טירוף כפול שלוש: סקירות WTF ל״תנו לגופות להשתזף״, ״אומת המתנקשות״ ו״מסיבת רצח״

יש סוג קולנוע חמקמק שאני מאוד מחבב, אבל אפילו לא בטוח שאפשר להגדיר אותו כסוגה בפני עצמה. זה מעין מקום נשגב ונאלח, בו הארטהאוס משיק לגריינדהאוס והקולנוע האמנותי לא מתבייש בקצת טראש. דוגמאות לז׳אנרים שעושים את זה היטב הם ג׳יאלו או מערבוני הספגטי, או חלק מהקולנוע הקוריאני בפרט והאסיאתי בכלל של האלף הנוכחי, אם לצאת לרגע מגבולות איטליה. הכוונה היא לאותם סרטים שבהם ניכר מגע יד אמן של במאי העוסק בנושאים ומשתמש בווליום שלולא היומרה היו נחשבים לבידור זול. את ״סוספיריה״ בגרסת גואדנינו לא ראיתי אבל על פניו הוא נשמע כמו דוגמה ל״טראשהאוס״ שכזה. כמוהו גם ״מנדי״ (Mandy), סרטו של פאנוס קוסמאטוס עם ניקולס קייג׳ בתור חוטב עצים נקמן, שהוקרן האופן ספורדי בישראל. בעצם, מאז פסטיבל חיפה האחרון, אז כתב עליו אור, ועד פסטיבל אוטופיה בתחילת החודש, הסרט הזה לא ממש נעלם מהשיח. דווקא בתור חובב של קולנוע מהסוג הזה, קשה לי להחליט אם עובדה זו יותר מתמיהה או יותר מביכה בעיניי.

בחיי שאני שמח ומקנא בכל מי שנהנו מערימת השעמום העשויה-רע ששמה ״מנדי״. אבל האם זה באמת הסרט הכי מטורף ומיינדבלואינג שראיתם או ראיתן? אם התשובה היא כן, אני כמובן מאמין אבל יש לי רשימות על רשימות של המלצות שיתעלו עליו. זאת בעוד החוויה שלי הייתה ישיבה באולם בציפיה שהסרט יתחיל כבר, גם אחרי כתוביות הסיום, מבטיח לעצמי שהנה עוד רגע הוא מכניס להילוך והמסך יבער. זה גם כמעט קרה באחת הסצנות (הטייק הארוך של קייג׳ בשירותים), אבל לא – הסרט חזר לסורו, טיזינג ללא מימוש. היה לי קשה עד בלתי אפשרי למצוא עניין בשילוב של אווירת צ׳יל של מסוממים, מבסוטיות-עצמית נוסח פינק פלויד (או קינג קרימזון במקרה הזה), ומריחות זמן על רקע משחקי תאורה של גן אירועים. המסע הקל מדי של האין-גיבור ברחבי רעיונות עאלק-עמוקים לא עניין אותי, והצד הטראשי של הסרט סבל מחוסר יצירתיות והתבוסס בסבל.

בין אם תסכימו איתי לגבי ״מנדי״ או לא, כלומר בין אם אהבתם ותרצו עוד ובין אם יש לכם ולכן צורך בחוויות מתקנות או דוגמאות לאיך עושים זאת אפילו פחות טוב – זו בדיוק מטרת הפוסט הנוכחי. ברצוני להפנות את תשומת הלב אל עוד שלושה סרטים שמציגים את עצמם כטרפת קולנועית, שניים מהשנה הנוכחית שראיתי לפני ״מנדי״, ועוד אחד שהשלמתי רק עכשיו כי לא היה זמין בשום מקום מאז נוצר וחיפשתי ממושכות אחר ההזדמנות לכתוב עליו. במקרה הראשון השם העברי הוא של פסטיבל ירושלים, במקרים האחרים ניסיתי את כוחי בתרגום והשמות אינם רשמיים בשום אופן.

Let the Corpses Tan
תנו לגופות להשתזף

הסרט שהוקרן רק בפסטיבל הקולנוע של ירושלים הוא מבחינתי תשובת מחץ ל״מנדי״. רוצים הזיית סמים פסיכדלית באמת? שימוש אקספרסיבי בכלים קולנועיים? התנגשות חזיתית בין נשים מיתולוגיות גדולות מהחיים וגברים מעונים? אז תנו לגופות להשתזף! או לפחות תנו צ׳אנס לסרט המטורלל והביזארי הזה. הגעתי אליו בזכות הכותרת ובהמלצת חבר מקומי, שכאשר ביקשתי ממנו לתאר את הסרט אפילו רק מבחינת תחושה או לנסות להבין למה הוא דומה, הוא בעיקר גמגם. כיוון שלי יש את הפריבילגיה של התנסחות בכתב, אנסה את כוחי.

מבחינת וייב, זה לא בדיוק ג׳יאלו וזה מערבון ספגטי נוסח סרג׳יו ליאונה רק בכאילו, אבל אפשר להתחיל מפה. הסרט נע בין אקספלוייטיישן ובי-מובי לקולנוע אמנותי מופשט ועז-מבע, לא מתחייב על מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול ולחלוטין משנה סגנונות ומשאיר הרגשה שגלגלי הפילם שלו נשכחו באיזה מרתף לפני 40-50 שנה ולא בטוח שמישהו טרח לסדר אותם בסדר הנכון. הכל מתחיל עם מה שיהיה הלוקיישן המרכזי, אתר חורבות עתיק ויפהפה לחופי הים התיכון. במקום נופשים סופר והמוזה שלו, ואחרי שנכיר אותם ואת המוזרויות שלהם יתחולל האירוע המרכזי – שוד של רכב המוביל מטילי זהב בידי שלושה עבריינים חמושים, המבקשים להסתתר גם הם בכפר הנטוש. הוסיפו אליהם צמד שוטרים על אופנועים ואורחים לא קרואים נוספים בדמות משפחתו של הסופר, חלקו לכולם אקדחים – וערבבו היטב.

הסרט הוא עיבוד לספר מאת ז׳אן-פטריק מנשטה וז׳אן-פייר באסטיד, בעוד על הבימוי והתסריט חתומים הצמד הבלגי הלן קאטה וברונו פורזאני. כנראה שיש להם קטע עם כותרות מעוררות סקרנות, כי לסרטם הקודם קוראים ״הצבע המוזר של דמעות גופך״. הם גם חתומים על האפיזודה ״O is for Orgasm״ באנתולוגיית האימה ״The ABCs of Death״, אותה אור לא ממש אהב. אולם, אם לשאול את ההגדרה של וידאו-ארט מהטקסט של אור, זה יכול לתאר לא רע את הסגנון הקולנועי של הצמד, בעיקר את העריכה. יש להם גם חיבה לקלוז-אפים, זומים ותאורה אחורית, מה שהופך את הסרט לקולאז׳ מרהיב ומרתיע-מושך של רגעים שנעים בין דממת אלחוט לקקופוניה מוחלטת.

ניכר שהדמויות והעלילה פחות מעניינים את הצמד מאשר העמדת שוטים לתפארת ויצירת מעברים חדים או נמרחים ביניהם, אבל כיוון שמדובר בדמויות ארכיטיפיות המצויות בסיטואציה קלאסית של ריב על אוצר – אני לגמרי בסדר עם זה. במיוחד כשהבמאים מספקים קולנוע מעורר ומסנוור חושים, בו אולי הדמות שלא תהיה עבד ליצרים שלה תצא מנצחת מקרב היריות שמהווה את חלק הארי של הסרט. יש פה מספיק אימג׳ים לתדלק שנה של סיוטים מיניים אפלים, ובעיקר תחושה של בנייה מחושבת אבל גם רגשית וחושית מאוד, של כל סיקוונס בנפרד ושל הסרט בכלל. אם כל זה נשמע כמו המלצה, נדמה לי שזה יהיה הסרט שאולי עוד יש סיכוי לראות בסינמטקים ושאר אופציות.

Assassination Nation
אומת המתנקשות

יש גם סרטים גרועים מ״מנדי״, כפי שמדגים הסרט שגרם לי להקאת מילים נזעמת ובלתי נשלטת מהרגע שנגמרה הצפייה, גם כשנתבקשתי להפסיק. אני לא זוכר מתי סרט כל-כך שטחי הרגיז אותי באופן כל-כך עמוק עד שלא יכולתי להכיל את עצמי. דמיינו דיון ברשת חברתית שקופץ בחוסר אחריות בין נושאים נפיצים כמו בריונות רשת, נשיאת נשק, ציד מכשפות ויחס מבזה לנשים, כאשר המשתתפים הם אך ורק בני ובנות נוער אמריקאים ומנוזלים שבטוחים שהם יודעים הכל. הייתי בהלם מוחלט לגלות שמי שכתב וביים את הזוועה הזו הוא בערך בגילי – סם לוינסון, הבן של (בארי לוינסון). זהו סרטו השני באורך מלא אחרי ״עוד יום שמח״, כותרת הו-כה סרקסטית יש להניח, ובשנה הבאה תגיע למסכים הסדרה שהוא אחראי עליה – רימייק אמריקאי ל״אופוריה״ הישראלית. אני כבר לא יכול לחכות לא לראות את זה.

הסיבה שהלכתי לסרט היא הפרמיס שלו, שנשמע כמו עירוב בין גבוה ונמוך ובין טראשי ומסוגנן – בעקבות פריצות לטלפונים ולמחשבים של עיירה שלמה, קבוצת תיכוניסטיות צריכה להתמודד עם זעם ההמון שמאשים אותן בכך, למרות שגם הן קורבנות. כל זה קורה בסיילם, עיר שמפורסמת אתם יודעים בזכות מה. נשמע כמו פרק של ״סאות׳ פארק״ או פיצ׳ינג כושל לעונה חדשה של ״חוליגן אמריקאי״, אבל הטריילר שכנע אותי שאולי יש פה במאי שיצליח לטפל בעניין. אמנם צדקתי, אבל זו המגרעה הבולטת של הסרט, שכל מה שהוא עושה זה להזכיר שיש פה במאי, שהפער בין המקוריות שלו לבין מה שהוא חושב למקורי ומגניב קשה לצפייה. דוגמה לא מספיילרת מדי בפסקה הבאה.

אחרי רצף לא תמיד קוהרנטי של סצנות, מגיע סיקוונס פעולה של דמות שאנחנו לא יודעים עליה כלום. ההתכוננות של הדמות לפעולה משולבת בעריכה מקבילה עם חזרות של מעודדות באולם התעמלות, כאשר ברקע מונולוג חצי מסביר וחצי מבלבל בקשר למניעים ולהתרחשויות. עד כאן יומרנות לא מזיקה, למרות הסלואו-מושן והשימוש המוגזם בתאורה. הבעיה היא שאת הסיקוונס שהוא גם ככה אובר דה טופ בוחר הבמאי לסיים בהיפוך איטי של המצלמה עד אשר דגל ארצות הברית שתלוי באולם ההתעמלות מוצג במהופך. כאילו זה לא הסמל של ״בית הקלפים״, או של ספייק לי, או משהו שנצפה בעבר באינספור הזדמנויות אחרות ואני בטוח שגם בפעם הראשונה זו הייתה מטפורה שחוקה. אבל לא, בואו נתעכב עוד קצת על הדגל ולא נחתוך כדי ש״תבינו מה עשית פה״. הבעיה הכי גדולה עם סחים היא לא הטעם המיינסטרימי או הקונפורמיסטיות האוטומטית שלהם, אלא שהם בטוחים שהם שיא המקוריות, אבל החפירות שלהם רק יוצרות בור בו אפשר לקבור את המודעות העצמית שלהם.

התכלס של הסרט, בו הנערות המותקפות משיבות מלחמה כמובטח, מגיע עמוק אל תוך המערכה האחרונה ועד אז הסרט עסוק בבריאת עולם מסוייט של אינטריגות תיכון למרות שהוא כבר מוכר לכולנו מרבבות סרטי תיכון אחרים. איכשהו, וזה כבר סוג של כשרון בעיניי, ככל שאנחנו מבלים יותר זמן עם הדמויות ככה אנחנו יודעים עליהן פחות ולומדים לסלוד ממי שאמורות להיות הגיבורות הרבה לפני שתגיע שעתן לזרוח. כשהוא הולך על הכיוון של ״היי, אנחנו נתלבש איך שבא לנו ואז הבמאי יצלם לנו את הרגליים והתחת אבל אנחנו בעצם נגד החפצה״ הייתי מוכן להצטרף להמון הזועם שעל המסך ולחבוט במוסר הכפול של הסרט. זוכרים את ״משחק״ הילדים שבו לתקוע למישהו אצבע סמוך לפרצוף תוך כדי מלמול ״לא נוגע בך״ היה נחשב הצקה לגיטימית? אותו דבר רק במשך 108 דקות, שיש בהן בדיוק שוט ארוך אחד שאפשר להגיד עליו שאפו. אם כי גם הוא נחתך איום ונורא בעיניי, אז זה רק חצי נחשב.

כשהבמאי בלתי נסבל אני בדרך כלל פונה אל השחקנים בבקשה לעזרה, אבל לא מצאתי נחמה באף הופעה הפעם. בתפקידי משנה יש כאן עוד כמה בנים ובנות של,אם כי לשניהם יש כבר קריירות – מוד אפטאו וביל סקראסגארד. בתפקידים המובילים אפשר למצוא את אודסה יאנג (״הבת״), סוקי ווטרהאוס (״The Bad Batch״), הרי נף (״טרנספרנט״) ואברה (בבכורה קולנועית). הליהוק של נף, שחקנית ודוגמנית טרנסית, לתפקיד של בחורה ככל הבחורות בלי לעשות מזה עניין, היה יכול לשחק לטובת הסרט מבחינת פרוגרסיביות. אבל מה הסרט עושה עם הדמות שלה? בואו נגיד שבהתחלה הוא נותן לה מערכת יחסים מתעללת, כולל סצנת סקס בה הפרטנר שלה מבקש ממנה להסתובב כי הוא לא רוצה להביט בה, ובהמשך היא הופכת לאחת הקורבנות המרכזיים של היצירה. כך, מה שהייתה יכולה להיות גאולה אפשרית רק חושף כמה הסרט הזה לא מחובר לעצמו ואין לו מושג על מה הוא מדבר. סרט שכל-כך חשוב לו להגיד משהו עד שהוא בעצם נעשה ריקני כמו קמפיין ויראלי, וכל-כך בוער לו שנרגיש דבר מה אלא שהוא עצמו חסר לב כמו טרול אינטרנטי ממוצע.

Murder Party
מסיבת רצח

נדמה לי שהתופעה הזו לא קיימת בנטפליקס ישראל, אבל בכל פעם שמגיעה הפקת נטפליקס חדשה אל השרתים בארה״ב, צצות שם גם חלק מהעבודות הקודמות של הבמאי. לדוגמה, זה די נחמד שיחד עם ״רומא״ הגיעו גם סרטים אחרים של אלפונסו קוארון שכיף לראות שוב, אבל יש גם מקרים שזה יותר קריטי. מוקדם יותר השנה הגיע לנטפליקס סרטו של ג׳רמי סולנייה ״בחשכת הליל״, עליו שמחתי לכתוב לבלוג. מה שעוד יותר שימח אותי הוא שנטפליקס העניקו את האפשרות לצפות בסרטו הראשון של הבמאי, שחיפשתי בנרות מאז נדלקתי על היוצר ב״נקמה כחולה״ והתאהבתי בו סופית ב״חדר מנוחה״. אבל יצירת הביכורים של סולנייה, ״מסיבת רצח״, היא קצת כמו ״חופן אצבעות״ של אדגר רייט – יותר אנשים שמעו על הסרט מאשר צפו בו, וגם ספריות הווידאו לא הושיעו אותי. כעת, צפיתי סוף סוף בסרט הזה מ-2007 שכאמור צץ בנטפליקס כעסקת חבילה.

הסרט נפתח ללא שום לוגו או הקדמות, מה שמרמז עד כמה עצמאית ההפקה. במהלך סיקוונס כותרות הפתיחה, החושף כי חלק מהשחקנים גם ביצעו עבודות נוספות על הסט או נושאים את שם המשפחה של הבמאי-תסריטאי-צלם-מפיק – מתברר גודל התקציב. מה גם שאותו סיקוונס הוא בעצם צילומים של שכונה ברוקלינאית רגע לפני ליל כל הקדושים, ככה שאני די בטוח שזה לא סתם סרט שסולנייה עשה עם כמה חברים, אלא גם ״גנב״ את השוטים של צילומי החוץ, נעזר בחג האמריקאי הצבעוני כדי להשיג קצת פרודקשן-וליו. העלילה עצמה פשוטה למדי ועוקבת אחר בחור בודד (כריס שארפ) שהתוכניות שלו לערב משתבשות והוא מחליט לבדוק הזמנה שנפלה לידיו במקרה. ההזמנה היא ל״מסיבת רצח״ באחד החלקים המקריפים של העיר, וכאשר הוא מגיע למחסן מלא בזרים די ברור לאן תלך מכאן קומדיית הסלאשרים הזו. עם זאת, הסרט מצליח בכל זאת להפתיע, למשל כשהוא חושף בשלב מוקדם שהחוטפים הם למעשה אמנים מתוסכלים ושהכל חלק מפרויקט אמנות מופרך ומופרע.

הפרצוף הבולט במסיבה ובקאסט בכלל הוא מייסון בלייר, שהשתתף בכל סרטי הבמאי עד כה וביים בעצמו את ״אני לא מרגישה בבית בעולם הזה״, גם הוא זמין לצפייה בנטפליקס. לדמות שהוא מגלם קוראים מייקון, מה שגרם לי לחשוב שאני הוגה וכותב את השם שלו לא נכון כבר שנים. בכל מקרה, בידיו הופקד מי שנדמה כמטורף ביותר מבין חבורת הזרים שממתינה במחסן לקורבן שלה, אלא שככל שהדקות נוקפות מתגלות אמיתות לא שפויות גם על החבר׳ה הנוספים. מבלי לגלות יותר מדי, כמובן שהערב של דרי המסיבה לא הולך כמתוכנן, כמויות לא סבירות של סמים ואלכוהול נצרכות ומשבשות עוד יותר את העניינים, דמויות חדשות צצות מדי פעם, ובעיקר מתגלות כל מיני דרכים חדשות בהם אפשר להיהרג. חלקן אף כוללות מסור חשמלי, אם תרצו עוד אזכור ל״מנדי״ איתו פתחתי את הפוסט.

אולם, בבסיסו הסרט הוא פארודיה על עולם האמנות השבע מדי ועמוס השקרים העצמיים של ניו יורק, וכל השפריצים של הדם או רגעי האימה הם רק קישוטים ברוח האלווין. בזכות זאת והודות לעבודת הצילום הדינמית של סולנייה, יחד עם כמה רגעים משעשעים של כתיבה ובימוי, קיבלתי מהסרט פחות או יותר את מה שציפיתי ממנו – הנאה מטופשת וניצוצות של כשרון, ממי שאכן הפך ליוצר שאני עדיין מוכן לראות כל דבר שיעשה. אולי בשל כך, תמיד נחמד לגלות איפה ואיך התחיל.