״גורד שחקים״, סקירה

כמה זמן יכולים בתי הקולנוע לשרוד בלי סרט בכיכובו של דוויין ג׳ונסון? כנראה שלעולם לא נדע את התשובה לשאלה הזו. אחרי ש״ג׳ומנג׳י: שורדים בג׳ונגל״ עלה לאקרנים בשלהי אשתקד ושרד כמה חודשים טובים, הגיע תורו של ״פרא״ להחליף אותו בתור הספק של מנת דה רוק הקולנועית לחובבי ולחובבות האקשן המופרך. אם לא תמצאו אותו יותר באולם הקרוב אליכם או אליכן, אל חשש – הנה מגיע ״גורד שחקים״ (Skyscraper) ועימו עוד קצת דוויין דה רוק ג׳ונסון. התופעה הזו לא עומדת להיפסק, שכן מבט ברזומה של השחקן חושף לא פחות מעשרה פרויקטים עתידיים בשלבים שונים של הפקה. אבל עם חשיפה גדולה מגיעה לא רק סכנת שחיקה, אלא גם הסכנה הברורה והמיידית של בחירת פרויקטים שגויה. לכאורה זה לא אמור לקרות כשאתה גם המפיק וגם מיודד עם הבמאי-תסריטאי, אבל זה בדיוק מה שקרה ב״גורד שחקים״ לטעמי – חוסר התאמה בין הסרט לכוכב שלו.

עוד לפני שנתייחס אל הסלע שבחדר, קצת על האדם השני (או שמא הראשון) הכי משפיע על הפרויקט – היוצר שלו. רוסון מרשל תורבר היה עד כה בעיקר במאי קומדיות, החל מ״דודג׳בול״ דרך ״אנחנו המילרים״ וכלה ב״סוכן וחצי״. האחרון מביניהם הוא זה שהפגיש את הקולנוען עם ג׳ונסון מחד וז׳אנר האקשן מאידך, אבל עדיין היה קומדיה במהותו. ״גורד שחקים״ איננו קומי כמעט בכלל, ולמעט רגעים הומוריסטיים שאפשר לספור על יד אחת הסרט מבקש למתוח, להדהים ובעיקר למשוך את צופיו פנימה אל סיפור דרמטי עם מספר תפניות ואפילו מעט רגש. למעט מייקל דייויס, שביים את האקשיונר האולטרה מהנה ״לירות כדי להרוג״ אחרי קומדיות מובהקות כמו ״שמונה ימים בשבוע״ ו-״100 בנות״ – אני לא חושב שיש לי דוגמה בשלוף לבמאי שביצע את הקפיצה הז׳אנרית הזו. זאת משום שהיא משולה לריצה על עגורן בגובה מאה קומות וזינוק אל תוך גורד שחקים בוער, תמונה שלא במקרה היא הפוסטר של הסרט לכבודו התכנסנו.

העלילה קצת יותר מתוחכמת ממה שחושפים התקצירים והקדימונים, או לפחות כך נדמה לה. בערך כמו שהיא קורצת לקהל האסיאתי ברמה כזו שהאמריקאים שישבו סביבי באולם החלו להתלונן שהם לא באו לסרט זר ולא מתאים לשבת לקרוא כתוביות עכשיו. מוקד ההתרחשות הוא הונג-קונג אבל רוב גיבורינו הם כמובן אמריקאים, ובראשותם וויל סוייר (הדוויין, הרוק, והג׳ונסון). מדובר באיש הכוחות המיוחדים שמשימה שהשתבשה הותירה אותו ללא רגל, והפכה אותו לחברת אבטחה של איש אחד בחיים האזרחיים. הג׳וב הגדול שהוא עומד לקבל נוגע לבדיקת תקינות של הבניין הגבוה והמתקדם בעולם – ״הפנינה״, פרי מוחו של יזם מקומי (צ׳ין האן). לשם כך אורז סוייר את זוגתו (נב קמפבל, למי שהתגעגעו) ושני ילדים ומשכן אותם במגדל שטרם נפתח לציבור, כי ככה ואל תשאלו שאלות.

בדיוק כשסוייר מקבל את המפתחות, כלומר את הטאבלט ששולט באבטחת הבניין, יוצאת לפועל תוכנית של החבר׳ה הרעים, בראשותו של האנס גרובר, אה, נבל צפון-אירופאי גנרי (רולנד מולר). התוכנית: לנטרל ולהפליל את אחראי האבטחה החדש בשריפת הבניין, עד שבעליו ייכנעו לדרישות הטרוריסטים, שיתבהרו רק בהמשך. האמצעים: חבורת בריונים חמושה המונהגת בידי אסיאתית קשוחה עם שיער שמסתיר לה חצי פנים (האנה קווינליבן), כי זה הרי קטע שתמיד עובד. הפגם: סוייר הוא לא אחד שמוותר בקלות ויש לו גם סופר-מוטיבציה – הרי יחד עם הבניין עולה באש גם שמו הטוב, בעוד יחד עם הזמן החולף אוזלים גם סיכויי ההישרדות של יקיריו.

כפי שניתן להבין, ״גורד שחקים״ לא סתם מעוניין להצטרף לתת-הז׳אנר של אקשן ורטיקלי, שזכה לפופולריות לא מזמן עם ״הפשיטה״ ו״השופט דראד״, אלא פשוט מאוד היה מת להיות ״מת לחיות״ (Die Hard). זה כולל מחוות ישירות מדי, מנבל עם מבטא אירופאי או שימוש במשפחתו של הגיבור, ומחמיר בסצנות שלמות שהן ציטוטים ריקים, כמו זו בה הגיבור מטפל בפציעותיו או סתם משוחח עם עצמו בקול רם. אז מעבר לזה ש״מת לחיות״ הוא יצירה קאנונית ומגדירת ז׳אנר בעוד הסרט הזה כנראה יידרס בתודעה על ידי הבא בתור במחסנית של דה רוק, ג׳ון מקליין יש רק אחד וגם הוא כבר מזמן לא ברוס וויליס. ההזדהות עם מקליין והרצון בטובתו בסרט ההוא לא משתווים לכמעט שום סרט אקשן מאז, אבל ב״גורד שחקים״ ניכרת התאמצות ליצור משהו דומה. החל מסצנת הפרולוג שמבססת את וויל סוייר בתור הגוד גאי שעשה את עבודתו הצבאית וסיכן את חייו עד כדי פגיעה גופנית, המשך בסצנות שלו מול משפחתו שחושפות פגיעות רבה וכלה בעובדה שהוא נבגד, מופלל ונזרק מכל המדרגות רק כדי לטפס חזרה פנימה דרך המרזב. אבל איכשהו, זה לא עובד. האם הסרט באמת עשה הכל נכון או שאולי פיספס פרט אחד בגודל של צוק?

מה שאני עומד לכתוב לא בא בקלות, כי אני פשוט הרוס על רוק דה דוויין ג׳ונסון, אבל יכול להיות שהוא טעות ליהוק פטאלית לתפקיד הספציפי הזה. האופן בו פילס את דרכו מעולם ההיאבקות לקולנוע (מה שדייב באטיסטה מנסה לעשות כבר שנים ומצליח רק לאחרונה) והדרך שעבר מאז ״מלך העקרבים״ בתחילת המאה ועד לגיבור הפעולה האולטימטיבי שהוא כיום – זו קריירה שהיא הכל חוץ ממובנית מאליה. אבל זה בדיוק העניין – ג׳ונסון כבר עימו מטען קולנועי מסויים, כזה של גיבור כמעט אלוהי. הוסיפו לכך את הגוף שאי אפשר להתעלם ממנו, ודאי כשהוא עומד ליד בני אנוש רגילים, ותקבלו טיפוס שהוא יותר ארנולד שוורצנגר מאשר מל גיבסון. גם אם הוא יתאמץ ויזיע, עדיין נדמה שהכל הולך לו יחסית בקלות ובכל רגע נתון הוא יכול פשוט לנגוח את דרכו קדימה או למחוץ את אויביו בכף ידו. הסוג הזה של גיבור פעולה לא מתאים לסרט כמו ״גורד שחקים״, ואפילו להסיר לו רגל אחת ולהתקין במקום תותבת ממש לא מעכב אותו. לראייה, הוא מטפס על עגורן בגובה מאה קומות בעזרת שתי ידיו בלבד ומספיק להגיע למעלה לפני יחידת משטרה שעולה לשם במעלית. איך אפשר לחשוש לגורלו או סתם לעשות משהו אחר מלבד לחכות ללא חרדה עד שישלים כל משימה?

לכך יש להוסיף את העובדה שהדמות הראשית לוקה בתסמונת מוזרה שחוטפים גיבורי סרטי אקשן, באופן שלדעתי מצריך מחקר. זה משהו שבין אגו-טריפ לנטייה להסתבכות יתר, אז אכנה אותה תסמונת מקגייוור, על שם אתם יודעים ואתן יודעות מי. הטריגר להתפרצות המצב המנטלי הזה הוא תמיד התגברות על משימה לכאורה בלתי אפשרית בשלב קריטי אך מוקדם של הסרט, מה שכנראה מוביל להבנת שווא בראשו של הגיבור שרק כך אפשר לפתור מעתה בעיות. הלוקה במקגייווריזם ינסה לגרד באוזן שמאל עם האצבע האמצעית של רגל ימין, כי הוא מחפש אתגרים מומצאים בכוח. בסרט הנ״ל המצב יוצא משליטה די מהר, והפתרונות של הגיבור לסיטואציות שהן בכל מקרה תירוצים תסריטאים לעכב אותו פשוט מצחיקים בלי כוונה. זה הולך ונעשה מופרך ככל שהסרט מתקדם אבל בשום שלב לא מגיע לגבול של ״מופרך ומהנה״, כנראה כדי לא לוותר על הניסיון לבניית ההזדהות הרגשית. בעיניי זהו פיספוס כפול, ואסביר מדוע.

הסרט לא ממש מצליח לאזן בין הדמות שכתובה על הנייר לבין הנוכחות של ג׳ונסון, שפשוט נוטף כריזמה כהרגלו. זה הופך את הקטעים היותר פיזיים בכיכובו למהנים לצפייה, אבל זה יותר כמו חיזיון באתלט אולימפי מבצע תרגילים נאים לעין מאשר בהייה בבעיניים פעורות ופה מלא אצבעות באדם המתנדנד מחוץ לגורד שחקים ועלול בכל רגע לצנוח משם. האפקט דווקא מנסה להיות מושג, על ידי ריאקשן שוטים של קהל צופים שעומד מחוץ למגדל, אבל בעיקר העלה אצלי תהיות למה המשטרה לא מפנה אותם משם בהתחשב בכך שמגדל בן 220 קומות עלול לקרוס בכל רגע. מצד אחר, הסרט לא הולך עד הסוף עם הקאמפיות וההרס, כפי שעשו סרטים אחרים בכיכובו של הענק הסמואי, ונשאר נטוע בקרקע ריאליסטית יחסית. לא בדיוק הטריטוריות בהן דה רוק יודע ויכול לזרוח, כך שגם מהזווית הזאת יש פה בעיקר פספוס.

מקומות בהם מתכתב הסרט עם אביו הרוחני ״מת לחיות״ בצורה מעניינת יותר נוגעים לאירועים הנוספים המתרחשים על הקרקע. הרגעים שמעניקים זמן מסך למשטרה המקומית ולנסיונות שלה להבין ולטפל במתרחש יצקו פנימה אווירה של סרטי שוטרים הונג-קונגיים ולכן הרחיקו אותו מעט ממקורותיו האמריקאיים הצפויים. כלומר, יש גם נדבכים של הסרט בהן התבצעו בחירות מעניינות, למשל כל מה שקשור בצילום של רוברט אלסוויט הגדול (״זה ייגמר בדם״, ״חיית לילה״). הוא פשוט חוגג עם אורות הצ׳קלקה והוא מסוג הצלמים שיודע איך לצלם סרט שרובו מורכב מסצנות ליליות בלי לוותר על עושר בפרטים. בזכות נקודות אור כמו אלה אפשר לסכם את ״גורד שחקים״ כסרט צפוי אך צפי, כבלתי מסעיר אבל גם לא מזיק, אבל הדרכים שבהן הוא הורס לעצמו הוציאו אותי משלוותי. לכן ולסיום, דוגמה נוספת ואחרונה מכיוון אחר, כדי לבאר ולסכם.

קמפבל, שאמנם עדיין עושה חייל בטלוויזיה (״בית הקלפים״) אבל בקולנוע זהו תפקידה הראשון בבלוקבאסטר מאז ״צעקה 4״ בתחילת העשור, לא סתם מגלמת את זוגתו של הגיבור. היא ״האישה שלא מוכנה לעמוד בצד ולשתוק״, כמצופה מסרט אקשן אמריקאי בשנות האלפיים-עשרה. אבל כמו תמיד עם קלישאות של פוליטיקלי קורקט, כשהולכים איתן רחוק מדי לכיוון אחד כמעט תמיד גם רומסים מיעוט אחר. אז כשבשלב מסויים הדמות של קמפבל מסבירה למפקד הכוחות המיוחדים של המשטרה ההונג-קונגית מה לעשות ואיך לטפל במצב, לא יכולתי שלא לגחך. קיבלנו סרט שבו האישה הלבנה והאמריקאית (רופאה במקצועה), הזרה בסיטואציה, מחנכת את האסיאתיים המקומיים אך חסרי המושג כיצד להתמודד עם מקרה חירום שהם התאמנו אליו יום-יום בחייהם המקצועיים. עוד הוכחה לכמה התקינות הפוליטית פשוט רעילה לקולנוע, אבל בעיקר נקודה נוספת לרעתו של הסרט. האם בכל זאת לחכות לשיתוף הפעולה של הבמאי והכוכב? אולי, אבל בעיקר כי תהיה בו גם גל גדות.