פסטיבל ונציה 2018: ״הזמיר״, ״מהפכת קאפרי״, ״חוזה״, ״מברג״

במוצאי שבת יערך טקס חלוקת הפרסים של פסטיבל ונציה ובעודי כותב את השורות הללו צפיתי כבר בכל סרטי התחרות פרט לאחד (אף כי טרם כתבתי על כל מה שצפיתי בו). חלק מן המתח הקשור לטקס נוגע לזהות יושב ראש חבר השופטים, גיירמו דל טורו, ששני חברים שלו ובני ארצו מסתמנים כמועמדים אפשריים לפרסים הגדולים – קרלוס רייגדס ובעיקר אלפונסו קאורון, ש״רומא״ שלו הוא הסרט הכי אהוד על הביקורת בפסטיבל. כמו כן, בלוגר איטלקי שצעק קללה סקסיסטית בתום הסרט היחיד בתחרות שבויים בידי אישה התנצל, והאקרדיטציה לימים האחרונים של הפסטיבל נשללה ממנו. עם אותו סרט שעלה מעט לכותרת בגלל המתנגד הקולני אפתח את הדיווח הזה.

הזמיר
The Nightingale

ג'ניפר קנט האוסטרלית היא במאית נהדרת שמבצעת היטב קולנוע ז'אנרי עם נגיעות אישיות. אחרי להיט האימה ״הבאבאדוק״ היא פונה ליצירה אפקטיבית נוספת, הפעם בסרט אונס-נקמה המתרחש על רקע תקופה אפלה בהיסטוריה האוסטרלית. אין דבר יוצא דופן בסיפור אותו היא מספרת או במסר התקין פוליטית הראוי אך המובן ומתבקש בראייה היסטורית שהיא מעבירה, אבל רמת הביצוע הופכת את הסרט, בעיקר בחלקו האחרון, לחוויה אינטנסיבית מטרידה ומעוררת השראה כאחד. אף כי הסרט יכול להיות אלים מדי עבור רבים, והוא אכן מפצל את הביקורת (המבקרים האיטלקיים במיוחד יצאו נגדו), לדעתי בסופו של דבר הבמאית מוצאת דרך לצאת מן האלימות המוצגת בסרט על מנת להחיות היסטוריה שנמחקה על ידי המנצחים.

הסרט מתחרש בשנות ה-20 של המאה ה-19. הזמיר שבכותרת היא אישה בשם קלייר (אשלינג פראנצ׳וסי), אסירה אירית לשעבר שזכתה לחירות באופן רשמי, אך נשארת כבולה לקצין אנגלי בשם הוקינס הטוען כי שחרר אותה ואת בעלה. הוקינס מבטיח להציג לה אישור נסיעה מטסמניה צפונה, אך בכל פעם מסרב לשלוח את המכתב בעניינה, בעודו דורש ממנה לשיר עבור חיילו ואולי להתנגד פחות כאשר הוא אונס אותה. הוקינס עצמו ממתין להצבה מחדש במקום צפוני יותר, אך הממונה עליו מבחין בניצול של קלייר ולכן מסרב להמליץ עליו. על מנת לזכות בתפקיד המיוחל, עליו לנדוד בכוחות עצמו לישוב בצד האחר של האי, משימה לא פשוטה שכן הדרך לשם עוברת ביער עתיר סכנות טבעיות ואנושיות, ומוטב לעבור את הדרך בחברת מורה דרך אבוריג'ני.

לפני היציאה לדרך, הוקינס מחליט לערוך ביקור אחרון אצל קלייר ומשפחתה, אחרי שבעלה העליב אותו בדרישה שימלא את הבטחותיו. הביקור מוביל לסצנה ראשונה ולא אחרונה בסרט של אלימות קשה, בסיומה קלייר עוברת אונס קבוצתי, בעוד בעלה ובנה התינוק נרצחים. ברגע שהיא מתאוששת מן האלימות שעברה, היא מחליטה לצאת בעקבות הקצין ליער – אלא שאיש מן המתיישבים הלבנים אינו מוכן לעזור לה. רובם גם לא מקבלים את הגרסה שלה לאירועים ומאשימים אותה או את בעלה במות התינוק, פרט לאחד שעוזר לה לגייס מורה דרך משלה. המדריך הוא גבר צעיר יחסית בשם בילי (באייקליי גנאמבר, שחקן שמספק הופעה נהדרת בתפקיד קולנועי ראשון ולא אופתע אם יצא מן הפסטיבל עם פרס השחקן הצעיר), אשר לא מעוניין להדרך עוד אדם לבן, בטח שלא אישה. בנקודה זו, היחס שלה כלפי אנשים עם צבע עור שחור מלא שנאה אף יותר.

הסרט הזה מתאר שתי מסעות שונים בתוך היער: מצד אחד המסע של הקצין האלים עם אנשיו, מצד שני המסע של קלייר ובילי שמלא תחילה בחשש הדדי ואיום פרידה הדדי, אך כמובן שהדברים עוברים שינוי ככל שהסרט מתקדם והשניים מקבלים יותר פרטים על הטראומה שעברה על האחר. יש ביער גם אנשים אחרים שאינם חלק ממסעות – מתיישבים המתייחסים לכל אדם זר כאל גנב, חיילים בריטים נוספים אשר ימשיכו לאנוס את קלייר או סתם לעצור אותה כי אין לה מסמכים, ושאריות של שבטים אבוריג'ינים, שיכולים להילחם נגד הלבנים או לבקש רחמים. לכן, המסעות בתוך היער כוללים עוד כמה רגעים אלימים המתפרצים לפתע, עוד בטרם מסע הנקמה יגיע למפגש המיוחל עבור קלייר. ניתן לסווג את הסרט כמערבון, אך ככזה הוא שונה מן הנוף הטיפוסי למערבונים בכלל ומערבונים אוסטרליים בפרט: הנוף המשחק בו תפקיד מרכזי הוא יער סבוך, בו כל שביל נראה כמבוך.

על פניו, הדמות של הוקינס מעוצבת באופן בעייתי: כבר מן ההתחלה, כמעט כל אקט שלו הוא מזוויע. אבל קנט מצליחה לתת גם למסע שלו רבדים מעניינים. הבסיס לכך מובא פתיחה בה מובהר כי השיירה של קלייר כן מעוררת בו נוסטלגיה למולדת ואולי גם לסוג של מערכת יחסים שלא מבוססת על כוח. אבל בצאתו למסע, הוא כה חדור מטרה עד שהוא מאבד את ההיגיון הפנימי והוא סוחף את כל מי שנוסע עמו, כולל ילד ששכר, למסע של טירוף פנימי באופן המזכיר דמויות שקלאוס קינסקי גילם בסרטים של ורנר הרצוג, אלא שבסרט זה השחקן סם קלאפין מגלם אותו עם חזית של ג'נטלמן, שיוצרת ניגוד כלפי המעשים שלו והאופן בו הוא מקבל החלטות. הוא האנטגוניסט של הסרט, אבל גם קורבן של הכוח שהוא מייצג, המחשבה שהוא נעלה על אחרים מגיעה כי הוא אנגלי והם איריים, נשים או ילידים – דרגות שונות של נחיתות שהוא תופס כי היא בבעלותו. החיילים הבריטים האחרים המוצגים לצדו בסרט מוצגים כשקולים יותר ובעלי ייסורי מצפון, מה שגורם לזעזע מן המעשים הקשים שגם הם עושים להיות גדול יותר.

לעומת זאת, המסע של שני הנוקמים הולך ותופס גוונים יותר רוחניים ככל שהסרט מתקדם, בעוד שני הגיבורים לומדים לא רק להכיר אחד את השניה יותר טוב, אלא גם להתייחס יותר בפתיחות לטראומה אשר כל אחד מהם עבר. קלייר, אם ללא תינוק, מצליחה לתפוס בהדרגה את העמדה של בני האדם שהיא חשבה כנחותה, שרידים כמעט אחרונים של שבט שעובר תהליך של רצח-עם, שבסופו של דבר הוביל להשמדת כל האבוריג'ינים בטסמניה. חברה למסע לא רק לומד פרטים חדשים על הזוועות בארץ שלו במהלך הדרך, אלא גם מראה לה כיצד הוא ובני עמו מכירים את הארץ ודרכיה באופו שמכיל לא רק כישורי גששות ומציאת דרכים – ביכולתו להיעזר בציפורים כמורות דרך ולרפא בעזרת צמחי המקום. רובד נוסף הוא הקשר של כל אחת מן הדמויות למוזיקה של העם שלה, כאשר שירים באירית לצד זמירות שבטיות מקרבות בין הדמויות והופכת אותן מבני ברית לשותפים, אף כי הסתייגות מן נקמה כאמצעי להשגת שקט פנימי מחלחלת בהם. קנט מראה לא רק את העולם החיצוני, אלא חודרת בשורה של סצנות מופשטות נהדרות לסיוטים ולחלומות של קלייר, שעדיין כמהה להתאחד עם בעלה בדרך כלשהי שאינה מוות.

הבמאית גם יודעת כיצד לנתב את האלימות שהיא מראה. חלק מן הסצנות כאמור גרפיות מאוד, באחרות האלימות נראית בעיקר דרך פני השחקנים הסובלים, מה שיכול להופך את הקטעים למטרידים אף יותר אך גם מונע אפשרות להתלהבות ממעשי אונס, כזו שיכולה לצוץ בסרט זה דווקא בחלק מקטעי ההרג. הסרט לא שואף רק להציב בקדמת הדיון את הפשעים ההיסטוריים של האדם הלבן באוסטרליה ואת המעמד הבלתי נתפס של הנשים  לאורך השנים, אלא גם לתת קול לתרבויות שנמחקו, להכריז כי משהו בהם נותר, גם אם רק הארץ עצמה היא זו שזוכרת.

מהפכת קאפרי
Capri-Revolution

בסרט דובר האיטלקית היחיד שמוקרן בתחרות, הבמאי מתיו מארטונה משתמש באי קאפרי הסמוך לנאפולי כנקודת מפגש בין מסורת בת מאות שנים לסוגים שונים של מודרניות אשר המאה ה-20 הביאה עמה. הסרט מתרחש בשנת 1914 ומנקז לנקודת הזמן היסטורית זו כמה שינויים רדיקליים, או שאיפה לשינוי: החשמל בדיוק נכנס לאי, מלחמת העולם הראשונה נפתחת, חלק מן האנשים המעט-משכילים באי הכפרי מתחילים לקוות למהפכה קומוניסטית, ובעיקר קומונה של אמנים המתיישבת באי מגיעים רעיונות לא רק של רכוש משותף, אלא ויתור על דת ממסדית, מונוגמיה ואכילת בשר, לצד פעילות קבוצתית או ניסיון לטיפול פסיכולוגי חדשני. הקומונה גם מחפשת רוחניות או מגע עם האל דרך איתני הטבע והאי קאפרי הוא סביבה מתאימה לחיפוש מסוג זה, שכן מבנה הנוף שלו הוא הררי וסלעי, מה שמייצר אתגר בהליכה, אך גם הרבה מקומות מסתור בהם האור חושף את עצמו בדרך אחרת. או במילים אחרות, זהו נוף שהוא גיבור של היצירה לפחות כמו כל דבר אחר.

אבל בכל זאת יש גיבורה המובילה את העלילה ובתחילת הסרט היא הכי רחוקה באורח חייה מן המתרחש בקומונה: זוהי לושצ'יה, רועת עזים שגילה מתקרב ל-20 ואין לה השכלה פרט לעבודת החקלאית בבית המשפחה על הר מעט רחוק ממרכז הישוב באי. בראשית הסרט עליה לטפל יחד עם שני אחיה ואמה באב חולה ודומה כי השאיפה להחלמתו היא הדבר היחיד החשוב בחייה. אלא שניסיון לאתר עז שברחה גורם לה לחזות לראשונה במראה המוזר של אנשי הקומונה רוקדים בעירום. אף כי היא חשה רתיעה ממראה זה, בימים העוקבים היא מחפשת שוב דרך לשוב ולראות את אותם אנשים או לחוות בעצמה את מה שהיא חשה שהם חווים.

מהר מאוד, הדבר מוביל לקשר עם הדמות הדומיננטית בקומונה, צייר בשם סייבו (דמותו מבוססת בחופשיות על הצייר הגרמני קרל דייפנבאך, שאכן חי בקומונה דומה באי קאפרי, אך מת לפני השנה בה מתרחש הסרט). הוא מזכיר במראה שלו את ישו, אף כי אנשי הכפר ואחיה של לושצ'יה טוענים כי הוא למעשה השטן. הקשר עמו פותח בפני לושצ'יה פתח לגישה חדשה לרוחניות והן להשכלה: לראשונה, היא לומדת לקרוא ואף לתקשר באנגלית עם חברים אחרים בקומונה. גם לה יש מה ללמד את התושבים החדשים על הדרך לייצר בו תוצרת חקלאית. במקביל, דמות גברית אחרת מנסה לחנך את לושצ'יה: הרופא המטפל באביה, המעודד אותה ללמוד להיות אחות, מקצוע שהוא סבור כי הוא האופציה הכי טובה עבור אישה בדרום איטליה. אף כי הרופא הוא בן המקום, הוא משכיל ויכול להתווכח עם אנשי הקומונה בכל סוגיה פוליטית או פילוסופית, כאשר הוא סבור שהמבנה של חיי שיתוף בהקהילה קטנה ואי-אלימות הוא אשליה וכי יש צורך במלחמה על מנת לאפשר מהכפה מרקסיסטית אמתית. בין שני אלו, אחיה של הגיבורה רוצים שהיא כבר תתחתן עם הגבר שהם בחרו עבורה: אלמן המבוגר ממנה בשנים רבות, עמו תוכל לחיות חיי עקרת בית כמו כל אישה מכובדת.

החלק השני של הסרט מתחיל לעסוק גם בקרעים שלא קשורים ישירות לעולמה של לושצ'יה, בין היתר דרך חילוקי דעות המתגלים בקומונה לגבי חופש מיני ואופי הטיפול באישה הלוקה בנפשה. אולם, דומה כי מארטונה פחות מתעניין בשחזור המצב הפוליטי בעבר והאידיאה שהתפוצצה על חיי שיתוף, ויותר ביכולת של חוויה רוחנית קסומה בעקבות למידת דרכי מחשבה חדשות. יכולת זו מובעת דרך משחקים עם זוויות הצילום על מנת לבטא מצב נפשי או קטעים בהם הטיפול שעוברת לושצ'יה בידי סייבו יוצר קסם של ממש. בכך הסרט מייצר מצב שבו דווקא הקשר עם רעיונות של העולם המודרני והמרדני יוצרים עבור גיבורה חיבור עם משהו קדום בתוכה, עם האמת הפנימית של האי שמציע עבורה יותר מהעבודה עם עזים שהיא נדרשת לבצע, אף כי שם האי נגזר מן המילה עז באיטלקית. בכך, הסרט מיצר אווירה יוצאת דופן המשלבת בין חיבור לאיתני הטבע, תיאור חיים מסורתיים והפנמה של הדרכים בהם העולם התשנה בעבר, כולל שינויים שנראים כיום לא רלוונטיים. יש לסרט מספר חסרונות: לפעמים הוא מתפזר מעט או נגרר לתיאור מפורט מדי של תפיסת עולם, וגם חלק מתהליכי הלמידה של הגיבורה שלא זכתה לחינוך קודם נראים מזורזים מדי. אבל ההצלחה בבניית העולם והבניית המימד המיסטי הופכת את הבחירה בסרט לייצוג המקומי בתחרות להחלטה נכונה.

חוזה
José

הבמאי הסיני-אמריקאי לי צ׳אנג צילם את סרטו השני בגואטמלה, אחת מן המדינות הכי עניות והכי שמרניות, באמריקה הלטינית. בין היתר, קיימת במדינה התנגדות גורפת למיעוטים מיניים וסביב תחושת הרדיפה הזו נבנה המתח בסרט, שהוצג במסגרת המשנה ״ימי ונציה״. הגיבור שעל שמו קרוי הסרט הינו צעיר החי באזור מוזנח בעיר הבירה ושגרת יומו מורכבת מעבודה במסעדה זולה ומפגשים מיניים במלון המשכיר חדרים לפי שעה עם גבר שכבר הותקף בידי משפחתו עקב מפגשים עם גבר אחר בכפר. בערב ובבוקר הוא חי בבית אמו שאוהבת ותומכת, כל עוד היא יכולה להכחיש עבור עצמה את הנטיות הסודיות של בנה.

החלק הראשון של הסרט עוסק בבניית השגרה של הגיבור והן תיאור העיר העמוסה והלא מטופחת כגיבורה סמויה נוספת בסרט, אף כי גם בחלק זה יש רגע קצר של יציאה לטבע המרהיב של מרכז אמריקה. לעומת זאת, באמצע הסרט מגיעה סצנה המאלצת את הגיבור לבחור בין שני החלקים של זהותו, בחירה שהוא אינו מסוגל לבצע. מנקודה זו, הסרט הופך לסוג של סרט נדודים – הן נדודים פיזיים בעיר וברחבי הארץ והן נדודים נפשיים של אדם הקרוע בין הביטחון של הבית ואם אוהבת שרואה בנטיית לבו קללה, ובין הדחף לחפש מקום בו אולי יכול למצוא דרך לאהוב ולהתקבל על הסביבה.

כתבתי נדודים ולא מסע כי למרות שחוזה מכוון יעד, באופן לא מודע מדובר בסוג של עונש שהחברה כופה עליו, מבלי שהדבר נאמר במפורש, ובלי סצנה שמודיעה על נטייתו לאנשים שאינם מאהביו. אף כי הסרט תוקף את החברה על יחסה לשונה, הוא גם מפגין אהדה לאורח החיים במרכז אמריקה ומקצת מן האנשים שמהווים חלק מחיי הגיבור או שהוא פוגש בדרכים נראים כגיבורים של סיפור קצר בפני עצמם, דרך הצצה קטנה לכאב שהם נושאים עמם. צ׳אנג מביים את הסרט באיפוק הבורח מהצעקני, שכן גם בסצנות הריב הקשות ביותר, אף אחד מן הדמויות לא מכונה לחשוף את עצמה עד הסוף, מבחינת הידע שיש לה ומבחינת הרגשות שהיא חשה.

בשל לוח בזמנים של הפסטיבל, סרט זה היה אחד הראשונים שראיתי, אך אחד האחרונים להיחשף לקהל, כך שבמשך יותר משבוע היה אמברגו על פרסום ביקורות אודותיו. הדבר הותיר לי זמן לחשוב עליו בעודי צופה בעשרות סרטים שאפתניים יותר, אולם חלקים מתוכו עדיין מרגישים טריים מאוד בזיכרוני.

מברג
Screwdriver

סרטו של באסם ג׳אבאווי בוחן את היחס למושג הגבורה בחברה הפלסטינית ובמקביל עוסק בחוסר היכולת של הגיבור לשוב לחיים שגרתיים, לאחר שהיה אסיר בכלא הישראלי במשך 15 שנה שמהוות את כל חייו הבוגרים. כישראלי, הסרט הזה מרתק לצפייה בתור מבט לצד השני, וגם קשה לצפייה או כתיבה מאותה סיבה בדיוק. מה שמקל על הצפייה הוא שלאורך רוב הסרט, ישראל מוצגת כסוג של רוע חיצוני לעלילה, בעוד הדיון המעמיק יותר הוא בחברה הפלסטינית בפני עצמה והדרך בה היא כופה את המאבק הלאומי על חשבון הפרט.

את גיבור הסרט, זיאד, אנו פוגשים בפעם הראשונה בהיותו ילד, כאשר הוא דוקר במברג ילד שדקר אותו באולר. כעבור עשור, הוא נער שמצטיין בכדורסל אבל הוא וחבריו נקלעים במקרה לירי ישראלי (שלא מנומק בסרט). זמן קצר לאחר מכן בעוד זיאד נוהג ברכב, חברו מבחין במתנחל בשולי הכביש ובניגוד לעצת זיאד, מחליט לירות לעברו על מנת להפחיד אותו. במרדף העוקב חבריו של זיאד בורחים והוא נעצר ומואשם בירי – שמסתבר שכוון בכלל נגד פלסטיני. כעבור 15 שנה הוא משתחרר עטור תהילה, בעוד גם הגבר שנורה משבח אותו כלוחם חופש. אבל אחרי החגיגות, מתגלה כי הוא לא ממש מסוגל לבצע שום עבודה והוא סובל מכאבי ראש חזקים, כועס בכל פעם שמישהו טוען כי ההפרעה שלו היא פסיכולוגית. יש בהכחשה של הגיבור את מצבו מימד דרמטי מעניין, בעיקר בגלל שהדבר גורם לו להדוף תחילה כל מי שמנסה להתקרב עליו.

שתי נשים מנסות בכל זאת ליצור קשר מעמיק עם זיאד. המעניינת שבהן היא פלשתינאית שגדלה בארצות הברית ובאה לעשות סרט שיחשוף את הסבל של בני עמה. זיאד נרתע ממנה גם בגלל שבחרה לוותר על סביבת חיים נוחה יותר וגם בגלל שתשוב אליה, בעוד הוא יישאר מנוצל בסביבה הקשה. הוא גם חש לא בנוח להיות סמל המאבק בעודו לא ממש רואה את תועלת בעיסוק בסבל ומעדיף לראות סרט על תושב מחנה פליטים שהופך לכוכב NBA. הצרה של זיאד היא שאף כי הוא לא רוצה להיות מוגדר כגיבור, האינסטינקטים הטבעיים שלו דוחפים אותו פעם אחר פעם לפעולות של הקרבה או זעם, כך שהוא שב והופך לסמל המאבק. בקו העלילה הרומנטי השני אחותו מנסה לשדך לו את אחת מחברותיה. סיפור זה נבנה באופן קומי יותר ואף כי הוא מצליח להצחיק, משהו בו נותר לא מפותח, כמו עוד כמה עלילות משנה של הסרט.

הבעיה העיקרית שלי עם הסרט נעוצה בסצנת הסיום, המנסה לסגור בצורה מעגלית כמה קווי עלילה ומוטיבים ומעמידה את הגיבור עם הזדמנות של ממש לפגוע במתנחל, שהוא הייצוג הממשי הכמעט-יחידי לישראלים בסרט. זהו ייצוג מאוד לא אמין – בפחות מדקה המתנחל אומר כל קלישאה אפשרית על ההתיישבות, באופן בוטה הסותר את הנימה של שאר הסרט וגם את ההיגיון.