״מילים נרדפות״, סקירה

במהלך סרטו החדש של נדב לפיד, שנקרא ״מילים נרדפות״, אומר הגיבור בזעם: "המוזיקה הזו מתקבלת על הדעת באופן בלתי מתקבל על הדעת". משפט זה מבטא את רוחו של יוצר הסרט – לפיד לא מנסה לייצר סרט שכולם יאהבו, או סרט שאנשים יהיו מסוגלים לדעת למה לצפות ממנו. הקולנוע שהוא בורא מסרב ללכת בתלם או לציית למה שחלק מצופי הקולנוע תופסים ככללים בסיסיים של האמנות הזו. הסרט לא רק שובר את הציפיות של הקהל, הוא שובר גם את הסגנון שלו עצמו אחת לכמה זמן, מתחיל לבקר דבר אחד ועובר לחשוף את הצביעות בדבר שונה, תוך שהוא מבטל לחלוטין את מה שנראה תחילה כהבדל בין אותם דברים. לפעמים נדמה כי לפיד מתמודד בקרב כמעט חסר סיכוי מול 125 שנים של דימויים קולנועיים: הוא מנסה לא רק לספר את סיפורו, אלא גם לצלם אותו בדרך בה איש לא צילם לפניו. איני אומר כי לפיד לא מושפע מבמאי קולנוע אחרים שפעלו בעבר (המיקום של סרטו הנוכחי בפריז מדגיש כי הוא לקח לא מעט מן הגישה שלו מז'אן-לוק גודאר, למשל), אלא שהוא מנסה להוסיף על ההשפעה שלהם וריאציה חדשה.

הגישה הזו היא כמובן דבר שאינו מתאים לכל אחד ויכול גם לעורר כעס של ממש בקרב הקהל, דבר שלמדתי בעקבות ויכוחים שהיו לי עם אחרים בעקבות כל אחד מסרטיו הקודמים של לפיד (״השוטר״, ״הגננת״, ״מיומנו של צלם חתונות״). אני מצפה להרבה ויכוחים מסוגים שונים גם על סרטו הנוכחי, סרט שבמידה רבה מחבר אלמנטים רבים מסרטיו הקודמים של הבמאי, מפתח אותם ומוסיף עליהם רבדים נוספים. מכיוון שהקולנוע של לפיד תמיד עשיר בסמלים ולרוב מוותר על ייצוג ריאליסטי באופן בו הקהל מורגל, עולה סכנה לקולנוע דידקטי. לפעמים עולה במהלך הסרט תחושה של התרסה שתחילתה רק להתריס, אך הסרטים של לפיד תמיד מכוונים ליותר מקריאה אחת של כל צופה ומסרבים לכבול את עצמם לפרשנות חד משמעית, במיוחד במקרים בהם דומה כי הסרט הולך לכיוון של ביקורת ישירה או דברי שבח על גיבוריו ועל הזהות התרבותית שהם מייצגים. מה שנחווה תחילה כגס מסתיר בתוכו עדינות ותחכום שחורג מתצוגת הראווה של העשייה הבלתי שגרתית.

הסרטים של לפיד לא באים לבדר, הם דורשים מן הקהל הרבה מחשבה הן על הדברים שהסרט זורק לקהל בגלוי והן למהלכים הגדולים שרק נרמזים ברקע. הדבר הזה נכון במיוחד לסרט זה, שאחרי צפייה ראשונה בו מרגיש לי גדוש אף יותר מסרטיו הקודמים של הבמאי. אך מלבד החיפוש התמידי אחר שפה אמנותית חדשה והשימוש הלא מתנצל בשפה שאינה טבעית ובסמלים, הקולנוע של לפיד נבדל מיוצרי קולנוע אחרים בעלי שאיפות דומות בקולנוע הבינלאומי בימינו: אצל לפיד השבירה הסגנונית מתאימה תמיד גם לאופי הדמויות ולנושאי העיסוק והתכנים של היצירה, והם אף לא נותרים רק בגדר ניסוי קולנועי אלא מתקיימים בתוך יצירה בה הצורה והתוכן משלימים זה את זו לשלם הגדול מסך חלקיו.

הסרטים הקודמים של היוצר זכו בסריטה ליותר מפוסט אחד, כאשר הפוסט השני מציע ניתוח מפורט בהרבה. דומני כי זו תהיה הגישה הנכונה גם במקרה של סרט זה, אפילו אם איני יכול להתחייב על טקסט נוסף בשלב זה. כרגע אני יכול להציע רק חוויה ראשונית מן הסרט שזיכה את לפיד בפרס ״דב הזהב״ בפסטיבל ברלין מוקדם יותר החודש. אז עבורי זוהי חוויה מסעירה מאוד, עד לדרגה כי אני כותב שורות אלו באמצע הלילה אחרי ניסיונות כושלים להירדם (ואת הסוגריים הללו בפעם החמישית בה אני משכתב את הטקסט אחרי שהנחתי כי סיימתי), או לחשוב על דברים שאינם עוד אופציות חדשות לקריאה בסרט. כאמור, זהו לא קולנוע לכל אחד, אבל בעיניי מדובר בסרט מפעמים, מגרה, מצחיק, מרתיע ובעיקר כזה שאני רוצה לצפות בו פעם נוספת בקרוב מאוד, אך גם חושש מאותה צפייה שנייה.

עלילת הסרט עוקבת אחר יואב (טום מרסייה), צעיר אשר מחליט להתכחש לזהותו הישראלית ולברוא את עצמו מחדש כצרפתי. הוא מהגר לפריז ולומד צרפתית על ידי חזרה על מילים נרדפות, או נכון יותר מילים בעלות אותו שדה סמנטי, אותן הוא קורא במילון. אולם, דומה כי האנשים אשר יכולים לעזור לו בצרפת קשורים כולם לישראל ובפרט לשירות הצבאי של יואב – כנראה דרכם הוא משיג דירה גדולה ללילה אחד בפתיחת הסרט, ולאחר מכן דירה צנועה בהרבה (אם כי באופן טיפוסי לסרטים של לפיד, הדברים לא נאמרים במפורש) ודרכם הוא גם משיג עבודה כמאבטח בשגרירות ישראל. אף כי יואב מסרב לדבר בעברית, הוא למעשה נותר כבול למדינה וגם לקישורים שלמד בתור חייל מצטיין. הקשר שלו עם צרפת מתחזק בעקבות מפגש עם זוג צרפתי צעיר: אמיל (קוונטין דולמייר) וקרוליין (לואיז שבילוט) שלא רק מצילים את חייו של יואב, מילולית, אלא גם מוכנים לתמוך בו כלכלית מכיוון שהם מרותקים ממנו, בעיקר ממה שהוא מנסה לברוח.

מצדו של יואב, הזוג הזה יכול בהחלט לסמל את צרפת האידאית אליה הוא שואף להשתייך, צרפת יפה בה כל דבר הוא תרבות. אמיל הוא סופר, קרוליין מוזיקאית והם חיים על חשבון משפחתו האמידה של אמיל. עוד דרך בה המפגש עם הזוג הצעיר מקרב את הגיבור לתרבות הצרפתית הוא האופציה למשולש רומנטי, אשר דומה כי פירנסה לא מעט סרטים אשר נוצרו מארץ זו, החל מתקופת הגל החדש ועד ימינו. כבר מן המפגש הראשוני, הסרט מדגיש את החיבור הרומנטי שנוצר בין אמיל ליואב, כאשר המצלמה מתקרבת אל שניהם ומקנה לכל שיחה ביניהם גוון אירוטי. זאת על אף כי מדובר בגברים המגדירים את עצמם סטרייטים, מה שאולי הופך את סיפור האהבה האפשרי בניהם לטרגי יותר, שכן הקירבה היא תמיד בלתי מומשת עד הסוף, גם כאשר אחד מהם מלביש את השני בבגדיו והאחר מעניק לו את סיפורו. אבל הדברים אינם חד משמעים, כפי שכבר אמרתי. יואב ואמיל בו בזמן מעריצים אחד את שני, אך גם מנצלים זה את זה, היחסים בניהם מתקיימים בו זמנית בחושך ובאור. יש ביניהם חברות חזקה אך גם תחושה כי יש בקשר משהו אפל יותר, אולי בגלל שמדובר בשני גברים אשר חשים ניכור מן הזהות לתוכה נולדו.

יואב סבור כי צרפת מנוגדת לישראל וכפי שהסרט עוסק במילים נרדפות, הוא עוסק בניגודים. הדירה בה מתמקם יואב מצויה "על הגדה השנייה" לעומת הדירה של אמיל וקרוליין, בעוד יואב עצמו גם יכול להיתפס כנווד עני המלקט כל אופציה למזון מול הזוג החי חיי שפע. צרפת היא ארץ של יופי סוער ופיוטי ויואב מתאמץ לדבר לא רק בצרפתית אותה הוא לא יודע היטב, אלא גם בדימויים רומנטיים וטוטאליים הקשורים לדרך בה הוא מתבונן על העיר, כאשר היופי של פריז עומד בניגוד לאלימות ולכיעור שהוא זוכר מישראל. מול העדינות של אמיל, יואב מתחבר גם עם ירון (אוריה חייק), מאבטח ישראלי חדור מוטיביציה לעימות מול האירופאים האנטישמיים. הקשר ביניהם מתבסס על שיח גברים וולגרי מול העדינות שמבטא אמיל, שני מודלים של גבריות. בין כל הניגודים הללו, הסרט שב פעם אחר פעם לצלם סצנות על גשרים בפריז, כמו הגיבור נמצא על נקודת המעבר בין שני הניגודים.

אולם ולמעשה, אחד מן הדברים אשר מתגלים במהלך הסרט הוא העדר ההבדל בין הניגודים לבין המילים הנרדפות – דברים אשר נראים שונים הם למעשה זהים, בעיקר בכל הקשור לניגוד בין ישראל לצרפת. כפי שצרפת אינה רומנטית כפי שהגיבור סבור, גם ישראל אינה כה איומה. כאשר המונח "גבול" עולה בסרט, יואב מערער על המוחלטות שלו. מצד אחד הוא רוצה להשליך את הישראליות ולהלל את הצרפתיות, אך ברובד אחר הוא מבקש להחדיר ולאחד בין התרבותיות וההגדרות. יותר מכך: צרפת וישראל נהייות למילים נרדפות, או אפילו זהויות נרדפות שרודפות אחר הגיבור. הוא יכול להחליף זהות אחת בזהות השנייה, אבל הוא עדיין יהיה רדוף בידי אותם הדברים מהם הוא נרתע בסובבים אותו ובעצמו. מכיוון שהסרט דן גם בדרכים שונות של ביטוי אמנותי ובקשר שבין יצירה למציאות, ניתן לייצר הקבלה למשחק בין הזהויות הלאומיות של הגיבור להגדרה הלאומית של הסרט: הוא צולם ברובו בצרפת בידי יוצר ישראלי (ואנשי מקצוע ישראלים נוספים) ומומן בידי שתי המדינות הללו, בתוספת גרמניה. הדבר גורם לכך שהסרט מוצג בעולם כסרט צרפתי-ישראלי-גרמני, אולם למרות המימון הממשלתי, או למרות הלידה או המגורים בארץ, עולה השאלה האם אדם צריך להיות כבול לזהות הלאומית שלו. אותה שאלה עולה גם לגבי הצורך שלנו להגדיר סרט כ"ישראלי" או כחלק מן הקולנוע הלאומי בכל הדיון לגביו, גם אם יש הסכמה כי מדובר בסרט שנוצר בידי אמנים ולא בידי המכלול הלאומי.

בנקודה זו יש לציין כי הסרט כבר מעורר הרבה זעם בקרב ישראלים שלא צפו או יצפו בו, בטענה כי הוא זוכה בפרסים רק כי הוא מבקר את המדינה.  אולם, הסרט מבקר את צרפת באותו אופן ויותר מכך הוא גם מלא באהבה לשתי הזהויות של יואב, גם אם הוא מנסה בתחילתו לחמוק מן הישראליות ולמחוק אותה. הדרך של יואב להפוך לצרפתי היא לספר על עברו הצבאי לאמיל והעבר הזה כולל אימונים, רגעים קשים וסיטואציות אבסורדיות – אבל הוא לא כולל לחימה באויב. אין אחידות בדרך בה הסרט מציג את הצבא, לפעמים הדבר נעשה רק במילים ולפרקים אנו חוזים בפלאשבק לתקופה בישראל כאשר מה שנראה בתמונה לא לגמרי חופף את מה שמסופר במילים.

הדקלום של מילים נרדפות מערער גם על עצם משמעותן – הן כבר לא מייצגות דברים ספציפיים, אלא רק את השפה הצרפתית עצמה. לכאורה, הגיבור מדקלם אותן משום שהן זהות, אך למעשה מה שעולה הוא דווקא ההבדלים הדקים אך המשמועתיים שמייחדים כל מילה נרדפת. כאשר יואב מתאר בפני אמיל מילים קרובות המתארות את ישראל, מתגלה כי לא רק שלא מדובר במילים נרדפות, אלא שלדברי אמיל כל האפשריות הקרובות הללו לא יכולות להתקיים יחד במדינה אחת. האם הסרט רוצה לטשטש את ההבדלים או להראות עד כמה יש שוני גם במה שנראה חופף או זהה? כנראה ששתי התשובות נכונות. ושגויות.

כאמור, הסרט כל הזמן תר אחר שפה קולנועית מקורית. בעוד הצופה מורגל בצילום המראה את הגיבור או נקודת מבטו, בסרט זה הצילום של שי גולדמן (שותף קבוע של לפיד) מביט על הדמות או על הדברים בהם היא מביטה במבט זר, אשר לפעמים חובר או מבטא את יואב ולפעמים מבקר את הדרך בה הוא רואה את העולם. אף כי לפיד מצהיר כי סרט זה, כמו כל סרטיו, מבוסס על חומרים אוטוביוגרפיים, עמדת היצירה אינה זהה לעמדת הדמות הראשית. הדבר משתקף בעניין שהמצלמה מוצאת בדברים אחרים או בנכונות שלה לפעמים להביט על דברים שיואב לא מוכן להביט עליהם, לפני או אחרי שהיא מוצאת את הדרך להעביר גם את נקודת מבטו. זה נכון בעיקר במקרים בהם בעצם המבט קורא יואב תיגר על השגרה – כשהוא מצווה על עצמו לא להביט למעלה, או נמצא בקרב של ממש עם הפאר של כנסיית נוטרדאם, אתר תיירותי שהוא גם אתר דתי ועבור הגיבור השינוי ביחס אליו משתנה בהתאם ליחסים שלו עם הזהות הצרפתית.

עם או בלי קשר למשחק עם נקודת המבט, המצלמה היא נוכחת פיזית בסרט אשר יש בו משהו גופני מאוד – הסרט לא רק מראה את השחקן הראשי שלו בעירום מספר פעמים, הוא גם מקרב דמויות למצלמה באופן לא שגרתי. האירוטיות עליה דיברתי במפגשים בין גברים נוכחת גם בדימויים אחרים של גבריות. באותה מידה, הדגשת הייחוד בצילום גם מייצרת מימד של ניכור, בייחוד במקרים בהם הסרט מחליף סגנונות שונים של תנועת מצלמה או איכות תמונה. הפיזיות של המצלמה והמיקום המחושב והבלתי צפוי שלה ביחס לדמויות מגיע לשיא בכל פעם שהסרט מציג קטעי מחול. לפיד הוא במאי גדול של קטעי ריקוד בכל אחד מסרטיו, ובסרט זה הדבר מגיע לשיא במספר קטעים, הבולט שבהם מייצר שילוב בין הצורך הבסיסי במזון, חיזור והשתחררות באמצעות תנועה. לכאורה, הקולנוע האינטלקטואלי של לפיד נראה כדבר הרחוק ביותר ממיוזיקל הוליוודי, אבל הוא מייצר נאמברים באופן מעורר קנאה, בעיקר בכל הקשור ליכולת להפוך את המצלמה לכלי של ממש במחול ולייצר קירבה וריחוק מן המתרחש בהבדלים של שניות.

לאורך שעתיים, ״מילים נרדפות״ מציע מגוון גדול של תפניות קטנות בעלילה ובעיקר סצנות שיכולת לעמוד כסרט קצר בפני עצמן, כל אחת מהם מכילה גוון סימובלי. הדבר הופך את הסרט לגדוש באופן שיש להניח שיכביד על חלק מן הצופים, וגם עבור מי שיתחבר לסרט לא כל הסצנות יעבדו באותה מידה. בחלק מן המקרים גם אני חשתי כי הסרט הולך למקום מעט מסבירני מדי, אך לרוב לאחר מכן הגיע סצנה סוחפת לכיוון אחר, עד לחלקו האחרון של הסרט שהרגיש עבורי כמו רצף בלתי פוסק של סצנות שיא מקוריות וחדות, אשר מפרקות ומרכיבות מחדש לא רק את הזהות הישראלית והצרפתית, אלא גם את נושאי הסרטים הקודמים של לפיד: החתירה אחר אמנות גבוהה ב״הגננת״ או כשלון הרומנטיקה הממוסדת ב״יומנו של צלם חתונות״. לפיד שב וקורא לדמויות בסרטיו באותם שמות – סרט הסטודנטים שלו, ״החברה של אמיל״, מציג ישראלי בשם יואב החוזר על מילים בצרפתית על מנת לתקשר על צרפתייה. לפיד מציג את תפיסת עולמו דרך וריאציות על נושאים שונים, כאשר הוא עושה זאת בכל פעם בשילוב של הומור אשר תוקף את עם העמדות המקובעות של הזרם המרכזי והן את העמדה של הגיבור ושל יוצרו.

בשלב מסוים בסרט נשאלת השאלה "אמן או סוטה?". יש לשאלה הזו הקשר ספציפי בסרט והיא גם מובילה לסצנה מופלאה/מזעזעת, אבל היא גם עובדת כדרך לבחון את היחס של לפיד לגיבורים בסרטיו ולעצמו כיוצר. ייתכן והוא פשוט מבקש למחוק בסופו של דבר את ה"או" – הסרט חוגג אמנות ומבט אחר על החיים, אבל בו בזמן מציג את המבט הזה כמנותק מן המציאות וכמסוכן. הסרט אף מציג את היצירה האמנותית ככזו אשר לא פעם מנצלת את הזולת או השותף ליצירה ומותירה את הצופה עם תחושת של חוסר נחת אשר יכולה לחבור להערכה לסרט, או במקרה שלי, להיות מוקסם ומוטרד בו זמנית. זה מה שאמנות גדולה צריכה לעשות: לעורר בו זמנית מספר תחושות סותרות, ליצור שאלות שמוסיפות לרדוף גם אחרי הצפייה. יש סרטים אשר שואפים לרצות את כל הקהל, יש לא מעט סרטים אמנותיים טובים המבקשים להעביר את כל מי שצופה בהם את אותה חוויה. במקרה של ״מילים נרדפות״ נדמה כי השאיפה היא שכל צופה יחווה את היצירה באופן שונה. היחס של הסרט לסוגים שונים של יצירה אמנותית חובר ליחסו כלפי חיבור לזהות לאומית או לאהבה לאדם אחר – אין טעם לעשות זאת שלא בצורה טוטאלית הגובלת בטירוף. אולם באהבה טוטאלית, כמו ביצירה טוטאלית, התוצאה היא לא פעם פגיעה באחר.

יש עוד הרבה מה לנתח בסרט, סיקוונסים מופלאים בהם כלל לא נגעתי וגם הדיון בהיבטים שכן ציינתי הוא מורכב יותר מכפי שגרמתי לו להיראות. מלאכת הסיפור בעל פה או בכתיבה הספרותית שבה ועולה בסרט, כמו גם סיפור מן המיתולוגיה היוונית שהופך לסיפור אישי הנחווה תמידית בישראל. את הדברים הללו מוטב לנתח אחרי צפיות נוספות. אז לקראת סיום, אציין כי ההופעה של מרסייה בתפקיד הראשי מלאה בזעם ובשבריריות בכל רגע נתון. השחקן מייצר דמות כל כך ייחודית עד שקשה לי לדמיין אותו מגלם כל תפקיד אחר – הן העברית והן הצרפתית נשמעות זרות למבטא שלו והוא נראה כמו דג מחוץ למים בכל סצנה, אך זהו דג מלא בביטחון ובעל מראה שיכול להפוך אותו לכוכב באירופה.

הקולנוע של לפיד עובד לא רק בזכות החזון של הבמאי, אלא גם בזכות שורה של אנשים עמם הוא משתף פעולה במספר סרטים, המחברים את החשיבה המקורית שלו עם העשייה הטכנית ברמה הגבוהה ביותר שהקולנוע הישראלי או האירופאי יכול להציע. כבמאי שתמיד מספר סיפורים אישיים, הצוות הזה כולל גם את אביו של הבמאי, הסופר חיים לפיד שכתב עם בנו את התסריט. וגם את עורכת הסרטים הותיקה ערה לפיד, אמו של הבמאי שנפטרה במהלך העבודה על סרט זה, המהווה את סרטה האחרון. היא חתומה על העריכה ביחד עם נטע בראון ופרנסואה גדיגייה וסרט זה ראוי להיות עבודה אחרונה של עורכת שלרוב עבדה בסרטים אשר חושפים את המציאות הישראלית באור שונה. אף כי הסרט מצולם ברובו המכריע בפריז, העיר הזרה מתגלה כמקום כמעט מושלם להביע בו את האופי הישראלי על צדדיו השונים והמגוונים.

עוד בעניין זעם, אתם מוזמנים לכתוב את התגובות הכעוסות, כי כאמור זהו קולנוע מפלג מטבעו אפילו עבור שחורי קולנוע מאתגר יותר, ובמקומות בהם אני רואה מורכבות או אמביוולנטיות אחרים יכולים לראות בוטות או גסות. גם אם הזעם הוא פוליטי, אתם מוזמנים להביע אותו, אך אני ממליץ לעשות זאת רק אחרי צפייה בסרט ולא על סמך תקציר העלילה או אמירות בעיתונים. מדובר בסרט שבעצמו מכיל הרבה זעם, אבל הזעם הזה אינו מנסה בהכרח להטיף או להוקיע, אלא לעורר מחשבה והטלת ספק, כולל ביצירה עצמה.

/// תודה ליח״צ על התמונות מתוך הסרט, באדיבות סרטי יונייטד קינג ופאי סרטים. קרדיט צילום: Guy Ferrandis, SBS Films