״בחשכת הליל״ (Hold the Dark), סקירה

בתיאום עם מה שהורגלנו לקבל מבתי הקולנוע בחודשים האחרונים של כל שנה קלנדרית, גם נטפליקס כנראה שמרו את התותחים הכבדים לתקופת אוקטובר-נובמבר-דצמבר. יכול בהחלט להיות שענקית הסטרימינג תיקח חלק פעיל מתמיד בעונת הפרסים, אבל בינתיים יוכלו לקוחותיה ברחבי הגלובוס להנות ממומצע נהדר של לפחות כותר אחד מסקרן בכל שבוע, מעכשיו ועד סוף 2018. הייתי מונה את כולם אבל עין הדג כבר דגו את הבולטים, אז רק אבהיר שכל סרט נטפליקס שיהיה נראה מעניין מספיק יצטרף כלאחר כבוד למדור הסרטים החדשים של אותו שבוע אליו הוא שייך. האם לנטפליקס עדיין מגיע היחס של כמעט-הפצה-רגילה, זו כבר שאלה שנענה עליה בסוף השנה, בינתיים זה יימשך. את הבליץ הזה פותח אחד הסרטים החזקים ברשימה שכבר זמין לצפייה, זה שהיה הסרט המצופה של עופר לקיץ הקולנועי והגיע בדיוק בסוף ספטמבר כדי לסגור את העונה ולעבור לקור המקפיא של אלסקה – ״בחשכת הליל״ (Hold The Dark).

קור הוא גם שם המשפחה של הדמות הראשית, בגילומו של ג׳פרי רייט. מדובר בחוקר זאבים שגם כתב עליהם ספר, דרכו מגיעה אליו תושבת של עיירונת בערבות אלסקה. קוראים לה מדורה סלואן, עוד שם עם משמעות מעניינת בעברית, כנראה בלי כוונה, ואותה מגלמת ריילי קיו. מדורה פונה אל גיבורנו לא רק בשל הידע שלו לגבי זאבים, אלא גם משום שהיא מקווה שיעזור לה לסגור חשבון עם הלהקה החשודה בחטיפת בנה הקטן, אחרי ששני ילדים נוספים נעלמו מן האיזור והזאבים בו מתנהגים מוזר. כך מבחין גם החוקר, שמגיע כדי לעזור ורואה בהרג החיות כמוצא אחרון בהחלט, אבל הוא גם שם לב שבני האדם באיזור מתנהגים באופן משונה לא פחות. זה נכון לגבי זקנה אינדיאנית מסתורית שגרה בסמוך למארחת שלו, המארחת עצמה, ובהמשך כל דמות אחרת שתרצד על המסך. כאשר ישוב הביתה אביו החייל של הילדון הנעדר, בגילומו של אלכסנדר סקארסגארד, המצב רק יחמיר.

הסרט מבוסס על ספר באותו השם הלועזי, מאת וויליאם ג׳יראלדי, ומי שאיבד אותו לתסריט הוא מייסון בלייר (״אני לא מרגישה בבית בעולם הזה יותר״). בלייר גם מופיע בסרט בתפקיד קטן, כפי שהיה בכל אחד מסרטיו של הבמאי – ג׳רמי סולנייה (״מסיבת רצח״, ״נקמה כחולה״, ״חדר מנוחה״). החיבה של סריטה בכלל ושלי בפרט לצלם-שהפך-במאי הזה כבר ודאי ידועה, אם לא אז קראו את הטקסטים שבלינקים או שימו לב שהם מובילים אל רשימת סרטי השנה שלנו ב-2013 וב-2015. זו הפעם הראשונה שסולנייה מביים לא על פי תסריט שלו, וכיוון שמדובר מראש בחומר שאינו מקורי קיוויתי שתשחק לטובתו העובדה שעל העיבוד אחראי שחקן הבית שלו. גם מבלי לדרג את ארבעת סרטיו של סולנייה עד כה אני יכול להגיד ש״בחשכת הליל״ אינו סרטו הטוב ביותר, אבל כמעריץ הוא נתן לי כל מה שציפיתי לקבל. אולי כן שווה לעשות דירוג אחרי שאסקור בנפרד את סרטו הראשון, שהגיע לנטפליקס כמו מתנה אחרי שנים של חיפוש מצידי, אבל דעו שאפשר בהחלט לראותו מבלי לדעת דבר על היוצר.

למעשה, כמה שתדעו פחות על הסרט כך ייטב, ולכן אקפיד שלא להתייחס מפורשות לאירועים שקורים אחרי הדקות הראשונות של הסרט, לתת רושם כללי לתוך מה נכנסים ולגלוש לספוילרים קלים רק אחרי אזהרה מפורשת. ראשית, שווה לספר שהדמות של קור היא למעשה השער שלנו כצופים לתהות מה קורה בעולם הזה ולהגיב למוזרויות שסביבו. תצוגת המשחק של רייט, ועוד לפני כן עצם הליהוק שלו והבחירה בו, עוזרים מאוד לייצר חיבור אינסטינקטיבי לדמות ולתגובות שלה למתרחש. מעבר לכך הדמויות ארכיטיפיות וחידתיות במתכוון, ויתר התצוגות בהתאם, מלבד ג׳יימס בדג׳ דייל (״רק האמיצים״) שבעיניי יצר דמות עגולה יותר מחבריו, או לפחות השכיל להתחבב עליי מספיק, כשוטר שמנסה לעשות סדר בעולם שכולו כאוס פראי ונקמות קטנות. עם זאת, נדמה שהעיקר וגם השיקוף לאווירה זו הוא הפסיפס האנושי שמרכיב את היישוב, וכפי שקורה לא פעם במותחנים קפואים ומדממים מסוג זה – קיים חשש כצופה להתחיל לחבב את הדמויות כיוון שממש לא בטוח שהן ישרדו את הסצנה הבאה.

מה שהגדיר את הצפייה שלי הוא ניסיון להבין באיזה ז׳אנר הסרט פועל ובאלו טריטוריות הוא מתהלך. רוצים מותחן מסוג ״שטח פראי״ בו ליאם ניסן נלחם בזאבים? או אולי מעשייה מצמררת נוסח על ציידים מסוגים שונים בערבות הקפואות כמו ״רוחות קרות״? אז ״בחשכת הליל״ הוא לא ממש זה וגם לא בדיוק זה, מה גם שלמצוא סרט שיותר מזכיר אותו יהיה מכוון מדי ומספיילר למדי. הנופים מושלגים והאטמוספירה מקפיאת דם אף יותר, הדם עצמו דווקא זורם חופשי, ואיזה רוע ספק מדומיין וספק מיתי הולך וחונק את העלילה יותר ויותר ככל שהיא מתקדמת. ישנה גם התייחסות די מצומצמת אבל מאוד נוכחת, על גבול הבוטה, אל הילידים האמריקאיים של האיזור, לכפריים מול העירוניים ולאזרחים לעומת שוטרים.

הכל משני, כאמור, לרצון לשמר את המתח והמסתורין, מה שאני לא בטוח איך יעבוד בצפייה ביתית לעומת ישיבה באולם קולנוע. בארה״ב הסרט מציג במקביל לבכורה הביתית גם במספר אולמות, בין היתר כדי להכשירו לעונת הפרסים לכל מקרה שהוא, אבל לדעתי זו הדרך הנכונה לחוות אותו. בהיעדר האופציה הזו בישראל נכון לכרגע, העצה היחידה שלי היא למצוא מסך גדול עם קונטרסט טוב בשביל הסצנות הליליות, להגביר כמה שאפשר בלי שהשכנים יכעסו ולא לעשות הפסקות פן ייסדק הקרח הדק שמצטבר על הלב והעצבים. למי שרוצים דוגמה למה אפשר עוד להרוויח מהצפייה, דלגו הלאה או תנו צ׳אנס ושובו להמשיך את הדיון בתגובות.

-ספוילרים קלים עד בינוניים, בעיקר לתחילת הסרט ולתימות מרכזיות, מכאן ועד הסוף-

בעיניי, סולנייה שב ומוכיח את יכולתו כאמן הרציחות המפתיעות, ממש כשם שהוא יודע לבנות קצב מדוד ואווירה קודרת. דמויות שיש להן מטרה מעל הראש לאורך כל הסרט מוצאות את מותן באיבחה חדה של אלימות שמתפרצת כמו משום מקום. אני לא נהנה מאלימות לשמה בסרטי קולנוע, אבל אצל סולנייה יש משהו מבעית ומרתיע באופן שבו אנשים מסיימים את תפקידן בעולם. זה גם המקום לציין שהסרט בהחלט ספוג באפלה ורשע ועל אף מניין הגופות המרשים, לרגע לא הרגשתי חוסר פשר בנוגע לקורבנות. יכול להיות שתמצאו את היוצא מן הכלל שיסתור את הטענה הבאה שלי, אבל נדמה לי שכל מעשה הרג או רצח בסרט הוא כזה שהדמויות מביאות על עצמן, או לפחות שהדמות המחסלת מוצאת צידוק לחיסולן. מהכיוון השני, דמויות שהסרט חס עליהן ברגעים כאלה ואחרים זוכות להגנה הזו כיוון שלא הזיקו לאלה שמולן. לקח לי כמעט צפייה שלמה לנסח את ההיגיון הזה, בדומה לתעתוע הז׳אנר.

על הניגודים והמתחים הפנימיים האלה הסרט חי וקיים והוא מתענג על כל רגע של חום מול קור, למשל. דוגמה נוספת שהייתה בעיניי הברקה היא שאל מול השלג מציב הבמאי חול. הוא עושה זאת בדרך מרשימה בשלב מאוד מוקדם בסרט. כשאיש הזאבים והאם תאוות הנקם נפגשים לראשונה, היא אומרת לו שראתה תמונה של בחורות בבגדי ים על שער של מגזין וזה היה משונה עבורה, כי כל מה שהיא מכירה ואוהבת הוא הכפור של אלסקה. כשאנחנו פוגשים לראשונה את בעלה, אביו של הילד כאמור, הוא נלחם עבור אמריקה במדינה מדברית, כנראה עיראק. החול והצחיחות פתאום נראים גרועים לא פחות, אם לא יותר, מן השלג שממלא את המסך ברוב דקות הסרט. והצגת הדמות של ורנון, בגילומו הרובוטי כרגיל של סקארסגארד, מזכירה שסולנייה הוא קולנוען של פעולות ולא בהכרח של דיאלוגים. גם הסרט כולו במיטבו כשהדמויות פועלות ולאו דווקא משוחחות, אם כי הכתיבה לא רעה או מסבירנית מדי, אולי להיפך – אניגמטית שלא לצורך.

סצנת הצגת הדמות של ורנון סלואן, שלכדה את כל תשומת ליבי בשל אותו ניגוד בין הסביבה המושלגת עד כה ללובן האחר מאוד של המדבר, מכילה בתוכה גם את שני המוטיבים המרכזיים של היצירה – מסכות וזאבים. האפיון של סלואן כמכונת הרג מתחיל כשהוא לובש סוג של מסכה צבאית, לכאורה כדי להגן עליו מן האבק אבל יש במבט עליו חבוש מסכה משהו לא נוח, כמעט לא-אנושי, כולל באופן בו הוא מגיב למטרות שמולו. כשהוא בלעדיה, כפי שקורה בסצנה שלאחר מכן, אפשר לראות שיש לו חוש צדק משלו, גם אם מעוות, ויכול להיות שזה גם אחד הדברים המעצבים את הגורל שלו. גם הפעם הראשונה בה נראה גיבורנו קור, עם זקות עבות בצבעי פרווה זאבית, או ההתמקדות במסכת הזאב בבית משפחת סלואן כאשר רק מדורה נמצאת בו – הכל מאחד בין שני הלייט-מוטיבים ומבסס אותם כבר בשלבים המוקדמים של היצירה.

הרבה מן הדמויות בסרט רואות עצמן כזאבים, או השלכות של חיית הפרא הנפוצה באיזור. החל בגיבור שהוא מעין זאב בודד לצד היותו חוקר של התנהגות החיה הפראית (גם המראה שלו תורם לכך, כאמור) ועד לדמויות המשנה שחלקן לוקחות את הדמיון או את הרצון להידמות למקומות קיצוניים אפילו יותר. בהקשר זה, הכותרת הלועזית היא דו-משמעית – האם הכוונה לציווי הדורש להדוף את האפלה ולעצור בעדה מלהתפרץ או להיכנס, או שמא בהזמנה לאחוז באופל ולאמץ אותו? יותר מאשר מאבק בין טובים ורעים, הסרט מציב זו מול זו את שתי הגישות האלה ולא בהכרח בוחר להכריע ביניהן. לכל אחת מן הדמויות המרכזיות יש מניע גלוי וגם אחד נסתר, אבל בהיעדר מאבקים פנימיים זו ההתנגשות בין הרצונות הסותרים האלה כשהם מובעים כלפי חוץ שיוצרת את הרגעים המקריפים ביותר בסרט. בזכות כל אלה ועוד, גם בסרט שאינו משיאי הבמאי המוכשר הזה יש כמה וכמה שיאים משל עצמו שמצדיקים את הצפייה, בטח אם מדובר בסרט שרואים בבית כחלק ממינוי חודשי.

-בעקבות התגובות: ספוילרים כבדים על התמה הנסתרת של הסרט והצעות לפרשנות-

עוד יתרון של צפייה בשירות כמו זה של נטפליקס הוא שצפייה חוזרת היא קלה עד מיידית, כמו גם היכולת לחזור אל חלקים עמומים ביצירה ולצפות בהם באור חדש. אם תעשו זאת, אני כמעט משוכנע שתגיעו למסקנות דומות לשלי, כפי שהוכיחה גם שיחה ביני ובין אור סיגולי וחיטוט קל ברשת בחיפוש אחר חיזוקים לתיאוריה שתבאר את האפלה. אז למיטב הבנתי, הסיפור שבו חזינו, בהובלת הזר שמגיע לעיירה מסתורית, הוא כנראה החלק הכי פחות קריטי בתוך מיתולוגיה מקומית שלמה שאירועיה המכריעים קרו לפני עלילת הסרט.

מבחינת הסיפור של קור, לכאורה הדמות הראשית, מדובר באב מנוכר שמחפש לחדש את הקשר עם בתו. זו הסיבה האמיתית להגיעו לאלסקה, או אולי התירוץ והמניע הנסתר שלו, קראו לזה איך שתרצו. האירועים שהובילו לנתק לא נאמרים בקול רם, אבל אין ספק שהמסע שלו ובעיקר המפגשים עם המקומיים, בדגש על ארוחת הערב אצל השוטר וזוגתו ההרה, חושפים כי יותר מהכל הוא חש את החמצת האבהות. הדבר מוביל לתמה המרכזית הנסתרת של הסרט, זו השזורה לכל אורכו אבל מתגלית במלוא כובד משקלה רק אחרי סיום הצפייה – הורות. התקווה לחידוש הקשר עם בתו היא אלמנט מכריע בחייו של קור, כמו גם במערך השיקולים של השוטר העתיד להיות אב. אותו שוטר שנאמר לו במפורש כי אשתו עוד תקבל שיחת טלפון גורלית כשהיא עם היד על בטנה ההרה, כלומר שגם הוא לא יזכה להגשים את האבהות.

הורות היא גם מה שמוביל, שוב לכאורה, את העלילה באופן הגלוי ביותר – אם המבקשת למצוא את הזאבה שאחראית להיעלמות בנה. אבל כפי שמתגלה, הזאבה היחידה שאשמה בכך היא מדורה סלואן עצמה, זו שהזמינה את האיש המומחה באיתור זאבים אשר כשל לרחרח את כוונותיה וממש ביקשה ממנו בכל דרך להעניש אותה. אחד הרגעים המצמיתים בסרט מגיע כאשר קור צופה בלהקת זאבים טורפת את אחד מגוריה שלה. מאוחר יותר הוא מסביר לשוטר: ״הם עושים זאת מטעמי הישרדות, כשיש עוד גור בדרך ולא מספיק משאבים״. ההסבר הזה נתקע במוח עד כדי כך שאפשר לחשוב עליו בתור הסבר אפשרי להתנהגות של מדורה, שההקבלות שלה לזאבה הן רבות – יכול להיות שהיא לא רק בחרה להחזיר את בעלה הביתה משדה הקרב בדרך חולנית, אלא בעצם הגנה על בנה מפניו? מפניה? מה אם היא הרה ויודעת שמשפחתה לא תשרוד בהרכב אחר? אולי למקומיים יש הסכמי עודפים חולניים בינם לבין עצמם או איזו מן חובת שמירה על איזון מול הטבע?

התא המשפחתי של הסלואנים אינו שגרתי בין כה וכה, בלשון המעטה. זאת משום שמדורה ו-ורנון סלואן הם בהחלט לא רק בני זוג, אלא גם אחים. זה נאמר במרומז מספר פעמים במהלך הסרט, כמו כל ההיסטוריה המשפחתית הסבוכה שלהם. כשמדורה רק נפגשת עם קור, היא עונה לשאלה כיצד פגשה את בעלה בטענה כי הכירה אותו על חייה ואין לה זיכרון אחד בלעדיו. זה אומר שהם גדלו בצמידות, אבל לא סוגר את האופציות היותר נורמליות, וכך גם תמונת ילדות של השניים שנראית בחטף. סצנת המפתח להבנת ההיסטוריה של משפחת סלואן היא זו בה ורנון פוגש את ג׳ון הצייד (פיטר מקרובי) במערה של ״אפוקליפסה עכשיו״ (כאילו, היו מתים, אבל זו האסוציאציה שלי).

ג׳ו הקשיש אומר שוורנון נראה לא מהאיזור, וכך גם האישה – אותו שיער ואותם עיניים. אם תקראו קצת על הספר עליו מתבסס הסרט, נטען כי האחים סלואן הם למעשה תאומים, מה שבעיניי מסביר גם את האפיון החצוי שלהם – הפיזי והרוחנית. ורנון מבצע פעולות וחף מרגש, מדורה כולה דיבורים ורגעים מטאפיזיים. כמו ה״ביקור״ שלה את קור כשהוא חולה במיטתו בבית ההארחה, או כפי שהילידים מאמינים שהיא אחוזת דיבוק של שד-זאב. מה שמחזיר אותנו להמשך השיחה בין ג׳ון לבין ורנון במאורת הצייד – ג׳ון נזכר שכבר פגש את ורנון כילד, כשבא עם אביו לבקש שמן זאבים. האב חיפש אחר מרפא לרוחו החסרה של בנו, שהיה ״לא טבעי״. טיפ שקיבל מהשכנה הילידה הוביל אותו לתור אחר שמן זאבים, אבל כנראה שזה רק צילק עוד יותר את שני הילדים שהתאחדו נגד האב (שמותו הלא בהכרח טבעי נרמז גם הוא בדיאלוג מוקדם) ובחרו זה בזו בתור משפחה. במקום שמן זאבים מרפא בילדותו, מוצא ורנון הבוגר במערה של ג׳ו את מסכת הזאבה של מדורה – אבל בוחר מסכה אחרת כדי ״לתת לזאב לצאת החוצה״ כטענת ג׳ון. משם ורנון אכן הופך לצייד טוב יותר.

אולם, כשהוא נפגש סוף סוף עם מדורה אותה חיפש כל העת הוא רק מתחיל להעניש אותה, אבל רק עד שהיא מסירה ממנו את המסכה. המפגש ביניהם נטול מילים ודומה לשתי חיות המרחרחות ונוהמות אחת על השנייה כדי להעביר מסרים, יותר מאשר לפגישה בין שני אנשים שחולקים אירוע טרגי. כך, הצייד חסר הרחמים והרגשות, זה שאין לו בעיה לדקור את חברו ליחידה הצבאית רגע אחרי שירו יחד על האויב, בכל זאת מגלה נקודת חולשה לחצי השני שלו. אפשר לבחור תיאוריה שתסביר איך אודיסיאה של אלימות וחרדות שנדמה הייתה שתסתיים בעימות הופכת למפגש רך ומלא ההבנה – אולי מדורה באמת בהריון, ואולי הפיוס ביניהם יוביל לילד נוסף כפי שמרמזת הסיגריה שאחרי. סיגריה שגם הופכת למעין מקטרת שלום בין הצייד והניצוד האחרון שלו, קור צייד הזאבים. באופן דומה, גם הזאבים חסים עליו והמקומיים שמטפלים בו. אין ספק שזהו סיום אנטי-קליימטי במבט ראשון, אבל אחרי כל-כך הרבה הרג ופראות אולי באמת נכון לסיים סוג כזה של סרט דווקא עם הזאב הרע שחס על טרפו ועם הורים שמתאחדים על צאצאיהם.