פסטיבל ונציה 2018: ״האחים סיסטרס״, ״שקיעה״, ״בשערי הנצח״, ״אדם ואוולין״, ״נגרר לאורך הבטון״
4 בספטמבר 2018 מאת עופר ליברגלהאחים סיסטרס
The Sisters Brothers
הדינמיקה בין האחים אינה שוויונית. האח הצעיר צ׳ארלי (חואקין פיניקס) הוא המנהיג ולוקח תמיד את קו הנאמנות למעסיק וליכולת הירי. אחיו איליי (ג׳ון ס. ריילי) אולי מתחיל להיות כבר מבוגר מדי עבור העסק זה, כמו הסוס שהוא לא מצליח להחליף. לאורך המסע הוא מתעניין יותר ויותר בדברים החדשים שהקידמה מביאה למערב, כגון מברשת שיניים. איליי הוא הגיבור הדרמטי של הסרט ובו בזמן דמות קומית נהדרת.
המשימה הנוכחית של צמד האחים היא לכידת הרמן קרמיט וורן (ריז אחמד), גבר מתבודד ועני, אך בעל ידע כימי שהופך את הזהב בנחלים הסמוכים לסן פרנסיסקו לקל יותר לאיתור. הגשש של החברה ג׳ון מוריס, (ג׳ייק ג׳ילנהול), מאתר אותו ומשאיר לאחים הודעות על התקדמות המטרה, שכן הם נמצאים כמה ימים מאוחר ברכיבה. אלא שוורן חושף את הזהות של מוריס ולעימות בניהם יש תוצאה לא צפויה – מוריס עובר לעבוד עם הנמלט, שיש לו רעיונות לא רק לגבי מציאת זהב, אלא גם לגבי בניית חברה שיוונית עם רכוש משותף, במיקום מפתיע לאוזניים עכשוויות. במקביל, איליי כבר מתחיל לדבר בקול רם על פרישה וצ׳ארלי לא אוהב את זה.
כל זה מתרחש בחלק הראשון, בו הסרט מרגיש כמו מערבון פעולה הכולל לא רק מרדף אלא גם לחילופי ירי ומהלומות. אולם בנקודה מסוימת, הסרט עובד תפנית והופך להיות יותר פילוסופי או רוחני, כאשר עולות סוגיות של מחיר שיש לשלם בעבור אפשרות לעושר, או פעולה מתוך יצר או מתוך אידאולוגיה. הפער בין שני האחים גדל – אחד מנסה לראות יעד סופי ותמונה כוללת בעוד השני נותר איש של פעולה וטווח קצר. גם שם היצירה, המכיל קשר משפחתי כפול, מהדהד נושא חשוב – גורל ההורים של השניים והאופציה שאולי כבר חלפה להקמת משפחה מעבר לאח השני חושף גם הוא פער בין הגישות. המשפחה משמשת בסרט גם כמערך גדול יותר שהגיבורים הם חלק ממנו וגם כמקור ליריבות, בין דורות ובין אחים.
שקיעה
Sunset
בטכניקה זו, אנו יודעים רק מה שהגיבורה יודעת ובעלילה של הסרט הנוכחי, זה הופך לעתים מכלי שיוצר מתח בגלל פערי מידע וצורך לנחש מה יהיה למגבלה עקב בלבול יתר. העלילה שנראית תחילה כמשהו פשוט הופכת לסוג של סיוט מרובה תככים ורגע פוליטי שהגיבורה לא מבינה עד תומו. זה גם לא עוזר שמדובר בגיבורה שהחל משלב מסוים לא מסבירה את המניע שלה או אומרת אמת. כך, חוסר היכולת להתמצא במה שהולך בסרט עולה, אבל יש לציין כי צפיתי בסרט בשעה מאוחרת ואחרי יום עמוס, מה שאולי השפיע על יכולת ההבנה שלי.
בכל זאת, יש בסרט לא מעט קולנוע מחושב ומרהיב. כחלק מגל הסרטים התקופתיים בפסטיבל, הסרט מתרחש בבודפשט מעט לפני מלחמת העולם הראשונה. גיבורת הסרט, איריס לייטר, גדלה בבית יתומים והיא מגיעה לעיר הגדולה במטרה לעבוד בחנות בכובעים יוקרתית מאוד שהקימו הוריה, שנהרגו בשרפה בהיותה בת שנתיים. החנות עדיין קרויה בשם משפחתה של הגיבורה והבעלים הנוכחי זוכר בחיבה את הוריה ומוכן להעניק לה עזרה בתחומים רבים, אך לא עבודה בחנות. היא מתעקשת להישאר בסביבה ובמהרה מגיעה לאוזניה שמועה כי יש לה אח שעל קיומו לא ידעה.
כולם מזהירים אותה שלא ללמוד יותר על האח ובטח שלא לנסות לאתר אותו. הוא מוגדר כ״פראי״ והרסני, חי מחוץ לחיי החברה הגבוהה שגידלה אותו. הניסיון לאתר את האח חושף סוג של חברת סתרים מלאה ביצרים אפלים ודחף להרס החברה הגבוהה, המיוצגת בידי חנות הכובעים. אלה שתי תת-חברות מתחרות שכל אחת מהן מיוצגת על ידי השם לייטר: הן היוקרה של חנות הכובעים, הן האח המרדן ומחולל הכאוס. באמצע, הגיבורה כמי שנמצאת בין או בתוך שני העולמות, כאשר היא נמשכת לשניהם. אך כאמור, על אף כי אנו רואים את הפעולות שלה קשה לדעת מה מניע אותה.
בשערי הנצח
At Eternity's Gate
השאלה האם היינו זקוקים לעוד סרט ביוגרפי על וינסנט ואן גוך זוכה למענה בשלב די מוקדם במהלך הצפייה בסרטו של החדש של ג'וליאן שנאבל – התשובה היא לא. אבל בכל זאת מעניין לבדוק מה כן מיוחד ביצירה החדשה. שנאבל מתחיל את הסרט בדברים שאומר ואן גוך על רקע שחור, בטרם היצירה של הבמאי (שהוא בעצמו גם צייר ואמן רב-תחומי) תמלא את הבד הריק, בדומה ליצירה של האמן שהוא מייצר. אבל הדיבורים על התשוקה ליצור ולתקשר עם האנשים שהוא לא מצליח לתקשר עמם מוכרת כבר מהרבה סרטים טובים, וסצנות בהן ואן גוך ופול גוגן מתווכחים על איך לצייר אף פעם לא מצליחות להיראות כמו שיחה בין אנשים ולא כמו שיעור מבוא לאמנות מודרנית.
בכל זאת, שנאבל הרגיש צורך לחזור ולספר את הסיפור הכל כך מוכר של הצייר הנערץ, המגולם בידי ווילם דפו, והוא אף רתם כשותף לתסריט את ז'אן-קלוד קארייר הגדול אז המבט החדש על האמנים כפי שהוא מובא בסרט זה מסקרן מטבעו. שני דברים בולטים, האחד הוא הייצוג של העולם מבעד לעיני ואן גוך שנעשה גם באמצעים קולנועיים – טשטוש חלק מן הפריים, שמיעת דיאלוגים בראש זמן רב אחרי שנאמרו, ושילוב של תמונה בתוך תמונה. באופן מעניין יותר, הסרט לא מראה רק את הסבל שהאמן חווה אלא גם את הסבל שהוא גורם לעוברים והשבים – לא רק גוגן ואחיו תיאו ואן גוך שמוכנים לקבל את הטירוף של וינסנט, אלא גם התושבים של ארל ומקומות אחרים בדרום צרפת, עבורם הצייר הוא סכנה של התפרצות אלימה בכל רגע. יש משהו יפה בקטעים הללו, אבל הצרה היא שקטעי הדיאלוג, כמעט מבלי יוצא מן הכלל, חלשים לעומת סרטים קודמים על הצייר, למשל שביימו במאים כמו רוברט אלטמן או וינסנט מינלי (ועוד רבים).
אדם ואוולין
Adam and Evelyn
במסגרת המשנה של שבוע הביקורת מתחבא הסרט הצנוע הזה של הבמאי אנדראס גולדשטיין, שגם הוא חוזר לעבר היסטורי. אבל הוא עושה זאת לא בעזרת שחזור תקופתי מפואר אלא דרך סטים מצומצמים, קצב התפתחות מדוד של העלילה והמבט על הדמויות, ושילוב של לא מעט הומור בתיאור תקופה של שינוי היסטורי גדול. אלה הם הימים האחרונים של מזרח גרמניה, הנחווים מבעד לעיניים של זוג אשר החופשה המתוכננת שלו להונגריה הופכת, דרך ריבים ובלי תכנון של ממש, להגירה למערב תוך ניצול ההזדמנות.
אדם הוא חייט מומחה לבגדי נשים והוא נהנה גם מצילום הלקוחות המבוגרות שלו בשמלות שהוא תופר (או בלי בגדים) לצורכי אמנות. בת זוגו אוולין עובדת כמלצרית אבל חולמת על לימודי אמנות שהם לא ממש אופציה עבורה, אף כי החיים בבית הרחב שאדם ירש די נוחים עבורה. לפחות עד לרגע בו היא מבחינה בלקוחה מבוגרת מאלצת את אדם לגעת בה בדרך מינית, ואדם לא בדיוק מסרב. הדבר מוביל לריב ופרידה רגע לפני החופשה, אליה אוולין יוצאת יחד עם חברה שפוגשת מאהב אפשרי מן המערב. אדם עושה גם הוא את דרכו לאתר הנופש, כאשר על הדרך הוא מסכים להבריח להונגריה אישה בלי ויזה. התקופה היא אביב 1989, הונגריה הסירה את גדר הגבול לאוסטריה, אבל עדיין לא מאפשרת מעבר חופשי של גרמנים למערב, על מנת שיהפכו פליטים ויקבלו מקלט מדיני במערב גרמניה. אבל דברים משתנים ברגע, גם מבחינה פוליטית וגם במערכות היחסים בין הדמויות.
הכוח בסרט טמון בבניה של שתי דמויות אמינות אך ייחודיות – אדם מתנהל רוב הזמן כדמות המנסה לרצות, כמעט נטול רצון משלו או יכולת לבטא רצון זה. גם ברגעים הכי קשים, אין בו זעם. לכן, גם לאוולין קשה לכעוס עליו אף על פי כי היא נחושה לצאת לדרך עצמאית, גם אם היא לא יודעת איזו דרך זו תהיה בדיוק. דרך דמויות אלו, המסע לעבר העולם החדש (או הפרידה מן העולם הישן) נראה כמו מסע דרך סיטואציות קומית עם לא מעט אבסורד. ישנם גם רגעים בהם הסרט מאט את הקצב לטובת מבט לירי יותר על מערכות יחסים מתפרקות ועל הדרך החיים שנותרת מאחור עם המשטר הקומוניסטי שאנו יודעים כי לא ישרוד. בניגוד לסרטים אחרים על התקופה, מזרח גרמניה של הסרט היא לא רק מקום שמדכא את החופש: אדם יכול בהחלט להמשיך לחיות בבית שאהב ורק החיבה לאוולין גורמת לו לחשוב על עזיבה. גם אוולין לא בדיוק חלמה על הגירה למערב או חשה כי מגבילים את החופש שלה, עד לרגעים בודדים בחופשה בהם היא מבינה כי היא מעדיפה בעצם לחיות בעולם אחר.
נגרר לאורך הבטון
Dragged Across Concrete
בקצרה: ס. קרייג זאהלר מראה פעם נוספת כי הוא סוג של המלך החדש של סרטי הז'אנר בקולנוע האמריקאי העצמאי, בעודו מספק עוד שעתיים וחצי מענגות של סיפור אלים מאוד, אך גם כזה בו כל סצנה נראית כמשהו מקורי בתוך ז'אנר בו נראה כי כבר ראינו הכל. על הדרך, הוא גם גורם לי להודות מחדש שאם במאי לא מפחד להראות גם פגמים בגיבורים שלו, מל גיבסון יכול להיות ייצוג נהדר של קשיחות גברית.
בדומה לסרטיו הקודמים (״בון טומהוק״, ״מהומה באגף 99״) זאהלר בונה את הנרטיב שלו לאט, עם קטעי פעולה זעירים המקדימים את ההתפרצות הגדולה אשר באה בסוף. העניין הוא שבסרט זה, בניית הדמויות טובה יותר מעבר: אומנם הסיפור של חלק מן הדמויות המובילות קלישאתי ודי במתכוון, אבל הסרט מרופד בהרבה דמויות משנה אשר מקבלות את הרגע שלהן לזרוח. שחקנים כמו פרד מלמד ודון ג'ונסון לא צריכים יותר מסצנה אחת שמעמידה אותם במרכז.
העלילה יכולה להיראות כמו לקוחה מז'אנר צמד השוטרים השותפים. אלא שבסמוך לתחילת הסרט, מעצר אלים של אדם היספאני מגיע לחדשות ומאלץ את המשטרה להשעות לכמה חודשים את הצמד ברט (גיבסון) וטוני (וינס ווהן) תוך שהם מסבירים שהם לא גזענים, אבל עידן התקינות הפוליטית שם להם מגבלות. כאשר מל גיבסון אומר דברים מסוג זה, התוצאה מן הסתם היא גם חוץ קולנועית והסרט מציג אותו כמקצוען אשר מנסה להתאים את עצמו, בהצלחה חלקית, לכללי העולם החדש – בעיקר בכל הקשור ליכולת להיות מוקלט.
הסרט בשום אופן לא מציב את גיבסון כסוג של קדוש. עקב מצוקה כלכלית עליה מתלוננת אשתו, הוא מחליט לעבוד גם בתקופת ההשעיה בדרך שהוא סבור כי תביא הרבה כסף: מעקב אחר עסקת סמים לא על מנת לבצע מעצרים, אלא על מנת לקחת את המזומן. הוא גורר גם את השותף שלו למעקב אחר המקור שנודע לו כי הוא בדרך לעסקה גדולה. במקביל, אנו עוקבים אחרי אסיר משוחרר ממוצא אפרו-אמריקאי אשר גם הוא צריך לגייס כסף עבור משפחתו. כמובן שהעסקה שהשוטר המושעה מנסה להרוס שונה מאוד באופייה ממה שהוא חושב.
הדבר מכין את חלקו השני של הסרט – סוג של מעקב ארוך מאוד, אשר במהלכו יש גם אירועים אלימים המשנים את אופי המעקב עד לעימות סופי שאין לדעת מי ייצא ממנו בשלום. הסרט שב ומציג דמויות חדשות מדי פעם, חלק מהן על מנת לייצר הזדהות רגשית וחלק מהן על מנת שייקחו תפקיד מפתח בסיום שכותרת הסרט היא רמיזה לחלק ממנו. לצד הדיונים בגבריות של העולם הישן, הסרט מציג גם גבריות רגישה יותר וגם רגעי חסד לכמה מן הדמויות הנשיות שנקלעות לתוך העימות שרוקח זאהלר, עימות שכמו בסרטיו הקודמים נפח ההרס שלו גדול מן המקובל על יוצרים אחרים.
בדומה לטרנטינו, הבמאי עושה את כל זה בין היתר בעזרת דיאלוגים שנונים ואיפיוני דמות דרך השפה. ברט, למשל, מחשב את האחוזים לגבי כל דבר אפשרי (הוא רק נופל בכך שהאחוז הזניח גובר במקרה אחד לפחות). טוני עושה שימוש יוצא דופן במילה אנשובי, ודמויות המשנה – טוב, זה סרט שלהגיד עליו יותר מדי רק יהרוס. למי שאין לו בעיה עם הרבה דם בקולנוע וגם אין לו בעיה להמתין עד לסצנות האלימות, הסרט מספק את הסחורה וממשיך את ההתפתחות של הבמאי.
תגובות אחרונות