״המין החזק״, סקירה

בשנה שעברה אפשר היה להיחשף לשני סרטים אודות ההערצה האמריקאית בפרט והפמיניסטית בכלל כלפי כבוד השופטת רות ביידר גינסבורג, שציינה 25 שנים מאז הושבעה לבית המשפט העליון. הראשון שבהם היה הדוקומטרי המועמד לאוסקר ״RBG״, שהוקרן בארץ בפסטיבל דוקאביב וממש היום הוא גם משודר בערוץ כאן 11, ובכל מקרה זמין בכל עת ב-VOD של יס. הסרט התיעודי עקב אחר רוב מהלך חייה המקצועיים של רב״ג, מבית הספר למשפטים ועד לבית המשפט העליון בו היא עדיין פעילה, ושם דגש על הפיכתה לאייקון של נשיות פורצת דרך במגוון תחומים, בעיקר בכל הקשור לשיוויון הזדמנויות. הסרט שבא אחריו היה ״המין החזק״ (On the Basis of Sex), יצירה עלילתית שכפי שמעיד שמה הלועזי עוסק בקייס המשפטי הראשון והגורלי של ביידר-גינסבורג בו מחתה נגד אפליה על רקע מין. סרט זה הגיע ארצה מעט באיחור מאז אשתקד, ממש בסופש זה, מה שהופך אותו טכנית ליבול השנה הנוכחית מבחינת הצופה הישראלי. אבל העיתוי של ההגעה אל בתי הקולנוע ביום האישה הבינלאומי אינו מקרי כמובן, ממש כשם שאי אפשר להתחמק מן ההשוואה בין שני הסרטים על אותה הגיבורה אליה אשוב מספר פעמים בסקירה זו.

אם להתחיל בכך, הסרט הדוקומנטרי מנצח עבורי בכל פרמטר אפשרי. הוא מקיף יותר, מסתמך על הדבר האמיתי ולא על שחקנית שתגלם אותה ותהיה טובה ככל שתהיה (נגיע לזה בהמשך), וכפי שקורה הרבה יותר מדי פעמים עם סרטים תיעודיים לאחרונה הוא גם יותר סוחף קולנועית מאחיו העלילתי ופחות מסתמך על תבניות שחוקות וקלישאות חבוטות. ״המין החזק״ מתגאה בבמאית שלו אבל ל-״RBG״ יש שתיים, אם לחשוב על סתם דוגמה להבטחה שלי שהוא מנצח בכל פרמטר. כך שאם תצטרכו לבחור בין הסרטים, אין ספק בעיניי מי עדיף, אבל למה לבחור? אם צעיר או צעירה יצפו בסרט ״המין החזק״ וירצו ללמוד עוד על איתן הטבע המכונה רות ביידר גינסבורג, זו כבר סיבה מספקת לקיומו – ובדיוק בשביל זה יש להם את הסרט הדוקומנטרי לצד חומרים נוספים.

בסרט זה, ג׳סטיס גינסבורג כפי שתכונה בעתיד מצויה במהלך לימודי המשפטים שלה באוניברסיטת הארוורד. אנחנו מדברים על שנת 1956, תקופה בה נשים היוו בערך 2% מהכיתה, וגינסבורג הגיעה ללימודים עם שם המשפחה הכפול, כלומר נשואה ועוד לסטודנט למשפטים באותו בית הספר ובשנה מעליה. המוסד האקדמי היה חונטה גברית ולבנה, מה שעורר אצל הגיבורה את יצר ההתקוממות שילווה אותה לאורך כל הסרט. עוד תקופות המתוארות ביצירה הן לימודיה הנוספים באוניברסיטת קולומביה, וכאמור גם ההזדמנות שמצאה לייצג גבר בתיק משפטי שמפלה אותו לרעה בעקבות מינו, מה שיכול להיות תקדים חוקי שיעזור לה בעתיד במקרים של אפליה נפוצה הרבה יותר יותר – נגד נשים. בין לבין שב הסרט אל מצבה המשפחתי, החל מהתקופה שטיפלה בבן זוגה כאשר חלה ואף פקדה את הקורסים שלו בלימודים, וכלה בזוגיות הלא-קונבנציונלית לתקופה בכל הקשור לתפקידים המסורתיים של הורות וגידול ילדים.

הבמאית היא מימי לידר, שהקריירה שלה היא דוגמה בפני עצמה לאפליית נשים. לידר החלה את דרכה המקצועית בסוף שנות השמונים עם בימוי פרקים ספורדים בסדרות טלוויזיה, עברה משם לבימוי סרטי טלוויזיה בתחילת שנות התשעים והפכה לבמאית קולנוע רק באמצע אותו עשור. היא חתומה על ״פיסמייקר״, ״פגיעה קטלנית״ ו״תעביר את זה הלאה״, כאשר האחרון היה בעצם הכשלון הראשון שלה אבל זה הספיק כדי להשיב אותה לנקודת הפתיחה. מאז ועד הסרט הנוכחי יש לה רק עוד סרט אחד, ״קוד השתיקה״, בכמעט שני עשורים. בין לבין היא שבה אל הטלוויזיה, מטפסת מחדש את דרכה עד שהגיעה לקביעות כלשהי בסדרות ״חסרי בושה״ ו״הנותרים״, דפוס שאפשר להכיל על יותר במאיות מאשר במאים לאורך השנים. כאילו שיש כאלה שמותר להם לפשל בלי לדאוג להמשך וכאלו שכל ״פסילה״ אצלן תוביל שוב למשבצת הפתיחה. נדמה שאין מתאימה מלידר להבין ולספר את סיפורה של לוחמת צדק שהגברים סביבה מנסים לדכא ולהקטין, אבל הפעם היא לא ניצלה את ההזדמנות להתפוצץ אחרי שנים של דיכוי. חסרה בסרט יד חזקה ומכוונת או דומיננטית, כולו מתנהל כמו על טייס אוטומטי כאילו ביים את עצמו.

מה שמוביל אותנו אל התסריט, אותו כתב גבר. אלא שמדובר באחיין של רות ביידר גינסבורג, דניאל סטיפלמן, שכנראה מתמצה בחומרים בהם הוא עוסק. אולם, גם בהחלט אפשר לראות שמדובר ביצירת ביכורים לכותב, שכן הוא כל-כך נעזר בשבלונה המוכרת של ״סרט ביוגרפי מעורר השראה״ עד כי הוא משכיח עד כמה בלתי שגרתית היא האישה שהוא מנסה להאדיר. שזו כבר בעיה בפני עצמה, כפי שראינו לא מעט פעמים בכל מיני ביוגרפיות מטעם – הסכנה להאדרת יתר על חשבון יצירת דמות עגולה. בניגוד לדוקו שאשוב ואזכיר, שלא חשש להציג גם הצדדים הפחות מחמיאים של גינסבורג ורק הפך אותה לעוד יותר גדולה מהחיים, ״המין החזק״ מציג גיבורה נטולת חולשות מלבד להיותה להוטה ונלהבת מדי להוכיח את צדקתה (ומבלי לספיילר יותר מדי, אפילו זה עובד לטובתה). כל זאת בזמן שהגברים סביבה הם חזירים מטונפים, בעוד בעלה הוא מלאך עלי אדמות. אין לי בעיה לנחש מה תהיה הסצנה הבאה ולהיות צודק כמעט בכל פעם (פגישה עם מנטורית שאמורה להיות מעוררת השראה, התנגחות עם הבת שלה שמתגלה כמעוררת השראה) אבל אין בסרט הזה אפילו סצנה אחת זכירה או ייחודית מבחינת כתיבה.

את רב״ג מגלמת פליסיטי ג׳ונס, ולפני שתספיקו לצקצק אגיד שכבוגר הדוקומנטרי אני לחלוטין חושב שיש בו הוכחות מצולמות לכך שכוכבת קולנוע זוהרת אינה בחירה מטעה לגילום הגיבורה בצעירותה. רק חבל שמי שנבחרה היא שחקנית שהוכיחה עד כה מנעד רגשי מוגבל שיוצרת דמות בעלת שני מצבים – חדורת מוטיבציה או חמומת מוח. ארמי האמר בתור בעלה, לעומת זאת, זה כבר ליהוק מגוחך ברמה הוליוודית רגילה למי שיראה תמונה של מרטין גינסבורג. מצד שני, אף אחד לא נראה כמו האמר, וזה יהיה מאוד מגביל לקריירה שלו לגלם רק אנשים שנראים כמוהו או מלאכים. חצי מזמן המסך של האמר מעמיד אותו במטבח, ואם הוא לא היה כה מתוק בקשר לזה כבר הייתי מתלונן שוב שהיפוך סטריאוטיפים הוא עדיין הנצחתם. כלומר, התלונה עדיין בתוקף (גם אם ״כך זה היה במציאות״) אבל לפחות הרווחנו את ארמי האמר בסינרים חמודים.

לשאר השחקנים אין כמעט עם מה לעבוד אבל רובם יוצאים עם זה בשלום. בין אם זה ג׳סטין תרו כמשפטן אקסצנטרי שמעניק לגינסבורג את ההזדמנות שלה, סם וותרסטון בתפקיד הפטריארכיה עצמה, או קתי בייטס כאופציה למנטורית עבור הגיבורה הצעירה / קלישאה של פמיניסטית מהדור הקודם. מי שמקבל יחסית הרבה פוקוס בחלק השני של הסרט היא קיילי ספייני בתור הבת לבית משפחת גינסבורג, צעירה אידיאליסטית מלאת תשוקה אפילו יותר מאמה, שמרבה לריב ולהתווכח איתה. כזה ולל ויכוח ממושך על סרט קלאסי, מה שממש לא עזר לי לחבב את הגיבורה כי התנגדתי לעמדה שלה. נשאלת השאלה האם העובדה שגינסבורג לוחמת בבת שלה היא עדות לצד מורכב יותר של הפמיניזם, או ניסיון לא מפותח להציג חסרונות באישיות שלה ובסדר העדיפויות שלה. באקלים הנוכחי, אני חש שזה לא המקום שלי לענות.

בסוף, ומבלי לספיילר את העלילה, כל דעתי החמצמצה על הסרט נשטפה בדמעות מלוחות מהתרגשות בשל האופן בו הוא מסתיים. זה קרה לי כבר בסרט התיעודי אז אני אמנם מורגל בכך, אבל עדיין לא מסוגל להסביר את התחושה. אולי יש משהו באופן שבו השופטת גינסבורג מדברת על דברים שחשובים לה שמביא אותי לבכות מהתרגשות. ייתכן שזה החומר ממנו עשויות מנהיגות או פרפורמריות, אני לא בטוח. הרגעים האחרונים של הסרט אולי לא הופכים את מה שבא לפניהם למדהים בדיעבד, אבל בהחלט מפצים וכן הופכים את הצפייה כולה לכדאית עבור מי שירצו להבין מה הפך את האישה הזו לסמל – היא פשוט מרגשת כשהיא מתרגשת, היא כמו סערה שקטה. וזה מדבק ואולי אפילו באמת מעורר השראה, או לפחות פותח איזה צוהר של הבנה לגבי קיומן של נקודת עיוורון גבריות בפרט ואטימות אנושית בכלל.