מהדף אל המסך: "אני הורגת ענקים"

קצת בדומה ל"כריסטופר רובין", ומאוד בדומה ל"7 דקות אחרי חצות", בכולם ישנו עיסוק בעולם דמיוני ובמשחקי פנטזיה כדי לברוח או להתמודד עם מציאות קשה, היה לי קצת קשה להניח לאיזה קהל מיועד העיבוד הקולנועי של הקומיקס "אני הורגת ענקים" (I Kill Giants).

זו בכורת הבימוי לסרט באורך מלא של אנדרס וולטר שגם כתב את התסריט ביחד עם ג'ו קלי – מי שיצר גם את הקומיקס יחד עם ג'יי.מ. קן נימורה לפני עשור, אשר במרכזה ניצבת ברברה (מדיסון וולף) שאמורה להיות בת 11, גיקית אאוטסיידרית בסביבה שבה המילה הזו עדיין נחשבת יותר למילת גנאי מאשר משהו להתגאות בו. הריקליימינג לגיקים ועולמות הפנטזיה, כמו גם הידע והתרבות הפופולארית שמגיעים איתם, אולי כבר התגבש כשהקומיקס יצא לאור ב-2008, אבל בקומיקס עצמו הוא בא לידי ביטוי בדמות ראשית שמתנהלת באופן שמבודד אותה מהעולם.

אנחנו פוגשים את ברברה כאשר נסיבות החיים והאופי שלה הובילו אותה למצב חברתי ומשפחתי בו היא דחויה בכמה אופנים שונים. היא לא רק חובבת משחקי תפקידים עם בקיאות מרשימה בנושא. היא חיה בתוך העולם הדמיוני שלה יותר מילדים אחרים בגילה, שקועה בתוכו מספיק כדי לבודד את עצמה, מרצון לכאורה, משאר העולם ככל הניתן. היא גם חכמה בצורה יוצאת דופן, ולכן מתנשאת ומתחצפת לדמויות סמכות סביבה כמו מורים ופסיכולוגית בית הספר (זואי סלדנה) שרוצים לייצר בקרה כלשהי עליה, לא ממש מתקשרת עם אחותה (אימוג'ן פוטס). כל מנגנון כוח שמופעל עליה חייב להישבר מבחינתה, ולא משנה אם מדובר בתחליף כלשהו לסמכות הורית נעדרת, או בבריונית השכבתית.

ברברה מתנהגת כאילו שלא אכפת לה מה יהיה המחיר שתשלם על ההתנהגות שלה. היא חוטפת מכות ומחזירה, מתחצפת ומבלה בחדר המנהל, מדאיגה את כל מי שרוצה בחברתה כשהיא מעדיפה להישאר לבד. הסיבה מבחינתה מוצדקת מאוד – יש לה דברים חשובים יותר לעשות. היא מגדירה את עצמה כ"הורגת ענקים", ומסבירה שהיא חייבת להיות מוכנה לצוד ולהילחם בהם כשיבואו לעיר בה היא חיה, כי היא לבדה הלוחמת שיכולה לעמוד בינם לבין השמדה כוללת של המקום. על פניו מדובר במשחק נדמה לי שרבים מאיתנו (נכון? אני לא לבד בזה?) שקענו בו כשהיינו ילדים. ניהלנו חיים מקבילים בשעות הפנאי בהם היינו גיבורים בסיפורי הרפתקאות שהמצאנו, שהפכו את העולם להרבה יותר מסתורי וקסום.

רק שבמקרה של ברברה ניכר שיש שבר בחומה שאמורה להפריד בין מציאות לבדיון. היא מדברת על ענקים כל הזמן, לוקחת את התפקיד שלה כלוחמת ברצינות, כולל התעסקות עם זבל ופגרים של חיות, ומסתובבת עם פטיש סודי בתוך תיק בד קטן בצורת לב. היא ממש היא רואה אותות מבשרי רעה ואת הענקים עצמם, ואנחנו כצופים רואים אותם יחד איתה, אבל לא מבינים האם היא ילדה שמשתמשת בדמיון שלה כדי להתמודד עם בעיה אחרת, או שהמצב שלה הרבה יותר חמור והבריאות הנפשית שלה כבר נמצאת בסכנה. החיבור שלה לעולם ה"רגיל" ולילדים בגילה מגיע בדמות החברה אקס מכינה, סופיה (סידני ווייד), ילדה חדשה בשכונה ובכיתה שחושבת שברברה גם מוזרה, כן, אבל גם מעניינת מאוד.

בין סופיה וברברה נרקמת ידידותית די מהירה, שנשענת על מעין איזון עדין וזהיר. ברברה מנסה לחנוך את סופיה ולהכניס אותה לתוך העולם שלה, סומכת עליה בהדרגה יותר ויותר, בזמן שסופיה מנסה להוות, לפעמים בעל כורחה, עוגן מציאותי. היא זו שתקרא למנהל כשיש בעיות, במקום להגיע אליו לחדרו בתור עונש. אם ברברה היא ייצוג של נון קונפורמיזם לפעמים ברמה של ראש בקיר רק כדי להמשיך ולוודא שהיא מורדת במשהו, במישהו, סופיה היא כמעט ההפך המוחלט. היא הילדה הטובה שתפחד מעימותים ותנסה לא לטלטל את הסירה של אף אחד ואף אחת, גם כשבסירה של החברה החדשה שלה יש אי אלו חורים מדאיגים.

קשה לבחון את הסרט כעומד בפני עצמו, כי במקרה הזה, לצערי, הקומיקס עליו הוא נשען מאפיל עליו. אפשר להעריך את הרצון להתרחק מחומרי המקור במידת מה כדי לבסס לסרט אסתטיקה אחרת, משלו, אבל היא לא תמיד משרתת את הסיפור נאמנה בעיניי. הקומיקס מאויר בשחור-לבן, בסגנון רישומי שלפעמים נראה חפוז ומרושל, משורבט במתכוון. עצם המדיום קורץ לילדים ולבני נוער, אבל גם מבוגרים יכולים ליהנות ממנו מאוד (ואת זה אני כותבת בתור מישהי שקראה אותו לראשונה, במקרה, השנה). לעומתו, הסרט ניחן באסתטיקה מאוד מוקפדת. הוא מרשים מאוד לפרקים, עם צילומי אקסטרים לונג שוט בהם סופיה וברברה נראות בעצמן כמו בובות קטנות על רקע קו החוף, כמו כדי להדגיש עד כמה ברברה נואשת לנסות ולשלוט בסביבה שלה, עליה אין לה כל יכולת השפעה. האלמנטים הנוספים בו הם של סרטי אינדי ופנטזיה על גבול האימה.

יכול להיות שילדים ונוער כיום הרבה יותר עמידים ממה שאני חושבת, ושהם ייהנו מהסרט ולא ימצאו אותו פשוט מדכדך להפליא, ואני מניחה, לכן, שלהם הוא מיועד. אני הרגשתי שהוא פחות מדבר אליי כמבוגרת לעומת הקומיקס, אולי בגלל הפוקוס החד יותר ששמים על ברברה עצמה בסרט, ופחות על הרבדים שסביבה. ברברה המצולמת נראית כמו ילדה אמיתית ולכן מדברת, בעיניי, יותר לילדים ונוער בזמן שברברה המאוירת נשארת יותר נגישה ליותר שכבות גיל. מצד שני, זה לא מסביר את הקצב של הסרט. 106 הדקות שלו קצת נמתחות, במיוחד בחלקו הראשון. התחושה היא שלוקח לו המון זמן להתחיל, ושהבחירה בכמה שירי אווירה רכים ומלודיים מחלישה את החיבור אליו. מה שעובר על ברברה הוא לא פשוט, אבל הנעימות החמודות שמגיחות פתאום לא מעגלות את הקצוות שלה, הן סתם מרגישות לא מתאימות.

עוד חידוד אחד בין הקומיקס לסרט שאוכל לעמוד עליו לפני שנעבור לספוילרים, הוא אלמנט מהותי בעיצוב הדמות שלה. בקומיקס, למרות שיש דגשים וביטויים רבים יותר לעולמה הפנימי המדומיין של ברברה, היא לא עוברת בשום שלב כילדה על סף אובדן שפיות. היא נראית על סף שבירה לפעמים, כן, אבל שבירה של בכי ועצב, לא של התמוטטות עצבים או עד לכדי סכנה המאיימת על אחרים. יש סביבה המון יצורים קטנים שאותם היא רואה לפעמים ומנהלת איתם שיחות, אבל למרות הנזילה של ההתנהלות שלה לעולם ה"אמיתי", מאוד ברור למה היא עושה את זה, ושהיא ילדה עם חיים קשים. בסרט, לעומת זאת, הקטינו את כמויות היצורים הקסומים, השאירו בעיקר את הענקים עצמם ואת כל מה שמפחיד ונורא בעולמה הדמיוני. במקום, הוסיפו לה כמה התנהגויות יותר מבהילות ומסוכנות, כאלו שגם בלי כוונה של ממש עלולות לגרום לנזק רציני לסביבה. בעיניי מדובר בהקצנה שפוגמת בעיסוק בנושא האמיתי, בעיניי של הסרט, והוא ההתמודדות שלה עם העולם האמיתי. קשה להבין מה עובר עליה אם אנחנו עסוקים בחששות שמא היא תזיק למי שסביבה.

ועכשיו, ספוילרים.

"אני הורגת ענקים" יצא לאור כשלוש שנים לפני "A Monster Calls" (שמו הלועזי של "7 דקות אחרי חצות"), הספר שכתב פטריק נס בהתבסס על רעיון של סיובהן דואד עם איורים של ג'ים קיי. אני משערת שלא מדובר כאן ביוצרים שלקחו רעיונות אלו מאלו, ועדיין הדמיון בן שתי היצירות בלתי ניתן לערעור. בראשון ילדה צעירה מתמודדת, או יותר נכון, בורחת מהתמודדות עם הסרטן הסופני של אמה, על ידי מלחמה בענקים, כאשר היא מתנכרת ומתרחקת מסביבתה הקרובה, לא מסוגלת לראות את אמה החולה שמרותקת למיטה בבית בו כל המשפחה חיה. ב"7 דקות" הגיבור מתחבר לעץ-מפלצת שמספר לו סיפורים ועוזר לו לעבד את רגשותיו ובעיקר רגשות האשם שלו לגבי מחלת הסרטן של אמו. בשניהם יש דמות אב נעדרת עד לא קיימת, בשניהם יש פוקוס מכוון על הילדים במשפחה כגיבורים של הסיפור, למרות שברור שיש כאן התמודדויות קשות מאוד של המבוגרים, סבתו של הילד, ואחותה של ברברה. בשניהם המפלצת בסופו של דבר אינה מיועדת לאמא הגוססת, אלא נמצאת כדי לעזור לילדים להתמודד עם מציאות שנוראה יותר מכל מפלצת מדומיינת. שני הילדים מתנהלים בצורה דוקרנית, כזו שמובילה ליחס לכל הפחות שונה בבית הספר, בגלל מצבם.

הכוח של "אני הורגת ענקים" בעיניי, הוא שהענק הנורא מכולם, הטיטן שברברה יראה מבואו, לא רק בא לקחת את אמא שלה. אמא שלה, במובנים רבים עבורה, הפכה להיות המפלצת בעצמה. אנחנו מבינים בין הפאנלים בקומיקס ובין השוטים בסרט שברברה לא ראתה את אמא שלה זמן מה. הן חולקות בית, אבל היא לעולם לא מעזה להיכנס לחדר שלה, מבועתת ממה שתמצא שם. בסרט הדימוי הזה מקביל ביטוי עדין יחסית, של צללים וקריאות, בזמן שבקומיקס בשלב מסוים אנחנו ממש נחשפים לדמות מבעיתה של אישה כפותה למיטה, פיה פתוח באימה בזמן שסביבה יש שד שקורא לברברה. מנגנון ההגנה שברברה מפעילה, בריחה לעולם המדומיין שלה בו יש לה שליטה וחשיבות, בו היא יכולה לעזור, הוא למרבה האירוניה גם מנגנון שמנתק אותה מאמה, ועלול למנוע מהן לנצל את מעט הזמן שעדיין נותר להן יחד. ברברה כל כך פוחדת מהמחלה והמוות הבלתי נמנע שהיא מביאה איתה, שהיא לא מסוגלת לראות באמא שלה שום דבר מעבר למפלצת בשלב הזה, ובכך עלולה לאבד אותה עוד לפני שאיבדה אותה באמת בפועל.

בקומיקס הביטויים למחיקה שהיא עושה לאמא שלה מובעים באמצעות מילים מחוקות בקו שחור וגס, אלים. בסרט המילים האלו מוחרשות, העולם שסביבה הופך לבועה בלתי חדירה. זו בחירה הגיונית ולגיטימית, אבל היא עוד דוגמה לאופן שבו הסרט מרגיש חלש יותר ביחס לקומיקס עליו הוא מבוסס. הוא מסתמך משום מה על הקצנה של פעולותיה האמיתיות של ברברה – שמציתה קרון רכבת נטוש, מעודדת את סופיה לאפשר לה לדקור את אצבעה עד זוב דם ומאיימת על הבריונית השכבתית עם שלד שיוצא מהלוקר שלה. האירועים האלה לא מתרחשים בקומיקס. ברברה שם כן חותכת את עצמה, כן מסתבכת בקטטות וסוטרת לפסיכולוגית ולסופיה, אבל הרבה יותר ברור שהיא ילדה מבוהלת שזקוקה לעזרה. היא מוזרה מאוד, והמוזרות שלה באה לידי ביטוי ב"אוזניים" וכובעים שונים שהיא מחליפה וביהירות שלה, לא בהתרחשויות שמצדיקות קריאה בהולה לשירותי הרווחה.

לעומת זאת, דברים שכן היה ניתן לתקן כמו ההתנהלות המעיקה של פסיכולוגית בית הספר שגם בקומיקס מתעקשת להחזיק לברברה את היד למרות שברור שהיא מלחיצה אותה, לא מתוקנת, ורק נראית מבולבלת ולא מקצועית אפילו יותר עכשיו כשהיא מגולמת על ידי אישה בשר ודם. לצערי למרות משחק טוב של כולם, הסרט קצת מפוספס כשמכירים את המקור. הוא עדיין מעניין ושובר לב, אבל אני ממליצה בחום לקרוא קודם, ולצפות אחר כך.