״קולט״, סקירה

בראשית שנות האלפיים, זוג התסריטאים-במאים ווש ווסטמורלנד וריצ'ארד גלאצר כתבו תסריט אודות הסופרת הצרפתייה קולט, אולם לא נמצא מי שירצה להפיק אותו. אחרי עשור וחצי השניים התחתנו, ביימו את ״עדיין אליס״ שהעניק לג'וליאן מור את פרס האוסקר ולבמאים הכרה והצלחה שטרם הייתה להם. זמן קצר אחר כך, גלאצר נפטר. כפרויקט הראשון של ווסטמורלנד לאחר המוות של בן הזוג, הוא בחר לביים סוף כל סוף את התסריט הישן שלהם, אודות ראשית הקריירה של קולט. כך הגיח לאוויר העולם הסרט שגם הוא נקרא ״קולט״ (Colette).

סידוני-גבריאל קולט (מגולמת בידי קירה נייטלי) פרצה לתודעה בראשית המאה ה-20 בסדרה של רומנים אודות קלודין, דמות שכמו המחברת גדלה בכפר קטן בצרפת ומאוחר יותר הגיעה לפריז. הענין הוא שהספרים פרסמו לא תחת שמה של קולט, אלא תחת שמו של בעלה שכינוייו הספרותי היה ווילי (דומיניק ווסט). אותו בעל, אגב, העסיק עוד מספר סופרי צללים שכתבו ספרים אשר ראו אור תחת שמו.

הסרט החדש מתמקד כמעט אך ורק בתקופת נישואיה הראשונים של קולט, לאותו ווילי, ובספרים אשר פורסמו שלא בשמה. ככזה הוא נופל למלכודת אליה נופלים לא מעט סרטים היסטוריים בימינו: תיאור העבר על מנת להראות עד כמה המצב לכאורה שונה בעידן התקינות הפוליטית של ימינו. בסרט יש חלוקה ברורה לנבל (בעל שלוקח קרדיט לא לו וגם מילולית כולא את אשתו) ואישה אשר החברה מדכאת, לא נותנת לה את ההכרה הראויה בזמן אמת, ומצפה ממנה למלא את התפקיד המסורתי הן בחיים המקצועיים והן מבחינה מינית.

לזכותו של הסרט, הוא חוגג את החופש המיני אליו נחשפת הגיבורה בפריז והוא גם מראה כי ווילי לא רק בוגד בקולט, אלא מאפשר גם לה לגלות את המיניות שלה שכוללת בי-סקסואליות, כל עוד הדבר לא ייצר סקנדל גדול מדי. ווסטמורלנד הוא במאי קלאסי ושמרן בסגנון, אבל התיאור שלו של חיי הבוהמה בפריז בעזרת שוטים ארוכים ומבוססי תנועת מצלמה ארוכות, מעניק חיים לסרט. אפילו רצף של סצנות מין בו בני הזוג מנהלים רומן עם אותה אישה לא נראית נצלנית מדי והעיסוק במין עולה בקנה אחד עם נושאי הכתיבה של קולט. מאידך, המימד הלירי בפרוזה של קולט נותר כמשהו שהדמויות מציינות בדיאלוג ולא כמשהו שהסרט מוצא לו מקבילה קולנועית.

היתרון של מיקוד הסרט הביוגרפי רק בתקופת חיים אחת הוא מיקוד הגיבורה רק למהות שלה. אולם, בכל זאת הסרט מתפזר גם לאירועים שקרו בפועל אחרי הפרידה מבעלה. גם מבלי לדעת את חוסר הדיוק, הדבר גורם לסוג של עומס יתר בחלק השני של היצירה. בנוסף, התחושה היא שהסרט מפריז במידת ההצלחה או הכישלון אשר הגיבורה חווה בפרק הזמן שמתואר והסרט נראה יותר כהערה על האישה ההיסטורית מתיאור אמין של דמותה המרשימה. בגלל הבחירה בתחילת הדרך, כמה סקנדלים גדולים מאוד מחייה של קולט אינם נכללים בסרט אשר מעניק תחושה כי כל מה שהיא הייתה צריכה על מנת להפוך לכוכבת ספרותית בשמה שלה הוא להשתחרר מן האחיזה של הבעל. זהו מצב שתואם את הכתוב במדריכים לכתיבת התסריט אבל לא ממש את המצב שהתרחש במציאות.

דבר נוסף שמעיק על הצפייה הוא השימוש בשפה האנגלית בסרט אודות התרבות הצרפתית. מוזר לשמוע את נייטלי אומרת בקולה את מילות הספר באנגלית בעוד הן נכתבות על הדף שמולנו בצרפתית. הצרה היא שלא ניתן לפתור את זה כמקבילה לדיבוב שכן הסרט מתעקש שנייטלי שתגיד מדי פעם מילה או שתיים בצרפתית, בעיקר כאשר קולט מברכת לשלום את הכלב שלה (אולי כי כלבים לא יודעים שפות זרות?). החדרת הכמות הזעומה של הצרפתית חושפת את הקונבנציה הבעייתית וגם את הרדידות שמאפיינת במידה רבה את רוב היצירה. בסופו של דבר, הבסיס ליצירה של קולט הן המילים והבחירה בשפה המסחרית יותר (שהיא גם שפתם של יוצרי הסרט) כך שיש כאן בגידה באמנות המקורית עצמה, גם אם במידה קטנה.

נדמה לי כי הטקסט הזה יוצא יותר שלילי ממה שמגיע לסרט, שכאמור יש בו כמה סצנות סוחפות ומהנות והמשחק של נייטלי בהחלט מצליח להעביר את עולמה הפנימי של הדמות, כולל במקרים בהם התסריט לא נתן לה יותר מדי מורכבת לעבוד עמה. עוד הופעה בולטת היא זו של דניס גוך כטרנסג'נדר של ראשית המאה ה-20, כאשר קולט מתייחסת לדמותו כבן זוג זכר בעוד הסביבה רואה בה אישה שערורייתית. אך בסופו של דבר, הרגע היחיד בסרט שריגש אותי באמת היה ההקדשה לריצ'ארד גלאצר בסיום, גם אם אף אחד מן הסרטים של בני הזוג לא ממש הותיר בי רושם מתמשך.