פסטיבל חיפה 2018: ״פיל יושב מבלי לזוז״

סרטו של הבמאי הסיני הו בו (Hu Bo) הוקרן בפסטיבל חיפה רק בהקרנה בודדת, ביום הפתיחה באולם הקטן ביותר. זה כנראה בגלל נתוני הפתיחה הלא נוחים שלו: מדובר בסרט באורך של כמעט 4 שעות, שמתפתח בקצב איטי ופחות או יותר כל דמות שנראית בו עושה לפחות משהו מזוויע אחד. בנוסף ולמרות אורכו של הסרט, בפסטיבל בחרו להקרין אותו בסמוך לסרט קצר שיצר הבמאי, מה שסימן את ההקרנה כולה כסוג של אתגר למיטבי לכת סינפליים בלבד. אורך הסרט גם גרם לפסטיבל להקרין אותו עם הפסקה, שבאה בעיתוי לא מוצלח, לפחות עבורי – אחרי שעה וחצי של סרט, הרגשתי בעיקר גוונים רבים של דכאון ואלימות ולא ראיתי מקומות בהם מוצא הבמאי חמלה כלפי הדמויות שלו וכלפי הקהל. מאחר והבמאי התאבד זמן קצר לאחר שהשלים את עריכת הסרט, התחושה כי מדובר ביצירה שכולה אפלה יכלה לקבל חיזוק, אם כי מוטב אף פעם לא לנסות להסביר או להניח מודע אדם מסוים התאבד והדבר גם עלול להוביל לקריאה צרה מדי של הסרט.

בכל אופן, מה שנגלה לעיניי בשעתיים וקצת שנצפו על ידי אחרי ההפסקה (ובעיקר בשעה האחרונה של הסרט) היה שווה בהחלט את כל הכאב. חוטי העלילה והמוטיבים השונים התחברו והשפה הקולנועית המקורית לחלוטין שאימץ הבמאי התפרצה אף יותר בסדרה של דימויים מקוריים שגרמו לכך שיצאתי מן הסרט עם תחושה של צמרמורת נוכח עוצמת החוויה שעברתי, ולקח לי לא מעט זמן להתאושש ממה שהבמאי הצליח לבטא. אני מודע לכך כי תיאור כזה מסוגל לייצר ציפיות גבוהות מדי, לכן קחו אותו כעדות לחוויה אישית, עניין פרטי בסרט שהתסיס משהו בתוכי. כעת, לאחר מספר כוסות תה, אנסה לפרוט מה הו בו עשה בסרטו הארוך היחיד. אבל לפני כן, הסרט הנוסף.

כאמור, לפני הסרט הארוך הוקרן סרט קצר שיצר הו בו, בשם ״האיש בבאר״ (Man in the Well). סרט זה הופק בהנחיית הבמאי ההונגרי בלה טאר שהקים ארגון המאפשר לבוגרים נבחרים של בתי ספר לקולנוע ברחבי העולם להפיק סרטים אמנותיים בהדרכתו. ההשפעה של טאר לא רק כמדריך רוחני ויועץ אלא גם כבמאי ניכרת מאוד בסרט הקצר הזה. הסרט מצולם בשחור-לבן בתוך עיר הרוסה לגמרי, כאשר שתי נשים צעירות מחפשות אוכל או דרך הישרדות ומוצאות בסופו של דבר אדם גוסס ומתלבטות מה לעשות לגביו. ההשפעה של טאר ניכרת בבחירה בשוטים ארוכים, ובהתמקדות ארוכה על פנים או פעולות. השימוש של בו בטכניקה בסרט הקצר היה מרשים, אבל משהו בו הרגיש לי חקייני, אולי גם בגלל הנוכחות של המנטור בקרדיטים.

בסרטו הארוך, בו נוקט בטכניקה דומה, אבל בדרך פלא היא מרגישה מקורית בהרבה ואף מפתיעה, גם אם לכאורה אין בה הרבה חדש – הרי אני חש לא פעם כי אני כותב על במאי המשתמש בשוטים ארוכים וקצב התפתחת אטי כמעט מדי יום בדיווח מפסטיבלים. אבל במקרה של הו בו כל שוט ארוך בו הדמות מצולמת מרחוק, או שהמצלמה עוקבת אחריה בהליכה – מרגיש כנה. הבמאי משתמש גם במוטיבים חזותיים אחרים החוזרים פעם אחר פעם: דמויות הנראות רק  בצללים, השארת רוב הפריים לא בפוקוס פרט לדמות אחת שלאו דווקא מביטה למצלמה או ליתר האירועים. בסרט הארוך, הבחירה האסתטית הזו חוברת לתחושה הפסימית והאפרורית השורה על רוב היצירה, אך זו תחושה שיש ממנה סוג של מפלט, או לפחות תגמול למי שיוצא עם הבמאי למסע הלא פשוט שהוא מעביר את הקהל, לא פשוט בעיקר מבחינה רגשית.

״פיל יושב מבלי לזוז״ (An Elephant Sitting Still) מתרחש בעיר לא מזוהה אי שם בסין. לא רק העיר לא מזוהה, תחילה דומה כי אף בניין בה אינו מזוהה – רק שורה ארוכה של שיכונים נטולי אופי, כאשר המצלמה מדגישה בצילומי חוץ גוונים של לבן או אפרוריות. ייתכן והסרט צולם בחורף, שכן דומה כי כל העצים נטולי עלים לחלוטין. אם כי ייתכן והסיבה לכך אינה שלכת, אלא סוג של ייאוש אשר פקד את העצים, בעיר בה דבר לא יכול לצמוח. בני האדם מיואשים אף יותר. כבר בדקות הראשונות אנו חוזים באב שצועק על בנו כי הוא מסריח במה שנראה כמו בוקר שגרתי וזו ממש לא הצעקה היחידה בדקות הפתיחה של הסרט, בעודו נע בין מספר סיפורים בטרם אנו מזהים את ארבע הדמויות הראשיות שהסרט עוקב אחר יום אחד, מאוד לא שגרתי, בחייהן. כל אחת מן הדמויות תיתקל במוות ובאלימות אכזרית שהיא סופגת או מבצעת, לרוב גם וגם. נדמה לי כי הדמות היחידה בסרט שלא ניתן להאשים אותה במעשה לא מוסרי היא ילדה בת חמש, שהתפקיד שלה בסרט קטן.

בני נוער עומדים במרכז הסרט וכמה מהם מצויים בעימות אלים שספק מתחיל מטלפון שנעלם, ובתוכו סרטונים מסויימים. אף כי יש בסרט לא מעט איומים ודמות אחת אף מתגאה בך כי היא לקחה את האקדח של אביה (והבמאי נשמע לכלל של צ'כוב לגבי אקדחים), ברוב המקרים דומה כי האלימות בסרט מתרחשת בלהט הרגע ובטעות, לא מתוך זעם, אלא למרות הבנה כלפי האחר – אם כי יש לכלל זה גם רגעים יוצאי דופן. הסרט לא מכיל הרבה אירועים אלימים בפועל, בטח שלא ביחס לאורך היצירה, אבל בהחלט יש מגוון רחב של מניעים לביצוע האלימות הפיזית או המילולית כפי שהבמאי מגוון בין מקרי האלימות או המקרים הטרגיים האחרים בהם הסרט נוגע או מראה. לפעמים אנו לומדים על האירועים רק בדיעבד, לפעמים הם מתרחשים בפסקול בלבד, או בשולי הפריים ולא בפוקוס ויש גם רגעים בהם רואים את האירועים. אבל אלו לא הרגעים הקשים בסרט – אלו שמורים למערכות יחסים מאוד פגומות בתוך המשפחה או הזוגיות.

למעשה, ״פיל יושב מבלי לזוז״ הוא מסוג הסרטים שמנסה בו זמנית לספק הסבר ולהעביר את התחושה שאף הסבר לא יכול להיות מספק. הוא עושה זאת הן לגבי האלימות שמתפרצת באווירה מסביב, בה כלב אוכל כלב, ויותר מכך לגבי מועקה נפשית פנימית. האלימות היא רק אחת מן הסיבות לעצבות הנפשית של הדמויות הראשיות – הן עצבות בגלל מצוקה כלכלית, משבר ביחסים במשפחה או זוגיות לא טובה וגם בגלל מצוקה פילוסופית הנובעת מהעדר משמעות בחיים וההבנה שגם לו ישנו את חייהם מן הקצה להקצה, עדיין יזכו רק בייסורים. למעשה, האמירות בנוסח "הייסורים התחילו ברגע שנולדת ולא יעזבו אותך בכל מקום בעולם" חוזרות בווריאציות שונות מספר פעמים בסרט, עד שהן כמעט מאבדות מתוכנן. ממש כמו הדמויות שאומרות שוב ושוב שאין תקווה על מנת למצוא את התקווה – וזה בין היתר מה שהסרט עושה דרך האמירות הללו. שכן, מן המקום האכזרי ביותר, הסרט מייצר עוד ועוד אלמנטים של אחווה ושותפות גורל, לפעמים גם בין יריבים. מתוך התופת והייאוש, הסרט בורא מספר רגעים מפעימים של חמלה אנושית.

גם הסרט עצמו מגלה כלפי הדמויות חמלה והוא עושה זאת דרך השימוש במוזיקה. לאורך רוב הסרט הפסקול מורכב רק מרעשים טבעיים ושקיעה רועמת, אבל לפעמים מגיחה מוזיקה מפתיעה: בניגוד לטון הקודר של הסרט, מדובר במוזיקת פופ אינסטרומנטלית מתקתקה שדומה כי מקיפה את הגיבורים, כמו מנסה לתת משמעות וכוח למאבק שלהן. היא לא מגיעה במצבים מקריים אלא תמיד כאשר הדמויות הולכות, אם או בלי כיוון. אם הסרט טוען כי אין מקום בו יש מפלט מן הייסורים, המעבר ממקום למקום יכול להיות פתרון, אפילו אם הדמויות לא תמיד יודעת מה הן מחפשות או האם יש עבורן מקום, עצם המסע או המאבק הופך ליעד, היכולת להיאבק מול האבסורד הקיומי.

הדבר גם מתקשר לאותו פיל מסתורי אשר העניק את שמו לסרט. מסופר עליו בפעם הראשונה ולא האחרונה כבר בדיאלוג הראשון שנשמע. מדובר בפיל אשר לכאורה שוכן בגן החיות בעיר מנז'ולי (שאין לדעת מה בדיוק המרחק בינה לבין העיר בה מתרחש הסרט, אך מדובר בנסיעה לא קצרה ברכבת). הפיל פשוט מתעלם מן הסביבה האנושית וכל ניסיון לתשומת לב, הוא פשוט יושב ולא עושה כולם כל הזמן – חי אך מתעלם מן החיים, סוג של פלא ביכולתו לספוג את ההמולה ולא להגיב. עבור גיבורי הסרט, אשר מגיבים בצורה רגשית חזקה וכואבת להתרחשויות, העמידה הנוקשה של הפיל הופכת ממעשיה אגדית לאידיאל, פלא תבל שייתכן ולחזות בו ולהיווכח כי הוא אכן לא זז יכול להעניק משמעות לחיים, או לפחות אמונה בסוג של משהו אחר מן הדרך בה הקיום נחווה. האמונה בפיל גם יכולה לבטא סלידה מסוימת של הגיבורים מן הדרך בה הם חיים הם חייהם – מונעים בידי רגשות ויצר, מוכרחים לזוז, שכן כאמור רק בתזוזה ניתן למצוא תקווה, או רמז לתכלית.

אולם, הדמויות לכודות בין הרצון לתזוזה לחוסר היכולת לנסוע, גם בגלל שאין להם דרך להתשחרר מן האשמה אשר רודפת אותן. בנקודה מסוימת, אחד מן הגיבורים מאשים אישה אשר סירבה לשכב עמו בנזק שנגרם עקב כך כי הוא שכב במקום זאת עם אישה נשואה, פעולה אשר מבטאת את האנוכיות הטיפוסית למספר דמויות בסרט. אבל בסצנות אחרות, אותה דמות תנהג בחמלה רבה כלפי מי שהיה יכול להיות אויב, עד לדרגה של ספק הקרבה עצמית למען האפשרות שחוטא אחר אולי יזכה ברגע קטן של תכלית, גם אם לא יאפשר גאולה מתמשכת. זאת משום שבסרט הזה, החיפוש הוא לא אחר התחמקות מגזר הדין, אלא אחר נקודות קטנות של מגע, שיתוף פעולה, או צפייה בדבר יפה.

אחרי שעות רבות של שקיעה בתוך העיר, בחלקו האחרון ״פיל יושב מבלי לזוז״ הופך לסוג של סרט מסע ממשי, גם אם לקראת היציאה לדרך משתבשים דברים רבים וכלל לא ברור אם הרכב שבסופו של דבר יוצא לדרך אכן יקרב את הגיבורים ליעד המובטח. המצלמה חושפת את פניהם המיוסרות גם במהלך הנסיעה. אבל השוט האחרון של הסרט אורג היטב עוני, ייאוש והתגברות מופלאה על הנסיבות דרך הדבר הקטן שיכול לייצר חיבור או אפילו עתיד אחר. מדובר בשוט בו המצלמה רחוקה מאוד מן הדמויות, מרחק אשר מאפשר לזהות צלליות בלבד, אך הפעולה המתוארת בו יוצרת תחושה של קהילה, או לפחות עבודה משותפת במקום ריב. לפתע הפסקול משמיע סאונד נוסף, ספק טבעי, ספק מדומיין, אלמנט קטן המרמז כי בכל זאת יעד מסוים נכבש. די בכתם קטן של אור על מנת לצבוע את כל הצלליות בגוון יפהפה.