״רובין הוד״ (2018) ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״ (Outlaw King), סקירה כפולה

בתור חובב מוצהר של סרטים המתרחשים בתקופות של אבירים ומלכים, עם או בלי מיני יצורים או קסמים וכשפים, אפשר בעיקר להתרעם נוכח ההיצע הפחות או יותר חד-שנתי בז׳אנר. כאילו הוליווד רק יוצאת ידי חובה. הסרט הגדול הכמעט-יחידי שעונה להגדרה זו מהשנה שעברה הוא ״קינג ארתור – אגדת החרב״ של גאי ריצ׳י, סרט שמצא עצמו בסוף השנה ברשימת הגרועים של 2017 ע״פ סריטה (ולא רק). בסופש הקודם הגיע העצם שנזרקת לכיוונונו לשנה זאת – עוד עיבוד ל״רובין הוד״ (Robin Hood) אבל הפעם צעיר יותר, עם טארון אג׳רטון (כוכב סרטי ״קינגסמן״) בתור רובין מלוקסלי. במקביל, אפשר לראות מאז תחילת החודש בנטפליקס את ״Outlaw King״, סרטו של דייויד מקנזי עם כריס פיין בתפקיד מלך סקוטלנד המורד רוברט דה ברוס, מה שהעניק לסרט את שמו העברי ״מלחמתו של רוברט דה ברוס״.

למרות שעלילות שני הסרטים לא בדיוק מתרחשות באותה תקופה, וגם הסגנון הוא כוונות היוצרים לא היו זהות, אני מרשה לעצמי לכתוב על שניהם באותה נשימה מסיבה פשוטה אחת – שניהם די הצחיקו אותי, ואף אחד מהם לא התכוון לזה. נתחיל עם הסרט שרץ בקולנוע ונמשיך עם זה שזמין לצפייה ביתית, כאשר בשני המקרים לא הייתי ממליץ על צפייה בהם אלא בראש קליל ותחת מעטה קל של לעג, או מיסוך של חומרים מסויימים. זאת אומרת, לא מניסיון – צפיתי בשניהם מרוכז וצלול, ובשתי הפעמים הצטערתי על כך. הנה ניסיון להסביר למה.

רובין הוד
Robin Hood

רגע, לא היה רובין הוד חדש ממש לא מזמן? גם אני זכרתי שכן, ואכן עברו רק שמונה שנים מאז גרסת רידלי סקוט וראסל קרואו להרפתקאות הקשת מנוטינגהאם. וממש כמו בסרט הקודם שנשא את שמו של מלך הגנבים לשווא, גם הפעם כל קשר לאגדה המקורית מסתכם בשמות הדמויות ומיקום העלילה. אם לנסות לאפיין בעצמי, הסרט הוא מעין באטמן בימי הביניים לו היה מבויים בידי גאי ריצ׳י, ולמעשה אני יכול לשחזר את הטענות שלי מהביקורת על ״הוד״ של 2010  גם לגבי גרסת 2018 (מסתבר שגם אז השתמשתי באנלוגיה לאיש העטלף, אז אולי הבעיה אצלי). זה מאכזב כפליים משום ש״הוד״ הנוכחי ממש לא דומה לקודם בהרבה מאוד דרכים, אבל כושל בערך באותה המידה. הסיבה שבכל זאת החלטתי להתבטא לגביו היא שזה גם כנראה הרובין הוד שצחקתי בו הכי הרבה מאז ״גברים בגטקעס״ של מל ברוקס. ולא מדובר בקומדיה, כאמור.

אחרי פתיחה לגמרי מיותרת וקלישאתית בה מבטיח לנו הקריין (שלא ישוב יותר) כי אנחנו רק חושבים שאנו מכירים את הסיפור, הסרט דווקא מקיים. באותה פתיחה, רובין (טארון אג׳רטון), אציל עם נפש של פרחח, מספיק להתאהב בעלמה מריאן (לירון בן-שלוש איב יוסון) ולהישלח לחזית כדי להילחם במסע צלב עבור הכתר האנגלי. זה היה השלב שבו הסרט זכה בתשומת הלב שלי, משום שסיקוונס הלוחמה במדבריות ערב צולם ונערך כמו סרט מלחמה על ההתערבות האמריקאית בעיראק או אפגניסטן. זה מתבטא בצבעים, בזוויות, ואפילו באופן בו החיילים לבושי שריון גוף ומחזיקים את הקשתות דרוכות וצמודות לכתף בכל עת, כמו רובה. זה גם השלב בוא מוצגת לנו הדמות שמגלם ג׳יימי פוקס, לוחם ערבי מיומן שמוצא עצמו שבוי של האנגלים.

רובין שב הביתה ומגלה כי רכושו הוחרם בידי האיש ששלח אותו למערכה – השריף של נוטינגהאם (בן מנדלסון, שוב בתפקיד הנבל). מריאן, שחשבה כי בעלה מת, מצאה לה בן זוג חדש (ג׳יימי דורנן, תודו שזה שדרוג) ומכאן קצרה הדרך של רובין מלוקסלי להפוך לרובין הוד. איך? כי אותו לוחם ערבי שבוי חזר יחד איתו לאנגליה כדי לאמן אותו. הוא מציג את עצמו בתור יחיא, אבל מבקש ״לתרגם״ את שמו, כך לדבריו, מה שמוביל אותו להיקרא ג׳ון. אז ג׳יימי פוקס הוא ליטל ג׳ון. זו הפעם הראשונה והלא אחרונה שגיחכתי בסרט, שכפי שאפשר להבין, אפילו לא ניסה להיות הגיוני.

עכשיו ודאי תשאלו איפה הדמויות האייקוניות האחרות, ואספר בפרצוף נפול שאת הנזיר טאק, למשל, מגלם טים מינצ׳ין. כיוון שהקומיקאי הבריטי איננו שחקן, וכל סצנה בהשתתפותו כרוכה בכאב פיזי אם תקחו אותה ברצינות, אין לי אלא לקוות שזו הייתה כוונת היוצרים. כמו גם ללהק את בן מנדלסון לתפקיד שהוא פארודיה בשלב הזה של הקריירה שלו, אחרי ״ממלכת החיות״, ״רוג אחת״, ״שחקן מספר אחת״ וכל אותם סרטים עם ובלי הספרה אחת בשמם, בהם גילם את האיש הרע. האופן בו הוא יורק את השורות הנבזיות שלו לא יכול להילקח ברצינות, אבל לפחות הוא מדבר כמו מישהו מהתקופה שאמורה להצטלם בסרט. שאר הדמויות נטו קצת יותר מדי לטייק עכשווי, גם בדיאלוגים שנכתבו עבורן וגם בצורת המשחק, במיוחד של ראש הביצה בתפקיד הראשי. אולי אמרו לו שהוא מגלם אמן היפ-הופ בשם רובין פרום דה הוד, ואם כך – חבל שלא נתנו לו ביט.

ומה לגבי התלבושות, בסרט שמתרחש בתקופת מסעות הצלב אבל לפחות לשתי דמויות מרכזיות בו יש מעילים שרואים כי נתפרו בידי מכונה ועשויים חומרים שטרם הומצאו בשנת התרחשות העלילה? מהז׳קט העתידני של השריף ועד הברדס בסגנון יוניקלו של הוד, אפשר היה לחשוב בטעות שמחלקת התלבושות מנוהלת בידי חובבן. אולם, ג׳וליאן דיי עוד עשוי להיות מועמד השנה לאוסקר על ״רפסודיה בוהמית״, ועל שמו יש עוד למעלה מ-50 הפקות בכל הסגנונות (״גאווה ודעה קדומה וזומבים״, ״בלב ים״, ״Rush״ ועוד). חשדתי שמדובר בהטרלה, ובדיקה בכמה מקומות גילתה שזה אמור להיות מכוון, כלומר שגם ברמת הביגוד הרעיון היה להיות לא תקופתי ולא עכשווי, אלא משהו מוזר שנופל בין לבין. אם זה לא התעקשות עד כדי וידוא מוחלט להיות בינוני עוד בשלב הקונספט, אני לא יודע מה כן.

כיוון שעל התסריט חתומים שניים שזהו סרטם הראשון בהחלט, בן צ׳נדלר ודייויד ג׳יימס קלי, אתן את הקרדיט, כלומר אפיל את האשמה, על הבמאי. לזכותו של אוטו בתרסט לא מעט פרויקטים טלוויזיוניים, הבולטים שבהם הם בימוי מספר פרקים ב״כנופיית ברמינגהאם״ ולצידם גם הפרק הראשון בעונה הראשונה של ״מראה שחורה״ (נו, זה עם ראש הממשלה והחזיר). לזכותו גם הניסיונות לביים סצנות אקשן, עם או בלי הרבה ניצבים, ברוח עכשווית יותר – אבל כאמור, התוצאה נראית כמו גאי ריצ׳י לעניים. סוג של פרשנות מקורית על ההתהגות המיוחסת להוד של לגנוב מהעשירים, הריצ׳ים, ולחלק לעניים? בנוסף, הרגעים הדרמטיים יותר מביכים בעילגותם, משעממים בעודף אינפורמציה, כושלים מלהעביר אותה, או גם וגם וגם.

אם כבר חזרנו להתחלה, תגידו לי איזה גיבור-על מזכיר לכם ולכן התיאור הבא: אדם המתגורר באחוזה שהורישו לו הוריו המתים, ידוע כעשיר פזרן בשעות היום ולוחם צדק עטוי גלימה ומסכה בלילה, משתמש בחסות החשכה כדי להבעית את הגנבים האמיתיים השולטים בעיר פועלים. כולל העלילה הרומנטית בה הדמות הנשית היחידה בסרט מוצאת את עצמה בין שתי הזהויות שלו, מבלי לדעת שליבה בעצם אינו חצוי. וכולל אפילו קו עלילה משני לא ממש חשוב שבו גיבורנו יוצר את הנבל הבא בו יצטרך להילחם בעצמו. אבל אני לא ממש רואה איך ולמה שיצלמו את סרט ההמשך הזה.

מלחמתו של רוברט דה ברוס
Outlaw King

גם את הסרט הזה אפשר היה לפתור בטוענה כי הוא פשוט משמים, או קורבן של הרצינות של עצמו עד מעבר לנקודה בה הפאתוס הופך לפאתט. אבל בניגוד ל״הוד״, עליו לא שמעתי כלל עד שנתקלתי בטריילר שלו בבית הקולנוע די סמוך למועד יציאתו לאקרנים, ״מלחמתו של רוברט דה ברוס״ הוא חתיכת סיפור. זה התחיל בהכרזה כי ההפקה הנטפליקסית הזו תגיע למסכים הביתיים בעונת הפרסים והפסטיבלים, מלווה בפרימיירה בטורונטו. הרעיון נשמע מבטיח – הבמאי והכוכב של ״באש ובמים״ חוזרים אל סקוטלנד של ראשית המאה ה-14 כדי לספר את סיפורו של רוברט הראשון, מלך סקוטלנד שמרד באנגלים בתקופה המוכרת לכולנו מ״לב אמיץ״ של מל גיבסון.

הפרימיירה הקנדית אכן הגיעה, אבל הוציאה את הסרט חבוט ומוכה יותר מחייל אנגלי בבוץ של סקוטלנד, מה שהשיב את הבמאי לחדר העריכה ולקיצוץ כ-20 דקות מהסרט לפני הבכורה האינטרנטית. בעיניי, מדובר בספין תקשורתי, הרי אי אפשר לתקן משהו שמעולם לא עבד מלכתחילה. אם ניסו לברוא כאן יצירה-אחות ל״לב אמיץ״, מה שיצא דומה יותר לקרוב-משפחה חסר מודעות עצמית של ״מונטי פייתון והגביע הקדוש״. זו הסיבה שמצאתי עצמי מחייך ואפילו צוחק בכמה וכמה רגעים, וזה עוד בסרט בו איש לא צובע את הפנים או חושף את ישבנו בשדה הקרב. את התחושה שליוותה אותי בצפייה שאנסה להעביר מעכשיו ובהמשך הטקסט, אם תסלחו לי מראש על חוסר הכבוד ליצירה.

דאגלס!!!

סליחה על זה. בכל מקרה, הסרט נפתח עם שוט רצוף ומורכב המסביר את כל מערך הכוחות בכ-8 דקות(איזה כיף זה נטפליקס, פשוט חזרתי לסרט ומדדתי במקום לנחש) נטולות קאטים ועתירות תנועות מצלמה. הפתיחה הזו אכן מספרת את סיפורו של הסרט, אבל לא במובן העלילתי – כל מה שעומד להיות משובש נמצא כבר שם. ראשית, האמינות. בשלב מסויים, שתי דמויות פוצחות בדו-קרב חרבות. אין דבר שאני שונא יותר משחקנים שמרימים חרב של ימי הביניים כאילו הייתה צעצוע המשמש לציפה בבריכה, ואין דבר שמוציא אותי החוצה מהחוויה מהר יותר. ואם זה קורה כבר בסצנה הראשונה, למה בדיוק אפשר לצפות מההמשך? עוד אפשר ללמוד כבר בדקות הראשונות כי לסרט עומדת להיות נטייה להסביר כל דבר מספר רב של פעמים, שלא לצורך, ושכל תוכנית היא בסיס לשינויים אז בעצם אין סיבה להקשיב לאף אחד. שלישית, הנטייה לראוותנות אותתה בשלב המאוד מוקדם כי הספקטקל ינסה לכפות על הכשלים הקודמים שתיארתי, אבל גם לזה יש גבול. לבסוף, והכי חשוב, הפתיחה היא תזכורת לאיזה שחקן מוגבל הוא מי שעומד להוביל את היצירה הזו על כתפיו, כריס פיין.

דאאאאגלס!!

די כבר עם זה. פיין מגלם את רוברט דה ברוס, האיש שהיה דמות משנית עד מאוד בסיפורו של וויליאם וואלאס גרסת מל גיבסון, והפעם זה בדיוק להיפך – וואלאס הוא אמנם נקודת מפנה בסרט, אבל לא ממש דמות. הוא הסיבה שהסקוטים פונים אל רוברט שינהיג אותם במרד נגד האנגלים, שיהיה להם למלך בעקבות…מעשה שפל שעשה ואישית גרם לי להעריך אותו פחות. האמת היא שגם השבטים והלוחמים הסקוטים מסתייגים ממנו בתחילה, אבל משום מה זורמים בהמשך. אולי כי שמועות וחדשות בסרט הזה מתפשטות יותר מהר מבעידן הוואטסאפ. עוד דמות ששווה להזכיר היא אליזבת׳ (פלורנס פיו שמצילה חלק מהסצנות שלה), בת ללורד אנגלי שהובטחה לרוברט בנישואין אבל מתגלה כאישה עצמאית. כי כל סרט חייב אחת כזו (אבל רק אחת). בצד האנגלי, סטיבן דיליאן הוא המלך אדוארד הראשון, הנוקשה מול המרד הסקוטי, ויורש העצר (בילי האולי) שצריך כל הזמן להוכיח את עצמו בפני אביו, החושב אותו לרכרוכי. מעניין איך זה ייגמר. טוב, בעצם מאיפה להם לדעת, עדיין לא המציאו את שייקספיר.

דאאאאגלסססססס!

שתוק כבר דאגלס! איפה הייתי? אה כן, מחסור בכותבים יצירתיים. מלבד מקנזי, עוד ארבעה תסריטאים ואעשה להם שירות בכך שלא אזכיר את שמותיהם. זה עצוב משום שיש בסרט כמה אנשי צוות ראויים, למשל הצלם בארי אקרויד (״מטען הכאב״, ״טיסה 93״) שמפליא ללכוד את נופי סקוטלנד הפראית. אבל זה לא ממש משנה אם הסיפור צולע אל קו הסיום, ועם מי שאמור לסחוב אותו לשם פשוט עומד בלי לעשות הרבה. ברצינות, נסו לספור את הדקות בהן פיין בוהה בחלל, לפעמים בפה פתוח, ושימו לב לתגובות הרגשיות שלו למשמע בשורות איוב. בשלב מסויים פשוט התחלתי לצעוק על המסך (למזלי הייתי בבית) מה דעתי עליו, וזה עדיין היה יותר ווקלי מאשר בנאום המוטיבציה א-לה ״לב אמיץ״ שהוא נושא, שלא היה מדרבן אפילו צב למצוא בית. הזקן אמנם מסתיר את פניו, אבל מה עם העיניים הריקות? ומה זאת התספורת הזאת? ועוד לא אמרתי כלום על האין-מבטא שלו, כשמסביב כולם מגלגלים ר׳ ונוקשים ט׳, או על חוסר הכימיה בינו ובין פיו, מה שגורם לסצנות הסקס להיראות די דוחות (גם הפרש הגילים לא עוזר). ולא, סצנת העירום הפרונטלי שלו אינה מפצה על דבר. והיא גם קצרה מדי, בקושי אפשר להתרשם מה…דאגלס?

אוקיי, מה זה הדאגלס הזה? זו המחווה שלי לדמות שמגלם אהרון טיילור-ג׳ונסון, אם זה אכן היה הוא מתחת לשכבות הבוץ ושיער הפנים. באותה סצנת פתיחה שציינתי לעיל אנו פוגשים גם את דאגלס, שאדמותיו נלקחו בידי הכתר האנגלי וחוצפתו עיצבנה את המלך עד כדי כך שהוציא את השם דאגלס מחוץ לחוק. מעתה והלאה, בכל פעם שדאגלס צץ בסרט, הוא מזכיר את שמו משל היה דמות ב״שר הטבעות״, עד שלבסוף אינו מסוגל להגיד דבר מלבד את השם שלו עצמו, בצרחות בדרך כלל, משל היה פוקימון מוכה טורט. סליחה, זה לא מדוייק, הוא גם מבקש מדמויות אחרות להגות את שמו, בקטע של ״סיי מיי ניים ביצ׳ס!״, ואני פשוט לא עמדתי בזה. הסרט אולי ביקש להעביר את העלבון שבהפשטת כבודו של אדם, אבל להאניש מטפורה זה כלי קומי אם הוא גם חוזר על עצמו וגם צועק. למרות הכל, נהניתי הרבה יותר מדאגלססססס מאשר מכל דמות אחרת, וכל פעם שהגיע שמחתי יותר ויותר, כולל הגילוי בכתוביות הסיום שכנראה מדובר בטיילור-ג׳ונסון. עכשיו הוא חייב להוסיף עוד שם משפחה אחד, לא? דאגלס!!!

דאגלס