מכשפות בקולנוע: מראה של ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

במסגרת פרויקט "Seret", יוזמה חדשה של קולנוע פופ-אפ שמתארח בימים אלו בחדר בתדר, היה לי הכבוד לדבר ביום שישי ה-13 האחרון לפני הקרנת שלושה סרטים שאלו הגיבורות שלהם. זו הייתה הרצאה על דמות המכשפה בכלל, אבל עם נגיעה מובהקת לקולנוע.

גישת המוצא שלי, ואני מהמרת ומניחה שגם של מי שקורא וקוראת בסריטה, היא שתרבות פופולרית היא משהו שאפשר ואפילו מהנה לקחת ברצינות. היא נמצאת סביבנו כל הזמן, אנחנו צורכים אותה בלי הפסקה מגיל צעיר בעצמנו או דרך השפעה של הסביבה הקרובה, וכך היא מעצבת את השקפת העולם שלנו ואת מי שאנחנו, ללא הרף.
בהקשר זה, דמות המכשפה מעוררת המון קונוטציות, קיימת בהרבה מאוד תרבויות ואם היינו רוצים לסקור אותה באופן מלא היה אפשר לייצר קורסים שלמים, ולא בטוח שהם היו מקיפים הכל. אני כן רוצה לגעת לרגע ברוחב היריעה הזו, שנובעת בין היתר מכך שמכשפות ומעשי כישוף, witchcraft, קיבלו יחס כמשהו שקיים גם במציאות. כן, יש אנשים שבטוחים שראו את ביג פוט, וגם הרוזן דרקולה מבוסס על אדם אמיתי (שלא שתה דם, אבל עשה מספיק צרות אחרות) אבל קונספט המכשפות נטמע בתרבות גם בהקשר היסטורי חברתי, בתור מושג שנשים וגם גברים נרדפו, נשפטו והוצאו להורג בגינו, ספציפית בסיילם במאה ה-17 אם לציין רק מקרה מוכר אחד.

כשהולכים ומחפשים את המילה Witchcraft המקור האטימולוגי שלה לא חד משמעי. שלחתי זוג חברות בלשניות לעשות חיפוש אינטרנטי קצר והן אישרו את המסקנה – לא יודעים ב-100% מה מקור המילה. אחת ההשערות היא שהיא משלבת הטייה עתיקה של המילה Wise עם Craft. אם נלך לפיה, מעשה כשפים בתרגום חופשי לא נתפס מלכתחילה כמשהו שלילי. ולפי מקור אליו הפנתה כותבת טור ב-Vulture עליו ארחיב עוד מעט, המילה witch גם לא נתפסה כמשויכת למגדר מובחן. ואכן, משהו שמאוד בולט בדמות המכשפה בתרבות הוא שהיחס אליה נמצא בזליגה מתמדת, הוא משתנה.

יש דמויות שמייצרות קודם כל קונוטציה שלילית, כמו זומבים, למשל. לפני שאמשיך, ברור שיש יוצאים מן הכלל, ברגע שדמות או מיתוס קיימים מספיק זמן יגיעו גילומים מורכבים ושונים שלהם, כמו נניח הזומבי המודע לעצמו ב"מת עליה" (Warm Bodies). אבל במקור, בגדול, זומבים הם מפלצות שרוצות לאכול לנו את המוח.
אם נחשוב על קוסמים שהם בפני עצמם לאו דווקא טובים או רעים, ברמת העיקרון הקונוטציה היא חיובית. יש מכשפים, בשפה העברית לפחות, או Wizards באנגלית, שיכולים גם הם לבחור אם להיות טובים או רעים. עם מכשפות כבר מזה כמה מאות שהקונוטציה לחיוב או לשלילה משתנה עם התרבות והטרנדים, עם נקודת המבט של מי שבוחר לדבר על מכשפות. היא תלויה במגדר שלו, במקומו בשיח וגם בגיל שלו לדעתי.

יש משהו שנראה כמאיים באופן אינהרנטי בדמות המכשפה. חלק מכך קשור, אולי, לכך שמכשפים גברים לא מבלבלים אותנו כי הם מייצגים משהו שאנחנו רגילות ורגילים אליו מחיי היום יום. מכשפים הם גברים בעמדת כוח. הם יכולים לנצל את הכוח הזה לטובה, או לרעה, אבל הנתון שיש להם כוח הוא לא מערער או מפתיע, הוא טבוע בתרבות כמשהו טבעי, לכאורה.

המונח מכשפה, לעומתם, הוא קודם כל נשי כיום, וזו אישה עם כוח, ולעיתים קרובות היא לא פועלת לבד, אלא כחלק מה-Coven שלה, וזו כבר חבורת נשים עם כוח וסוכנות פעולה. וזה, הרבה יותר מבלבל ומאיים על הסדר הקיים. יש בכך משהו מלחיץ גם לנשים עצמן, כי הפחד מפני מכשפות והמפלצתיות שבהן עתיקים ומבוססים הרבה לפני שהיה קל יותר, יחסית, לדבר על פמיניזם.

אם נציץ בדוגמה ממש עכשווית, התרגום לשם הסרט החדש של פונוק, סטודיו האנימציה היפני החדש של המפיק הראשי של סטודיו ג'יבלי, הוא "קוסמים ליום אחד: הפרח המכושף". הקונוטציה במקרה הזה חיובית במובהק, למעט מה שקרה לפרח עצמו. אי אפשר לדעת אם מדובר בכישוף שמוסיף לו ערך, או לאקט שלילי שדומה יותר לדיבוק דמוני. השם באנגלית שדומה יותר לשמו המקורי הוא "Mary and the Witch Flower". כלומר, אין שום קוסמים שירככו את העובדה שמדובר בכישוף, ושמה של הגיבורה בכותרת מרמז שהכישוף הזה והיא קשורים. הסרט יציג החל מסוף השבוע הקרוב בבתי הקולנוע בארץ, ויהיה מעניין לבחון כיצד הוא מתייחס לכישוף, והאם הוא מבדיל בין "קוסמים" ל"מכשפות" ואיך שינוי השפה (הוא יציג בדיבוב) ישפיע על הטרמינולוגיה והמשמעות של המושג.

אז, עד עכשיו נראה שהיחס האמביוולנטי למכשפות יכול להיות קשור לכך שיש לנו דמות שנטועה במציאות ברמה שרצחו בגללה אנשים, אבל היא גם יציר דמיון, היא מזוהה עם נשים אבל יש גם גברים מכשפים, והיא נתפסת כרעה אבל היא ממש לא כזו תמיד. עוד מורכבות שהופכת אותה למעניינת היא שאפשר להתייחס למה הופך מישהי למכשפה בשתי דרכים: אפשר להתייחס לצד הפרקטי כסוג של שאמאניות אולי, ידע שלומדים ומשננים. הדרך הנוספת היא ההנחה שהיכולות נובעות מתוך כישורים פנימיים אותם צריך לגלות וללמוד לשלוט בהם, כדי שהם לא ישלטו בנו. בשני המקרים מדובר על כוח, כזה שמישהי משיגה על ידי לימוד וחבירה לידע עתיק, או על ידי חיבור לכוח פנימי שנובע מהמהות שלה עצמה, מבפנים. הכוח הזה מתחבר פעמים רבות גם לחברות או שותפות.

בייצוגים התרבותיים אנחנו נתקלים במכשפות שונות על הסקאלה בין המלומדות לאלו שנולדו ככה וגם בהרבה המשלבות את השניים. בסרט הקאלט מ-1996 "הכישוף" (The Craft), למשל, הנערות שחוברות יחד ועושות כשפים לומדות אותם עם ספרים וטקסים שלמים מצד אחד, אבל לפחות לאחת מהן יש כוחות שנובעים מהמהות שלה, עוד לפני שהתחילה ללמוד כשפים. גם ב"שחור" הישראלי יש שילוב בין ידע משפחתי ותרבותי שעובר מאם לבת, לבין התהייה האם דמותה של פנינה (רונית אלקבץ ז"ל) היא בעלת כוחות משלה, שקשורים לכך שהיא מגלמת דמות של מעין "שוטה הכפר" – מישהי שנתפסת כפגומה וכמושא ללעג, ובו זמנית בעלת כוח, שלרוב בא לידי ביטוי על ידי ידיעת הנסתר.

בין ההתייחסויות מהשנים האחרונות לדמות המכשפה ולחשיבות שלה דגתי שני טורים, האחד ב-Vulture אותו כתבה קאתרין ואן-ארנדונק על החיבור בין דמות המכשפה ל-MeToo# והשני ב-AV Club אותו כתבה שינייד סטאבינס לכבוד 20 שנה ל"הכישוף".

הכישוף

ואן-ארנדונק מספרת שהמכשפה היא ה-דמות שאנחנו צריכים עכשיו בתרבות הפופולרית בעידן המי-טו. היא מתייחסת לכך בהקשר לאמירה של וודי אלן שאמר שיש אווירה של ציד מכשפות, ולטור של לינדי ווסט בניו יורק טיימס ובו היא כתבה בתגובה "כן זה ציד מכשפות. אני מכשפה. ואני יוצאת לצוד אותך". ואן ארנדונק מייצרת תובנות על הדימוי של נשים שיושבות ואוספות חומרים, ידע וכוח ביחד, עם או בלי קלחת גדולה, וכמה הן חזקות ומפחידות פתאום, כמה הן דומות למכשפות.

היא כותבת שאפשר להתייחס למכשפה לאו דווקא כאל תנאי לאמונה בכוח מאגי, אלא כסמל המייצג אישה שלוקחת את הכוח אליה. הציטוט של וודי אלן בהקשר הזה, והיא מתייחסת גם לציטוט של טראמפ על ביקורת שהושמעה כלפיו, מעניינת כי אלו אנשים שרגילים להיות החזקים בסיפור התרבותי, ופתאום הם מזדהים עם האנדרדוגיות שבמונח ומנסים לנכס אותו ולהפוך את הנרטיב. הטור שלה קורא לכולנו לשים לב לנרטיב ולדמויות בייצוג התרבותי הזה, לזכור את מי רדפו ועדיין רודפים, ולשאת את הזהות בגאון.

בטור השני של שינייד סטאבניס, היא מנתחת את "הכישוף" שביים אנדרו פלמינג וטוענת דרכו ודרך סדרות כמו "סברינה המכשפה הצעירה" ש-1996 הייתה השנה של המכשפות בנות העשרה בקולנוע ובטלוויזיה. היא שמה את האצבע על כך שהמכשפות ב"הכישוף" הן נערות דחויות בתיכון (על אף הסטיילינג העדכני לתקופה של גותיות ופריקיות שנתפסות כמעניינות וכמודל לחיקוי, לו מוסיף הליהוק של נב קמפבל ביניהן), והן אמנם מתמודדות עם קונפליקטים ואתגרים שונים, אבל מה שמאיים עליהן כמכשפות הוא יציבות או אי יציבות הקשר שלהן בינן לבין עצמן. הן מוצאות מכשפה רביעית – רובין טוני שמגלמת את שרה – ויחד איתה הן יכולות להתגבר על כל מה שמגביל או מאיים עליהן – צלקות פיזיות שמכערות את הדמות של נב קמפבל, הערות גזעניות, אבא חורג מעיק, ובחור שעושה לשרה סלאט שיימינג דווקא בגלל שהיא לא הסכימה לשכב אתו בדייט הראשון.

העניינים מסתבכים ויוצאים משליטה כשהכשפים שלהן פוגעים באנשים ברמה מסכנת חיים, וכאשר ננסי (פאירוזה באלק המלחיצה והמצוינת), רוצה לקחת את הכוחות שלה לכיוון אפל יותר. האיום האמיתי על החבורה הוא לא רדיפה כלפי חוץ, אלא סכסוך פנימי. אפשר להתווכח אם זה ייצוג פמיניסטי או לא. אישית הקשר בין הנערות בסרט נופל בעיניי לקלישאות של קנאה ויריבות קטנונית בין נשים ולכן המסר החתרני שלו הולך קצת לאיבוד. אבל, הוא כן מדגיש, בדרכו, את החשיבות באחווה ובשיתוף פעולה נשי. אף אחד לא יכול לפגוע בארבע הנערות כל עוד הן משלבות כוחות.

המסקנה מהטור של סטאבינס היא שהמכשפות הנערות והכוחות שלהן מייצגים את עצם החששות וההתמודדות של נערות בגיל הזה עם ההתבגרות המינית והנפשית עצמה. ב"הכישוף" הנערות משתמשות בכוחות כדי להתגבר על אידיאל היופי, על סמכות הורית ועל יחסים עם בנים על ידי שליטה בהם.

ומכאן אני חושבת שאפשר למצוא את היסוד המבלבל שגורם לדמות המכשפה להיות מישהי שמעוררת רגשות וייצוגים מעורבים. ואן ארנדונק מדברת על איך הייצוגים שלה הם כמו סטריאוטיפים או אבות טיפוס של היחס הדיכוטומי לכוח של נשים. אישה עם כוח היא דבר חיובי עבור נשים וגם עבור גברים, אבל גם נתפסת כמשהו מאיים על הסדר הקיים. היא מסרסת, או שמא מבקרת בצדק את הפטריארכיה. לדעתי, אפשר לקרוא את ייצוגי המכשפות השונים בקולנוע ובתרבות בכלל כאבות טיפוס מורכבים: גם של נשיות בשלבים שונים בחיים, גם של היחס של נשים לעצמן ואיך הוא משתנה עם הגיל וגם האופן שבו החברה מבקרת וממשטרת את הכוחות והשינויים האלו בגוף ובכוח הנשי. המכשפה היא המקבילה להתבגרות נשית בכלל, וככזו היחס שלנו אליה מורכב ומשתנה, כמו היחס שלנו לעצמנו.

אפשר להדגים את זה כך: אם תחשבו רגע על מכשפות קולנועיות מפורסמות, תשימו לב שהן מופיעות בכל מיני גילאים וייצוגים, והיחס אליהן משתנה בהתאם. ילדות (וגם ילדים) מפחדות מהמכשפה של "שלגיה ושבעת הגמדים", מאורסולה של אריאל ב"בת הים הקטנה", או מהדמות של אנג'ליקה יוסטון ב"המכשפות". יש בדמויות האלו משהו מרשים, לפעמים אפילו מפתה ומסעיר כי הן יכולות להבטיח הבטחות ולהגשים משאלות, אבל יש בהן גם משהו מיובל ומבעית מצד שני, כמו במכשפות הוותיקות יותר כמו זו מהסיפור של עמי ותמי למשל או באבא יאגה מהפולקלור הרוסי. הן יכולות לייצג את הסמכות ההורית, התשוקה לגדול לצד הפחד ממרות. הן גם הפחד שמטמיעים בנו מנשים חזקות וכמה הן שליליות, כי הן מאיימות על הסדר הקיים, כבר בגיל צעיר. אנחנו אמורים לפחד מהן, אבל גם לשאוף לנצח אותן.

בגיל ההתבגרות יש לנו ייצוגים לוהטים יותר, כמו "הכישוף" שציינתי ובמידת מה גם "קסם מעשי" בו הדמויות מתחילות כילדות, נערות ואז כנשים צעירות. עכשיו כבר קל יותר להזדהות איתן, והיחס שלנו אליהן משתנה לטובה. הן מנכסות לעצמן את הכוח שבגללו נחשבו למוקצות ומאיימות, חוגגות את האחרות שלהן ואת הערעור שהן מייצרות. בגיל ההתבגרות מכשפות הן בבת אחת מרד נעורים, מאבק לגיבוש זהות וגילוי המיניות, ובאותה נשימה הן כל הפחדים מכך – הפחד מהגוף שמשתנה, הפחד מהיחס המשתנה של הסביבה ועוד. אם כילדות קל לנו לשנוא את המכשפה הרעה ב"הקוסם מארץ עוץ" ולאהוב את גלינדה המכשפה הטובה, בגיל ההתבגרות הדברים כבר לא כל כך פשוטים ומזל שיש לנו את הספרים ואת המיוזיקל "Wicked" שמביא את הסיפור מנקודת מבטה של המכשפה ה"רעה". אני ממש לא חושבת שזה מקרי שהוא מתרחש בחלקו הגדול כששתי המכשפות נערות או נשים צעירות.

עוד דוגמה היא קיקי בת ה-13 מ"שירות המשלוחים של קיקי" המונפש. השלמת ההכשרה שלה כמכשפה היא הליך התבגרות באופן מאוד מאוד ברור, כחלק ממסורת משפחתית, ובמקרה שלה בא לידי ביטוי בעיקר בכך שהיא צריכה להצליח לרכוב על מטאטא כדי להוכיח שהיא מכשפה ראויה. אין שום דבר בוטה או מיני בסרט עצמו, אבל המטאפורה ברורה כששמים אותה בהקשר של התבגרות מינית. קיקי צריכה להצליח לאלף פאלוס, לנכס אותו אליה ואולי גם ליהנות ממנו על הדרך. כל זה מתרחש כשהיא עוברת לבד מהכפר לעיר ומתחילה לנהל מערכות יחסים חבריות, משפחתיות וגם קשר ראשון עם נער בגילה, שמגלם דמות שמייצגת גבריות שלא רק שלא נרתעת מהעצמאות והכוח של קיקי, אלא מכבדת אותה ומתפעלת ממנה בשל כך.

את אחד הייצוגים הכי מרהיבים של התבגרות מינית דרך דימוי של מכשפה, על החדווה, הפליאה וגם האימה, פשוטה כמשמעה, שההתבגרות הזו מעוררת, אפשר לראות בסרט "המכשפה" של רוברט אגרס מ-2016, שמתרחש באופן הולם במאה ה-17. הפחד שדמותה של תומאסין (אניה טיילור-ג'וי) מייצג תמצית של נערה על סף גילוי המיניות והעצמיות שלה, ואת התגובות הנוראיות שמגיעות בשל כך. תומאסין מעוררת בקרב הצופים, בעצמה ובמשפחה שלה חוסר ודאות ומתח. קשה לדעת מה אמיתי ומה מסויט בסרט, קשה להבין מה נובע משינוי פנימי בדמות ומה מאימה חיצונית אמיתית, וניכר שהדברים לא בהכרח ברורים גם לתומאסין בעצמה – בדיוק כמו כל ההתבגרות כולו.

"המכשפה"

ומה קורה בבגרות? "קסם מעשי" ממשיך להיות רלוונטי גם כאן, בתור סרט שמציע כיצד נשים מחפשות את האיזון בין המוסכמות החברתיות, הקשרים התרבותיים העתיקים יותר והכוח שלהן, ואיך הוא צריך להתיישב עם ההווה בו הן חיות. יש גם רצון לחגוג בשלות מינית, אחווה נשית ושותפות כמו ב"המכשפות מאיסטוויק". שלוש הנשים במרכזו מגלות שהן יחד מייצרות תשוקה וחולקות כוח שיכול להביס כל מכשול, גם אם בדרך אל הגילוי הזה יש אישה אחרת שמשלמת מחיר מאוד כבד.

באותה נשימה בבגרות אי אפשר לשכוח את הגילומים המכוערים, מעוררי האימה והבוז. נשים בבגרותן מתקרבות לשיער מאפיר או נושר, לקמטים, לפלולה על האף או לעוד ועוד שיערות הסנטר. הן מתקרבות להיות An old hag, ביטוי שגור, או חוששות להפוך להיות אמא שלהן, פחד שגם אותו אפשר לפרק. זו אותה דואליות בין ייצוג של אישה עם כוח וכל מה שהוא מאפשר לה, ובאותה נשימה הייצוג המבעית שלה ועד כמה מתאמצים לצייר אותה כמסוכנת ואיומה, להפחיד אותנו מכוח שלא נצליח לשלוט בו, כוח שיוביל באופן בלתי נמנע לזקנה חסרת חן וכבוד. זה פחד שקל לשים לב אליו אם נזכרים באופן שבו מבקרים את הניתוחים הפלסטיים של רנה זלווגר או מג ריאן היום, לעומת ההאדרה של המראה החיצוני שלהן בעבר. באותה נשימה אפשר לזכור את הרעש שהמחשוף של סוזן סרנדון על אחד מהשטיחים האדומים עורר, לאור הגיל הנוכחי שלה, שכבר לא עומד, לכאורה בקריטריונים של אישה נחשקת. איך שלא נגיב לאידיאל היופי, נשים נמצאות בסכנת לעג וביקורת. אם יתמרדו לו, יהיו מי שילגלגו. אם יקבלו אותו, יתלוננו שהן מנותחות מדי, ואם הניתוח במידה, גם כך זו עדיין רק דחייה זמנית של אותה ביקורת שתגיע ממילא מאוחר יותר.

אפשר לחשוב על "המכשפות מסיילם" של רוב זומבי מ-2012 בהקשר הזה, בו היידי (שרי מון זומבי, כמובן), שדרית רדיו, מתחברת לעבר מפתה ואפל בו זמנית דרך תקליט ישן ומסתורי, והתרחשויות מוזרות בבניין בו היא גרה. בזמן שהיידי היא אישה עצמאית, כריזמטית ומושכת, הדימויים של חלק מהמכשפות בסרט הוא של נשים מבוגרות ערומות, ייצוג שאנחנו בדרך כלל לא רואים על המסכים, והוא מוצג באופן מבעית מצד אחד, אבל גם חופשי ומלא אנרגיה מצד שני.

ייצוג המכשפה הוא לא פשוט, ומכיל את מרכיבי החיים – התבגרות וזקנה קורים לכולנו, גם לגברים, הם פשוט נתפסים כדבר טבעי והרבה פחות מבהיל. גברים מבוגרים הם ייצוג לגיטימי של גוף בעל כוח, גופן וכוחן של נשים מבוגרות עדיין נחשבים פחות. העולם עדיין לא יודע איך להתייחס לנשים, וכתוצאה מכך אנחנו עדיין לא יודעות תמיד איך לקבל את עצמנו. דמות המכשפה על ייצוגיה השונים נותנת ביטוי מרהיב לאמביוולנטיות הזו. תחשבו לרגע על הדמות של ווילו מ"באפי קוטלת הערפדים" הטלוויזיונית – שעוברת את כל התהליך שתואר כאן – מתחילה כנערה תמימה וילדותית אפילו, מתבגרת, מגלה את הכוח הגלום בה, לומדת ועוברת לסוג של צד אפל, משלימה את המהלך וחוזרת ממנו. הקריאה בדמות הזו מאפשרת להבין שכוח נשי נתפס אולי כדבר מאיים, אבל אפשר לעשות איתו הרבה טוב, או הרבה רע, קודם שתהיה לנשים את האפשרות לבחור. אנחנו יכולות ויכולים לבחור איך לקרוא את הייצוגים האלה, ולחשוב כיצד הם משפיעים על התפיסה שלנו את יחסי הכוח בעולם.