פסטיבל ונציה 2018: ״תל אביב על האש״, ״סוספיריה״, ״חיים כפולים״, ״פרל״, ״ההכרזה״

אני ממשיך לצפות בסרטים בונציה, כאשר קצב הצפייה מעט גבוהה מקצב הדיווחים. את הדיווח הנוכחי והרביעי במספר אפתח עם הסרט הישראלי השני שהוקרן במסגרת "אופקים", ובהמשך אכתוב על עוד סרטים מצופים מן התחרות הרשמית וסרטים מפתיעים בעלי הייפ מעט יותר נמוך.

סרטו השני של סאמח זועבי (״איש ללא סלולרי״) הוא קומדיה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המתרחשת סביב הפקה של טלנובלה. היא מציגה את הסכסוך עצמו כסוג של מלודרמה מוקצנת – סכסוך שמובל בידי תגובה רגשית חזקה ומשקעי עבר, ופחות בידי עידון והיגיון. בנוסף, הסרט מציג את הגיבור שלו כמי שנמצא תקוע בין הצדדים השונים בסכסוך, בעודו מנסה להיות נאמן לזהות הפלסטינית שלו ולהאמין בדו קיום ושלום. אבל הדגש הוא לא על המימד הסמלי, אלא על הבדיחות והסיטואציות הקומיות ואלו נמצאות בסרט במינון גבוה.

"תל אביב על האש" הוא שם של טלנובלה המופקת ברמאללה ומתרחשת בשנת 1967, בה מרגלת פלסטינית-צרפתייה (לובנה אזאבל) נשלחת לישראל בזהות של עולה חדשה על מנת לפתות אלוף ישראלי (יוסף סוויד, גונב ההצגה הצפוי של הסרט) שמחזיק את התכניות למלחמה הקרובה, עלילה שמצריכה לא מעט דיאלוגים בעברית. סאלם (קייס נאשף) הוא צעיר די לא יוצלח ממזרח ירושלים אשר משיג עבודה בהפקת הסדרה כיועץ לעברית, בגלל שדודו הוא אחד מן המפיקים. בעודו עובר במחסום בדרך חזרה לירושלים, הוא מעוקב ונפגש עם מפקד המחסום (יניב ביטון, גונב ההצגה הפחות צפוי של הסרט), שמסתבר כי אשתו כי מעריצה של הסדרה. ברגע של פחד וגאווה, סאלם טוען כי הוא התסריטאי של הסדרה, מה שגורם למפקד לתת לו עצות ובקשות לגבי המשך העלילה – הוא רוצה יותר אמינות בייצוג הקצינים הישראלים וגם לזכות בנקודות אצל אשתו. לו הדבר לא יבוצע, היכולת של סאלם לנוע בין ביתו לעבודתו תעמוד בסכנה. הקצין לא מסתפק רק בעצה אלא גם כותב בעצמו כמה סצנות.

סאלם מצליח להכניס חלק מן השינויים לסדרה והמפיקים מתלהבים מן הכתיבה שלו, אף כי למעשה הדבר נכתב בידי קצין ישראלי. התסריטאית הראשית של הסדרה פחות נלהבת ומתפטרת במחאה, מה שהופך את סאלם בין רגע לתסריטאי לא רק עבור מפקד המחסום, אלא גם בפועל – ואין לו מושג איך לכתוב. הוא מנסה לקחת רעיונות מכל הבא ליד, מה שמוביל להידוק הקשר שלו עם מפקד המחסום ובפועל הסדרה האנטי-ציונית הופכת ממורכבת יותר לתעמולה פרו-ישראלית. הדבר מכריח את סאלם לנסות לקשר בין מה שהובטח לקצין לבין הדרישות של הטלוויזיה, כאשר בינתיים הפופולריות של הסדרה משני עברי הקו הירוק עולה.

גם חייו הפרטים של סאלם נראים יותר כמו מלודרמה רומנטית: הוא מנסה להשתמש בסדרה במטרה לחזר אחר האישה שהוא אוהב, רופאה שלא רוצה עמו קשר לאחר שהעליב אותה בעבר. דווקא כשהוא מתקרב אליה בגלל ההצלחה והיכולת לשלב בדיאלוגים פרטים מחייהם, השחקנית הראשית בסדרה מגלה בו עניין רומנטי. בגלל שהאיום שלה לעזוב לצרפת יכול בכל רגע לקבור את הסדרה, היא יכולה לרתום את סאלם אליה.

הסרט שומר על רמה גבוהה של הומור לאורך קו העלילה הפנימי והחיצוני, כאשר הטלנובלה, שהעיצוב שלה כולל בכל פריים כמה טעויות מכוונות באמינות, מתפקדת כגרסה מוקצנת יותר של המציאות, דבר שמאפשר לקבל גם את הבעיות בהגיון ובאמינות בקו העלילה המרכזי. בסופו של דבר זו יצירה ארס-פואטית העוסקת ביכולת לספר סיפור להעניק לקהל את מה שהוא רוצה לראות, כאשר למרות ההבדלים הפוליטיים והתרבותיים כולם קצת רוצים לראות סוף רומנטי וטוב, גם אם לא נטול אירוניה ושליחות פוליטית.

הבמאי האיטלקי לוקה גואדנינו מתמחה בדרמות חושניות ובסרט זה הוא לקח על עצמו לייצר רימייק לקלסיקה איטלקית מסוג שונה לחלוטין: סרטו הידוע ביותר של האשף האימה המסוגנת דריו ארג׳נטו. ״סוספיריה״ המקורי היה חגיגה פסיכדלית של צבעים וסצנות רצח מדממות, בסיפור על רקדנית אמריקאית שמגיעה ללהקה יוקרתית בגרמניה בדיוק כשכמה רקדניות נעלמות/נרצחות, במה שמתגלה כקשור לכת מכשפות עתיקה שקשורה גם למשפחתה של הרקדנית. הסרט המקורי עדיין מרהיב ומהנה לצפייה, אך הוא גם סוג של טראש מודע לעצמו: העלילה שלו נטולת הגיון לחלוטין לאף דמות אין ממש אופי. גואדנינו הוא לא במאי שמסוגל ליצר סרטים כאלו.

אין ספק כי הבמאי הכניס תוכן רציני לכל מקום בסיפור בו החדרת תוכן מסוג זה אפשרית. הוא אפילו הפך את הסרט לסוג של סיפור אהבה טרגית שחווה עשורים של פרידה, דרך דמות של פסיכיאטר שלא היה בסרט המקורי. תחילה הוא נראה כדמות משנה, אך הוא מתגלה כאופציה לגיבור האמתי של היצירה כולה, בייחוד כאשר הסיפור שלו כולל קשר עם דמות שמגולמת בידי ג'סיקה הרפר, כוכבת הסרט המקורי. לפי הקרדיטים הפסיכיאטר מגולם בידי לוטץ אברסדופ, שסביר מאוד שהוא טילדה סווינטון בתוספת איפור ושם בדוי. בכל מקרה, סווינטון ללא ספק נהדרת בתור המנהלת האמנותית של להקת המחול, שיא גם בכירה בארגון המכשפות. את תפקיד הצעירה האמריקאית שמגיעה לבית הלהקה, תפקיד שיחסית למקור פחות ממנו מועבר מנקודת המבט שלה, משחקת דקוטה ג'ונסון, שכמו סווינטון כבר שיתפה פעולה בעבר עם הבמאי, בסרט ״גלים גבוהים״. גלריית השחקניות הצעירות של הסרט כוללת גם את קלואי גרייס מורץ, מיה גות' ואלנה פוקינה.

הבעיה היא, שכל הרצינות הזו זרה למיתולוגיה של הסרט המקורי, שעדיין דומיננטית למרות שנערכו בה גם שינויים רבים שלא הזכרתי. לכן, בחלק מן המקרים בהם הסרט מבקש לספק אמירה מורכבת על העבר הגרמני או הפסיכולוגיה האנושית, הדבר לא ממש עובר ולעתים מביך והמקומות בהם הסרט מנסה לרגש ולעסוק באהבה נראים לרוב כמוחדרים מעט בכוח לתוך היצירה. זה עדיין מותיר אותנו עם הקטעים בהם הבמאי מייצר את הגרסה שלו לקטעי המחול ו/או האימה. ואת זה הוא עושה בצורה נהדרת שמשתווה למקור למרות הגונים הריאלסטיים יותר. השימוש בעריכה, הן עריכה מקבילה והן משחק עם נקודת מבט, מייצר רגעים מקפיצים וסוג הזוועות שעוברת הדמיות יפתיע גם את מי שמכיר את המקור. בתוספת מוזיקה של טום יורק שמעניקה לסרט גוון מלנכולי בחלקים מסוימים ואנרגטי באחרים, יש בסרט מספיק דברים שיכולים להסעיר את חובבי האימה ולחייב צפייה על גבי מסך גדול, חרף הפגמים.

חיים כפולים / לא בדיוני
Non-Fiction / Doubles Vies

אוליבייה אסייאס הוא במאי שיכול לייצר קולנוע וירטואוזי החוגג את יכולתו, אך בסרט זה דומה כי הוא לוקח כמה צעדים אחורה בכל הקשור למבע הקולנועי. הלך הרוח הקליל הזה מכתיב את כל היצירה, שכיאה לדרמה על עולם הספרות הצרפתי וההוצאה לאור, נשען לא מעט על מלל.

הסרט נפתח בפגישה בין בעל הוצאת ספרים לסופר שנוטה לכתוב על חייו האישיים בספריו, מה שניכר גם בספר החדש שבעל ההוצאה מחליט, לראשונה, לא לפרסם. ההחלטה מגיעה בין היתר בגלל המשבר בענף, שגורר דיונים ארוכים ובנאליים על המעבר לספרים דיגיטליים, אף כי אשתו של בעל ההוצאה, שחקנית טלוויזיה, מעדיפה ספרים פיזיים על אלקטרוניים.

מבלי שבעל ההוצאה יודע, אשתו היא גם הגיבורה של הספר שדחה, שכן הוא מתאר רומן שלה עם הסופר, שמספק לבעל ההוצאה שם של אישה אחרת כאשר נשאל לגבי זהות האישה בגרסה הלא בדויה לכאורה של הסיפור. לעומת זאת, אשתו של הסופר יודעת בלי ספק שבגד בה נוכח כתב היד – אבל זו רק בגידה אחת בתוך מערך רומנים קצרי מועד שהסרט מציג.

האווירה בכל הנוגע לעיסוק בבגידות הינה קלילה והסרט שובר אף יותר לכיוון הקומי, תוך שהוא מנסה לייצר כמה בדיחות טובות שהאפקטיבית בהן קשורה לביצוע אקט מיני במהלך הצפייה ב״סרט לבן״ של מיכאל האנקה. אבל הסרט לא ממש מייצר רצף של בדיחות, כפי שהדיון בעתיד הספרות המודפסת נותר תקוע. ייתכן ונושא מרכזי יותר ביצירה היא חוסר היכולת לייצר הפרדה בין החיים האישיים לכתיבה בדיונית, כפי שבא לידי ביטוי באופן רציני על ידי סופר שלא מצליח להסתיר את עצמו דרך דמות לכאורה בדויה, וגם דרך בדיחות קטנות בהן דברים שהדמויות אומרות מתארות את הסרט בו אנו צופים. אך גם בתחום זה, אסייס לא ממש מנסה, או מצליח, לומר משהו מקורי במיוחד. צוות השחקנים בראשות ג׳ולייט בינוש (שהסרט מתייחס לעצם הליהוק שלה) וגיום קאנה הופך את חווית הצפייה לקולחת, גם אם לא מעמיקה.

פרל
Pearl

מסגרת הצד "ימי ונציה" מתגלה כמקום המספק סרטים צנועים ומקוריים כאחד, תוך שמירה על רמת האיכות. הדבר נכון גם לגבי סרטה הראשון של הבמאית הצרפתייה אלסה אמיאל, דרמה המתרחשת סביב אליפות העולם בפיתוח גוף. הבמאית משלבת בין מבט פיוטי על הגוף הלא שגרתי של  הגברים והנשים, יחד עם סיפור הכורך יחד מספר דמויות מעוררות אמפתיה.

ההכרזה
Anons

שני סרטיו הקודמים של הבמאי הטורקי מחמוט פאזיל ג׳ושקון (״מחרוזת התפילה״, ״הבלוז של יוזגאט״) היו דרמות עדינות על אנשים הכמהים לייצר סוג כלשהו של קשר עם הסובבים אותם. שום דבר מזה לא נמצא בסרטו השלישי, סרט שלוקח קצת זמן להבין מה לעזאזל הוא רוצה. אבל מן הרגע בן נכנסתי לטון האירוני שלו, הוא התגלה כקודמיה פוליטית צנועה, פרועה ושנונה.

אחרי סצנת פתיחה שניתן להבין את המשמעות שלה רק לקראת הסיום, אנו עוקבים אחר גברים קשוחים שעושים את דרכם למקום מסתור באיסטנבול, מבלי שיש להם בעיה להעלים עדים בדרך. בהדרגה, מובן כי אלו קבוצת קצינים השותפים לניסיון הפיכה צבאית. החלק המרכזי של הסרט עוסק בניסיון של הקצינים לבצע הכרזה על ההפיכה ברדיו, עליו השתלטו די בקלות. אלא שלאורך כל הדרך, הדברים הכי קטנים מתגלים כאתגרים גדולים.

ניתן לחוות את הסרט כסוג של מדריך האידיוט לביצוע הפיכה – ככל שגדלה החשיבות היסטורית, גדלה גם היכולת של טעויות קטנות להשפיע על המתרחש. יש משהו שמזכיר את קישון בהומור של הסרט והגישה הקולנועית המרוחקת תורמת לגיחוך אשר מרחף מעל רוב הסצנות. הדבר הבעייתי היחיד הוא התחושה כי זה סרט שמגחיך את אויביו של שליט טורקיה, ארודואן, שייתכן וניסיון הדחתו שימש כמקור השראה (אף כי נראה כי סרט מתרחש רחוק יותר בעבר). אך הסרט לא מאדיר את המשטר או אפילו נכנס לדיון פוליטי כלשהו, רק חושף את האדם בקטנותו – ולא בלי חיבה.