״רכבת קלה״, סקירה

אחת מן הטענות שאיני מסכים עמן לגבי הקולנוע הישראלי הוא שהבמאים מייעדים אותו קודם לפסטיבלים ולקהל בינלאומי ורק לאחר מכן לקהל מקומי. איני מסכים עם הטענה הזו מפני שהיא נכונה רק לבמאי אחד – עמוס גיתאי. נכון, גם במאים אחרים מתחשבים בלוח הזמנים של הפסטיבלים כשיקול הפקה ולפעמים מוסיפים דברי הסבר לסרטיהם. אולם, גיתאי הוא היחיד אשר סרטיו, החל מן המאה ה-21, מלאים בפרטים המסבירים לקהל מבחוץ מה שלישראלים הוא מובן מאליו ועושים זאת בצורה לא טבעית שיכולה להיתפס כעמוקה לעיניים זרות, אך לישראלי נראית רדודה ולא מדויקת.

זו אחת מן הסיבות, אך לא הסיבה היחידה, כי קיים פער בין ההערכה המצומצמת לגיתאי בארץ לבין הכבוד לו הוא זוכה בעולם. במפגשים עם מבקרים מחו"ל, שמו עולה כבמאי ישראלי שהם מכירים יותר משם של כל במאי אחר, וכל סרט שלו מציג בפסטיבל גדול בחו"ל. אם כי דומני כי בשנים האחרונות חל פיחות מסוים במעמדו של גיתאי גם מעבר לים: סרטיו עדיין מציגים בקאן או ונציה, אבל לא בתחרות הרשמית בעבר אלא במסגרות צד. לפי ההתרשמות הלא מאוד ממצה שלי, גם הביקורת בחו"ל פחות מחמיאות לסרטיו העלילתיים האחרונים, כולל הסרט החדש ״רכבת קלה״ שיוצא כעת להקרנות בארץ. אלא אם תתחולל הפתעה ענקית, סרט זה לא ישבור את הרצף הגדול של כישלונות מסחרים של סרטי גיתאי המוקרנים בארץ.

אולם, הפנייה לחו"ל והעיסוק בפוליטיקה המקומית לרוב (אבל לא תמיד) מנקודת מבט שמאלנית אינה הסיבה היחידה לכך שגיתאי מצליח בחו"ל. גיתאי הוא קולנוען בעל תפיסת עולם מובהקת וברוב סרטיו הוא מייצר מספר רגעים של קולנוע מרשים בעזרת שימוש בשוטים ארוכים ושפה קולנועית סימבולית. הקולנע העלילתי של גיתאי לעולם לא מנסה לשקף מציאות, אלא להביט באופן מלאכותי על היבטים במציאות: הדיאלוגים שלו תמיד מסבירים את המצב ולא מדמים שיחה טבעית, תנועה של בני אדם מתבצעת ביחס שהם יוצרים למרחב ולא תמיד לפי ההגיון בו בני אדם נעים.

חלק מן הסיבה שלקהל דובר עברית קשה יותר עם גיתאי, היא שבהעדר התיווך של התרגום, המלאכותית של השפה בולטת יותר והסרטים מרגישים יותר כמו הטפה. יש לציין כי עבורי, בסרטיו הטובים ביותר של גיתאי הסצנות הטובות הם אלו שהכילו מעט מאוד דיאלוג, אם בכלל. אני מתכוון ל״כיפור״, כנראה הידוע מבין סרטיו, ולחצי השני של הסרט ״התנתקות״, אשר אחרי חצי ראשון בעייתי מציג את העימותים בין כוחות הצבא והמשטרה למפונים מרצועת עזה תוך יצירת הזדהות עם המפונים.

גם בסרטו החדש, החלקים הטובים ביותר הם אלו אשר אינם כוללים דיאלוג. הסרט בנוי כפסיפס של סצנות ומפגשים קצרים המתרחשים בתוך הרכבת הקלה בירושלים, כאשר בין הסצנות מופיע כיתוב המבשר רק על השעה (שלעתיים סותר את השעה אשר מוצגת בשעונים ברכבת ובתחנות). יש דמויות שמופיעות רק בסצנה בודדת ואחרות שחוזרות יותר מפעם אחת. המטרה היא לייצר סוג של דיוקן של העיר והמרקם האנושי הרגיש אך הנפיץ בה דרך ההתרחשות ברכבת. כהרגלו, גיתאי לא מנסה להקפיד על ריאליזם: באף שלב בסרט איש אינו מתקף את כרטיס הנסיעה שלו. במקום זה הוא מנסה לתת מגוון רחב ביותר של הציבור הפוקד את ירושלים והדילמות הפוליטיות, הדתיות והאישיות אשר האנשים חווים. לצורך כך, גייס הבמאי צוות שחקנים רחב שלא אפרט על מנת שהטקסט הזה לא יכלול בעיקר שמות שחקנים, רבים מהם גם עבדו עם גיתאי בעבר (אפשר להתרשם חלקית מהתמונות).

תיאור המגוון האנושי בסרט מתבצע במיטבו בתמהיל המוזיקלי אשר רקם גיתאי בסרט. הסצנות המצטיינות פשוט כוללות סוג של ביצוע מוזיקלי בתוך הרכבת, בלי עלילה נוספת: תפילת בוקר ששרה אחינועם ניני בפתיחה, קטע ראפ פוליטי שמבצע בערבית פלסטינאי שלצידו יושבים רק יהודים, תייר ובנו מאזינים לנגן ברכבת. כולם צלילים שנובעים מן האופי של העיר וגם מראים את המתחים בה, המתחים בהם גיתאי מבקש לעסוק גם ביתר האירועים שהוא מתאר בסרט, אך ברגעים האחרים מידת ההצלחה שלו לא אחידה ולא פעם התוצאה היא רגעים קולנועיים מביכים.

המבוכה מתרחשת בעיקר כאשר הסרט מנסה לייצר סוג של מערכונים אבסורדיים, אך רמת ההיגיון הפנימי בהם כל כך נמוכה כך שהם נותרים נטולי הומור והסאטירה שבהם מחמיצה כל מטרה. ביניהם, ראיון עם מאמן זר של בית"ר ירושלים בו עוזר המאמן הישראלי שלו עונה בשמו על כל תשובה, בעוד האוהדים נוסעים לצדם ברכבת – סיטואציה שכל המרכיבים בה הם בלתי אפשריים. דוגמה אחרת היא שיחה בין תייר זר (מתייה אמרליק, שלהבדיל מופיע גם בכמה מן הסצנות הטובות יותר) מנסה להחמיא לישראל, אך אישה מקומית מנסה להפוך כל מחמאה להצדעה לצבא הישראלי.

מהצד החיובי, אציין מפגש בין פלסטינית בעלת דרכון הולנדי הרוקמת שיחה על זהויות עם יהודיה, גם על מנת שזו תעמוד לצידה בתשאול הצפוי בידי כוחות האבטחה. גם בסצנה זו יש משהו בוטה, אך ניכר כי היא מתארת משהו מן האופי האמתי של הנסיעה ברכבת בעיר שמכחישה את היותה מעורבת, אך יש בה גם שאיפה לרצון הכרת האחר, לפחות בידי חלק מן האוכלוסייה. יש לציין כי רבים מן הקטעים בסרט אינם נוגעים לסכסוך היהודי-ערבי כלל והם חושפים גם פנים אחרות של הפוליטיקה בירושלים. אולם, רוב הזמן יש משהו כבוי ומנותק גם בסצנות הדרמטיות כך שהסרט לא פעם נופל אחרי רגעים שהוא ממריא. ״רכבת קלה״ אינו נטול רגעים מעיינים, אך התחושה היא שהשלם לא רק קטן מסך חלקיו, אלא שגם יותר מדי מן החלקים פגומים.

/// כל התמונות באדיבות סרטי יונייטד קינג, וצולמו בידי: אוליבייה פיטוסי