, ואיכשהו נעשה אפל יותר ויותר ככל שמבלים יותר זמן בשמש.

אלמנט חזותי נוסף שכבש את ליבי הוא השימוש בציורי קיר כרמזים מטרימים. כמעט כל מה שתלוי בסרט הזה, מתמונה בסלון בית אמריקאי ועד איורים פולקלוריסטים במבנה ארעי בשבדיה, הוא סוג של נבואה. כאילו הסטוריבורד עצמו פרוש בפנינו ובפני הדמויות, וזה קורה מיד בפתיחה ואם שמתי לב נכון אז גם בתחילת כל מערכה. אסטר לא שומר את הקלפים קרוב לחזה, אלא מדביק אותם על הקיר, יודע שלא נציץ או נבין עד הסוף. אין שער שמוביל אל תוך העולם של הסרט, שכן הוא דלת פתוחה תמיד. בדרך כלל בסרטי אימה, אני לא לגמרי מבין מה מפחיד מנקישות על דלת סגורה או משחקים עם ידית של דלת נעולה. אבל לעמוד מול צוהר פעור לרווחה, כשהצד השני נראה רגיל לגמרי אבל הלב בכל זאת דופק, זו חתיכת חוויה מפחידה בעיניי. למרות שעולות המון שאלות במהלך הצפייה, רובן וריאציות על ״מה דה פאק קורה פה?!״, נדמה לי שכולן מקבלות מענה עד הסיום, אבל מה שבטוח הוא שרובן המכריע נרמז לפני שהתממש.

הישג נוסף של הסרט בעיניי הוא זריזות ההפקה. אסטר קיבל אור ירוק לצאת לדרך בדיוק כשהסתיימה העריכה של סרטו הראשון באורך מלא, סייר בלוקיישנים עתידיים בעודו במסעות יח״צ. כך שבזמן שהקהל לא חיכה יותר מדי, הבמאי עבד רצוף במשך תקופה ארוכה. במיוחד כי ההגעה לקולנוע של ״מידסומר״ לוותה בעריכה נוספת ממש רגע לפני בואו, כזו שתאפשר לסרט להשיג דירוג R בלבד (ולא חמור יותר כפי שדרשו בתחילה). בראיונות ומפגשים עכשווים עימו הוא נשמע אמנם אסיר תודה על מזלו הטוב, אבל גם די תשוש. אפשר בהחלט להעריך את התוצאה הסופית גם מבלי לדעת על קוצר הזמן מאחורי הקלעים, אבל זה רק מגביר את ההישג. מחמאות מגיעות גם לעיצוב, לתפאורות, לתלבושות וגם לפסקול שמצא כל-כך הרבה דרכים לנגן לי על העצבים, או להעצים את היופי ברגעים המרהיבים.

בנוגע למשחק ולהופעות של הקאסט, אנחנו חזרה בטריטוריות של ״תורשתי״ מבחינת הצורך לקבל הסגנון המוקצן ואת ההתנהגות המלאכותית לפרקים. נדמה לי שכמעט כל דמות, גם המשניות, מקבלות רגעים אנושיים, אבל למעט הדמות הראשית רובן אמצעים אמנותיים כמו יתר האלמנטים הקולנועיים שהוזכרו. כל השחקנים השבדיים עושים תחרות מי יותר מקריפ בעודו חמוד (למנצחת שלי קוראים איזבל גריל) ואצל הגברים האמריקאים כאילו בודקים כל העת מי יותר דוש. זה נכון בעיקר לדמויות של וויל פולטר וג׳ק ריינור – הראשון מגלם את דמות הליצן או השוטה, אתנחתא קומית מהלכת, והאחר מתמודד אוטומטי על התואר המפוקפק של החבר/בן-זוג הכי גרוע שנוצר.

כמו תמיד בסרטים עם פלורנס פיו, אני חייב לבחור בה למצטיינת. במקרה זה מדובר בהופעת מחץ שהופכת את הסרט להצגת יחיד, דמות שמתפרקת לרסיסים ונבנית מחדש כל-כך הרבה פעמים עד שאני תוהה לגבי זמן ההתאוששות של השחקנית מן הפרויקט. פיו לוקחת דמות כפוית טובה ומעוררת רתיעה, ״החברה התלותית״ כאמור, גורמת לדרמה המשפחתית שמתניעה את החלק הפותח להיות אמינה ומעוררת הזדהות, ועד הסיום אני מהמר שתהיו מוכנים להריע לה או לכל הפחות לרצות בטובתה. בדרך היא כל הזמן חוששת שהבויפרנד (האיום ונורא) שלה יעזוב אותה, בעודה נמצאת במסע גילוי עצמי, שינוי סדר העדיפויות ואפילו הרחבה של ראיית העולם עימה יצאה לדרך.

מה שמוביל אותי לדיון בפן האינטלקטואלי, שעימו אסיים. אותה הסרט מציע אותו באופן מופגן, שלא לומר בטקס רב רושם, אז קשה לסרב אבל חבל להרחיב בנקודת זמן זו. לדידי, ״מידסומר״ מנצח בדיוק בכל המהפכים ושינויי הפרספקטיבה שהוא מבקש לבצע. זה סרט על חיים ומוות כמחזור טבעי, בו דברים קונוטציה חיובית כמו אהבה וחיזור נעשים מפחידים, ומצד שני המוות מזמן לא נראה חי ואנושי כל-כך. זה גם סרט על זהות מלידה וזהות מבחירה, בדגש על נושא של היחיד במערכות יחסים זוגיות, משפחתיות או קהילתיות. מה שנראה מפחיד מבחוץ, כמו כת, יכול בסרט זה גם לתת כח וחיבור למסביב, בעוד מבנים מצומצמים יותר, למשל שניים שהם שלם אחד, מתגלים בשיא חולשתם וניתוקם. זה גם סרט על סוגים שונים של פרידות, על דברים שאפשר או אי אפשר לקבל בעצמנו ובחיינו. נדמה לי שזה מה שהכי תפס אותי בשני הסרטים של ארי אסטר – בניקוי הספקטקל, בגרעין שלהם יש מישהו או משהו שפשוט רוצה להיות חלק, להשתייך ואולי אפילו להוביל. ואם לסיים בפסיכולוגיה בגרוש ולהשליך מן היצירה על היוצר שלה, נדמה שאסטר מצא את מקומו כחלק ממובילי גל אמנותי ואינטליגנטי אך ביזארי של קולנוע אימה.