״פרנהייט 11/9״, סקירה

בזמן שלקח לי להתלבט האם לשתף בדעתי על ״פרנהייט 11/9״ (Fahrenheit 11/9), הסרט הדוקומנטרי החדש של מייקל מור, הוא כבר תיכף יורד מן המסכים בישראל. הסרט הגיע רשמית בתחילת החודש וכבר עכשיו בשבוע השני שלו מתפוגג להקרנות בודדות ופזורות. ייתכן שהוא באמת יותר מתאים לצפייה ביתית. אני, לדומה, ראיתי אותו בנוחות הסלון בעזרת אמזון פריים אמריקה, שהבנתי שאין כל קשר בינו ובין אמזון פריים ישראל (אשמח לשמוע מה הספרייה שם כן מציעה). בכל מקרה, אני בטוח שהסרט יצוץ בסינמטקים ובשירותי הצפייה הביתית.

זה כמעט אירוני כי מור הוא אחד מהאנשים שהפכו את הקולנוע הדוקומנטרי להצלחה כלכלית בבתי הקולנוע, עם סרטים כמו ״באולינג לקולומביין״ ו״פרנהייט 9/11״ (לא להתבלבל עם סרטו הנוכחי, שניהם בכל מקרה מחווה לספרו של ריי ברדבורי ״פרנהייט 451״). אולם, בשנים האחרונות התלמידים התעלו על המורה – הדוקומנטריסטיים שפסעו בשבילים שמור פילס מצליחים לייצר חוויות קולנועיות משמעותיות, בעוד הוא נותר נאמן לסגנונו הכמעט-טלוויזיוני באופיו ומתרפק על עברו. מצד אחר, מור כן צועד עם הזמנים, למשל בניסיון לרתום את כוחן של הרשתות החברתיות, והוא גם תמיד מנסה דברים חדשים, כמו מופע היחיד שלו בברודוויי בשנה שעברה. אבל כל סרטיו דומים זה לזה ודעתי על הקולנוע שלו לא השתנתה לכאן או לכאן בעקבות יצירתו הנוכחית. אבל אנסה להיות רלוונטי גם למי שזו עבורה או עבורו היכרות ראשונית עם הקולנוע של הבמאי.

התאריך שבכותרת הוא כמובן התשיעי בנובמבר לשנת 2016, היום בו התבהר כי הנשיא ה-45 של ארצות הברית יהיה דונלד טראמפ. בזמן שחלק מהמדינה הייתה באבל והלם והחלק השני בשוק ותדהמה, מור ניפנף באצבעו ופלט את ה״אמרתי לכם״ המפורסם שלו. לזכותו, הוא אכן חזה את האירוע ואף הזהיר מפניו גם בפסטיבל קולנוע בו יצא לי לשמוע אותו מדבר בפאנל, חודשים לפני הבחירות (לא שזה ביג דיל, אני טענתי שכך יהיה עוד קודם, בביקורת שלי על ״המטרה: לונדון״). בסרטו הנוכחי הוא מבקש לבחון את הסיבות שלדעתו הובילו לבחירת טראמפ לנשיאות, להישיר מבט למצבה הנוכחי של אמריקה במגוון תחומים, וגם להציץ בחצי עין מנצנצת מתקווה אל עתיד שאולי יאפשר שינוי.

הסרט עושה את כל זה במשך למעלה משעתיים דחוסות עד להתפקע במידע מכל הסוגים המוגש בכל צורה אפשרית, עם דמויות שחלקן חוזרות ואחרות שלא, וכמובן מניפולציות ופרובוקציות המובלות בידי הבמאי שאוהב יותר מכל לצלם את עצמו. למי שלא מכיר את התכסיסים של מור, זה מקום לא רע להתחיל – כולם כאן. ישנה דחיפת המצלמה אל פרצופי המרואיינים בסגנון כתב חדשות שלא הוזמן למקום והתפרץ, לצד ראיונות רגועים ונינוחים עם אנשים שללא ספק עשו חזרות וטייקים. נחשו לבד באיזה צד הבמאי. ישנן מעין מתיחות או תעלולים, למשל מור שמאיים לבצע מאסר אזרחי נגד מושל מושחת כשהוא נכנס ללשכתו עם אזיקים, או מפציר בפקיד שטוען שאין סכנה בריאותית באיזור נגוע בזוהמה לשתות כוס מי ברז. הניחו בעצמכם או בעצמכן האם שיטות אלה משיגות תוצאות או רק מנסות לשעשע או לזעזע. ויש גם עיוותים שונים של נתונים או קטעי ארכיון, למשל הרגע הזול ביותר בסרט בו נאום של טראמפ נשמע ברקע בזמן שאנו צופים בעצרת אילמת של אדולף היטלר. בין לבין שזורים דברי קריינות דרמטיים מהגיגי ליבו של הבמאי, שתמיד מציג עצמו כאכפתי ודאגן, אבל בקושי נותן לאחרים להתבטא. כשזה קורה לפעמים, הסרט מרוויח.

אפשר לומר שיש הטעייה מכוונת באופן בו הסרט משווק, משום שהוא לא רק מתקפה מתמשכת נגד טראמפ. הנשיא חוטף ועוד איך אבל אין כאן שום דבר חדש או בלתי ידוע, רק תזכורות לחיבה הסליזית שלו לבתו איוונקה או לעצרות בהן שילהב את ההמונים עם מסרים מפלגים ומלאי שנאה, לצד המיומנות שבה הוא שולט ומשפיל את התקשורת (ע״ע פייק ניוז). מי שמקבל בראש לא פחות היא המפלגה הדמוקרטית המובסת – החל מהטיית הבחירות הפנימיות כך שברני סנדרס יפסיד להילרי קלינטון, המשך בשחיתות ובפחדנות הפושעות בהנהגה, וכלה בכמה וכמה פאשלות קריטיות מצד הנשיא הקודם, ברק אובמה. לא מפתיע בהתחשב בכך שמור נכנס בנשיא ובמערכת בכל סרטיו, לא משנה מי ישב על הכסא. אז לא הייתי אומר שהסרט לגמרי בטוח לצפייה עבור רפובליקנים/ימנים, אבל גם אין ספק שהשמאל בישראל לא המציא כלום – גם האמריקאים שקוראים לעצמם דמוקרטים לא קמו מהספה כדי להצביע, חלקם שמרנים בדיוק כמו אלה שהם לכאורה נגדם, ואין כמוהם בלהתבכיין במקום לעשות.

כיוון שגם אלה נושאים לעוסים ומאוסים, החלק שהכי שווה צפייה בסרט, שלא לומר ראוי לסרט משלו, הוא המשבר התברואתי והחברתי בעיר הולדתו וכור מחצבתו של מור – פלינט, מישיגן. בדיוק לפני 30 שנים החל הדוקו-אקטיביסט את הקריירה הקולנועית שלו עם הסרט ״רוג׳ר ואני״ (Roger & Me), שהתרחש באותה עיר. אז הוא רדף אחר מנכ״ל חברת ג׳נרל מוטורס שהחליט להעתיק את מפעל ייצור הרכב של העיירה אל מקסיקו ובכך שינה דרמטית את המצב הסוציואקונומי במקום. היום הוא במסע צלב שנמשך כבר שנים נגד המושל המושחת שגרם לאסון אקולוגי בעבור בצע כסף, החליף את המים הזכים של פלינט במים מזוהמים וגרם לתושבים רבים וגם לכל ילדי המקום למחלות חשוכות מרפא. שלא לדבר על חוסר אמון במערכת, בעיר שגם ככה מצבה רק התדרדר מאז אירועי הסרט ההוא, שהיום היה יכול להיקרא גם ״רוג׳ר ועני״. מור לא רק מציג את העוול הבאמת נפשע שאין לצאת ממנו נקי, אלא גם נרתם להוביל התקוממות אזרחית שעדיין נמשכת. בסרט הוא קושר זאת למחאות נוספות בחלקים אחרים של ארה״ב ולעובדה כי הבחירות לקונגרס שהתקיימו ב-2018 הביאו עימם מועמדות ונבחרות פורצות דרך או שונות מן המקובל. כולל חביבת התקשורת אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, שעוברת בסרט מדלת לדלת ומגייסת חתימות, או מנהיגת מרד הטינאייג׳רים נגד נשיאת נשק, אמה גונזלס.

״פרנהייט 9/11״ הוא סרט מערב רגשית ושכלית אבל גם דמגוגי להכעיס, שבערך חצי ממנו היה צריך להישאר על רצפת חדר העריכה, כלומר על תיקיית ״סופי_מעודכן״ במחשב. או לפחות להיות מקוצץ ומשוייף יותר. אבל למור הרי אין זמן ולטענתו גם לא לאמריקה, כך שסבלנות אינה הצד החזק שלו. לכן, אם לסיים היכן שהתחלתי, אולי לא הייתי נוסע בשבילו במיוחד לקולנוע אבל אולי כן תופס אותו בבית לצפייה מרובת הפסקות ואפילו רישום של מושגים וסיפורים עליהם אפשר יהיה לחפש מידע מאוחר יותר. כי אולי הערך והתפקיד של סרטי מייקל מור, במיוחד זה הנוכחי, הוא להיות יומן חדשות של התקופה עבור מי שינסו בעוד 30 שנה מהיום להבין את הלך הרוח באמריקה של ימי הקדנציה הראשונה של טראמפ.