פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 7: "ילדי התירס" (1984)

בשלב הזה, לצופי הקולנוע של תחילת שנות השמונים אין מנוס מלהבין שלסופר ההוא, הסטיבן קינג הזה שכל שנה יוצאים איזה שלושה עיבודים לספרים שלו, יש בעיה מאוד רצינית עם ילדים. מתוך שמונה עיבודים קולנועיים, היו ביניהם שני סרטים על מתבגרים שההורמונים מעבירים אותם על דעתם ("קארי" ו"כריסטין"), עוד אחד על ילד קריפי ומלחיץ שהוזה שתי תאומות מתות ("הניצוץ"), ואחד נוסף עם ילד אחד שהוא מההתחלה ועד הסוף התקף פאניקה ("קוז'ו"). ב-1984 קינג כבר היה אבא לשניים, ועדיין זה מרגיש כאילו הוא לא מצליח להבין איך זה מתופעל, האנשים הקטנים האלה.

העניין הזה לא רק שהגיע לשיא חדש עם העיבוד ל"ילדי התירס" (Children of the Corn) ב-1984, אלא גם ימשיך הלאה ל"יורקת האש", ואני רק רוצה להזכיר לכם שיש לנו גם את "בית קברות לחיות" בסוף העשור הזה.
לא רק זה – על אף שכבר היו מספר סרטי אימה על קטינים רצחניים ("כפר הארורים" מ-1960 הוא דוגמא בולטת), המונח "ילדי התירס" הפך להיות שם נרדף לחבורות של ילדים שעדיף להתרחק מהם, שמסתודדים בקבוצות מעוררות חשש, או סתם פסיכים. עד כדי כך זה תפס בתרבות הפופולרית.
מעניין לראות שזו כבר הפעם הרביעית שסרט על פי סטיבן קינג מכניס ביטוי שיהפוך להיות שגור: "קארי" מתייחס למתבגרות מועדות לפורענות, "קוז'ו" הוא שם נרדף לחיות שהפכו לרצחניות או לכל מי שהזעם שלו מעוור את עיניו, ו"כריסטין" בדרך כלל מתייחס לחפץ דומם שאנחנו יכולים להישבע שמנסים להרע לנו. איך שלא הופכים את זה, מדובר בהישג מרשים.

"ילדי התירס" יצא לקולנוע בשנת במרץ 1984, ארבעה חודשים אחרי העיבוד האחרון לקינג – "כריסטין". הוא היה מבוסס על סיפור קצר של קינג, לא על ספר שעומד בפני עצמו, שפורסם בשנת 1977 בגיליון פנטהאוס ולאחר מכן בקובץ הסיפורים "משמרת לילה". לפי הידוע קינג כתב גרסה בעצמו לתסריט, אבל בעלי הזכויות לא אהבו אותו ושכרו את ג'ורג' גולדשמיט, שלא כתב שום סרט משמעותי מאז, וקשה לומר שמדובר בהפתעה גדולה. הבמאי היה הטקסני בעל השם האקזוטי פריץ קירש, שזה היה סרטו הראשון והאחרון שמישהו זוכר לו.
את הסרט, שמתרחש הפעם בעיירה חקלאית בנברסקה ולא במיין, מלווה בקול-על דמותו של ג'וב, ילד קטן שמכניס אותנו לסיפור ומתאר איך לאחר משבר בגידולי התירס של העיירה, הופיע ילדון מקריפ בקטע אחר בשם אייזק ששיכנע את כל הילדים המקומיים שישות רבת עוצמה המכונה "הוא ההולך מאחורי התלמים" יכול לגאול אותם, וכל שעליהם לעשות הוא פשוט לרצוח את כל המבוגרים. נדמה שלא מדובר באתגר גדול בשבילו כי זה מתחוור לנו כבר בסצנת הפתיחה של הסרט, זו שמבטיחה רבות אך מקיימת מעט, ובה אנחנו חוזים ביושבי הדיינר המקומי, אליו הגיעו לאחר דרשת יום ראשון, נקטלים על ידי הדור הצעיר, בזמן שאייזק מביט מחוץ לחלון. ג'וב ימשיך ללוות אותנו בקולו במהלך העלילה, כי אף אחד לא הצליח לחשוב על דרך מתוחכמת יותר להעביר כל כך הרבה אינפורמציה מופרכת.

שלוש שנים לאחר טיהור המבוגרים, דבר שמשום מה לא הגיע לאף כלי תקשורת או עניין איש מעבר לחור הנברסקאי בו מתרחש הסיפור, עוברים במקום לגמרי במקרה ברט ו-ויקי בדרכם לסיאטל, שם יתחיל ברט את הסטאז' שלו כרופא, והיא פשוט מתלווה אליו כי זה מה שבנות זוג עשו ב-1984.
כאשר הם נוסעים לצד שדות התירס, מכוניתם של הזוג הצעיר פוגעת בילד שעומד המום על הכביש. ברט, כי הוא רופא, ישר יוצא לבדוק מה קרה ומגלה שהילד לא מת מהרכב אלא כי גרונו שוסף, ועל כן מוצא לנכון להיכנס אל תוך שדות התירס לא חמוש כדי לבדוק מקרוב מי יכל לרצוח ילד. ויקי, מכל ההתרגשות, נרדמת באוטו כי שנ"צ הוא משהו שחייבים לעשות גם אם יש גופה של ילד מוטלת לידך. כאשר ברט חוזר הם מחליטים לחפש את העיירה הקרובה כדי למצוא טלפון ולהודיע לרשויות, אורזים את הגופה בתא המטען וממשיכים. לאחר מפגש עם מנהל מוזר של מוסך ותחנת דלק שלא מתקן מכוניות ואין לו דלק, שמזהיר אותם שלא משנה מה לא יתקרבו לעיירה גייטלין, הם מגיעים ישר לעיירה גייטלין ומגלים שהמקום נטוש לחלוטין.

אני אמנם אינני האיש האמיץ ביותר שהתהלך על פני האדמה, אבל אם הייתי מגיע נטול נשק או מגננות לעיירה בנברסקה, שעל פניו נראה שאין בה איש, כל קווי הטלפון חתוכים, כאשר בתוך תא המטען שלי מוחזקת גופת ילד שנרצח לפני גג עשר דקות, הייתי קד קידה של כבוד ונמלט על נפשי. ברט ו-ויקי פחות התחברו לקטע הזה של להציל לעצמם את החיים, וממשיכים להסתובב בתוך העיירה, עד שהם נתקלים ברוע של אייזק, יד ימינו מלכאיי, "ההוא שהולך בין התלמים" ("זה שרץ ברברס בשדה תירס" כנראה היה פוגעני מדי) ועוד מקבץ של זאטוטים שהיו צריכים לקבל את פליק אחד יותר מההורים שלהם. במהרה – אבל לא מספיק במהרה כפי הנראה – יבינו הזוג שחייהם בסכנה ועליהם לברוח, לא לפני שויקי תיחטף על ידי הילדים, על פי החוק הבל-יעבור של שימוש בדמויות נשיות בקולנוע, וברט יציל אותה מציפורני גן רבקה.

החלק המעניין ב"ילדי התירס", ואני משתמש במונח 'מעניין' בנדיבות, הוא שמדובר בעצם בהתקפה על משיחיות ועל דת מאורגנת. אמנם מדובר בילדים, ומסתבר שאולי לא כדאי שחבר'ה בגיל חד ספרתי יקימו כת כי הרי שום דבר טוב לא ייצא מזה, אבל בכל זאת הסרט מנצל כמה הזדמנויות כדי לצאת נגד הרג בשם הדת, וכולל נאום חוצב להבות של ברט על פיו "דת שאינה מונעת מאהבה היא דת כוזבת". ככה שהסרט צובר כמה נקודות על זה שלפחות יש לו אמירה, כמו גם על איזו הקפצה אחת או שתיים שעובדות סבבה.

לתפקיד ברט לוהק פיטר הורטון, שאת תהילתו ירוויח לאחר מכן בזכות הסדרה "30 ומשהו" ולאחר מכן הפך לבמאי ומפיק טלוויזיה מבוקש. ויקי היא לא אחרת מאשר לינדה המילטון, שבאותה שנה בדיוק התמזל מזלה להשתתף בסרט ז'אנר אחר שיהפוך להיות מותג פופולרי, ויקבע לנצח את היותה שרה קונור האגדית מ"שליחות קטלנית". מיותר לציין ש"ילדי התירס" איננו שעתם היפה של אף אחד מהם.
את אייזק המנהיג הצווחן, שנראה כמו גברת פלפלת בסגנון איימיש מהסיוטים, גילם אז ג'ון פרנקלין בן 25 ועדיין נראה כמו גברת פלפלת בסגנון איימיש מהגיהנום. כן, אני יודע שכבר אמרתי את זה, אבל אני לא יכול להדגיש את זה מספיק. הוא מעניק הופעה כל כך משוגעת, שזה היה חייב להפוך לקאלט. את מלאכיי גילם קורטני גיינס, ששנה לאחר מכן יהיה דיקסון ב"בחזרה לעתיד" ומסתבר שבכל שנה מאז ועד היום הבחור משתתף באיזה עשרה סרטים בממוצע.

אז בגדול, "ילדי התירס" (הראשון מעיבודי הסופר שבכותרות הופיעו המילים "של סטיבן קינג" לפני שם הסרט) הוא סרט די מטומטם. הוא עשוי בחובבנות די מפתיעה, יש בו כמה מהאפקטים הכי מפוקפקים שראיתי, והעריכה שלו מרגישה כאילו חסכו על מנהל תסריט שיעשה רישום איפה עמדה המצלמה בטייק הקודם כדי שתוכל להיות איזושהי המשכיות סבירה בין שוט לשוט. לזה אפשר להוסיף את סצנת הסיום, שכמו עם רוב עיבודי קינג עד הרגע הזה, מרגיש נמהר ומטופש.
ועדיין, הוא מהנה בדרכו וזה כנראה מה שגרם לו להפוך למותג הכי גדול מאת סטיבן קינג. לא פחות משמונה סרטי המשך (האחרון שבהם יצא ב-2018) ועיבוד מחודש. כולם, אגב, חוץ ממספר 2 ב-1992, מספר 3 ב-1995 ומספר כלשהו שאין לי כוח לספור ב-2011, יצאו הישר למדיה הביתית.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "קוז'ו" (1983)
4. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
5. "כריסטין" (1983)
6. "ילדי התירס" (1984)
7. "קריפשואו" (1982)