מהדף אל המסך: "על חוף צ'סיל"

נתחיל בחדשות הטובות באופן יחסי: ״על חוף צ'סיל״ (On Chesil Beach), העיבוד הקולנועי לרומן של איאן מקיואן מ-2007, מתמודד קצת יותר טוב משחששתי עם האתגר המרכזי שלו. הבימוי של דומיניק קוק לפי תסריט שמקיואן כתב בעצמו עומד כרגע על 69% ב"Rotten Tomatoes" לפי המבקרים, ו-77% לפי הצופים. הסיפור הקטן לכאורה, על ליל הכלולות של פלורנס (סירשה רונן, ששיחקה לפני שנים בעיבוד הבינוני בקושי ל"כפרה") ואדוארד (בילי האול) הצעירים שמשתבש ללא תקנה, רווי בהלכי רוח, בניואנסים ובתנודות וקונפליקטים פנימיים. היה קל מאוד לספר אותם באמצעות קריינות שהייתה נשמעת לאורך הסרט ומדברת פעם בקולה, ופעם בקולו, כדי לשחק עם נקודות המבט. זה גם היה עלול להיות טרחני מאוד, ולמזלנו – בחרו בדרכים אחרות לנסות להמחיש את המתרחש ביניהם. המתח שכל אחד מהם מרגיש לקראת מימוש נישואיהם, פקעת של חוסר ביטחון, רגשות מודחקים וסוד אליו אגיע ברגע שאעבור לדון בספוילרים בהמשך, מוציאים אותנו גם בספר וגם בסרט מחדר בית המלון אחורה בזמן. אנו חוזרים באופן לא ליניארי אל הפגישה הראשונה שלהם, אל ימי לימודיהם, אל האופן שבו התאהבו, אל החלומות, השאיפות והפחדים שלהם, ולסירוגין בחזרה לחדר ואז לחוף המדובר, שם רצף של קצרים בתקשורת וספק עצמי מובילים אל קונפליקט חיצוני שעלול להמיט אסון על הזוגיות שלהם.

בקריאה, מקיואן מנווט את המספר הכל-יודע שלו במיומנות אלגנטית מנקודת מבט אחת לשנייה. כאשר כשאנחנו נמצאים בתוך ראשה של פלורנס ההזדהות איתה והאמפתיה אליה גדלות, ואנחנו רואים את הנחישות המבולבלת של אדוארד כמעיקה, את הלשון שלו שנתחבת אל פיה כאגרסיבית ולא נעימה, וחשים יחד איתה את החרדה הגואה בה. עמוד או פסקה אחר כך, אותו בחור שנתפס כמאיים עבורנו חוזר להיות גבר צעיר שמאוהב באשתו הטרייה, חסר ניסיון מיני אך מלא תשוקה אחרי שבוע של התנזרות מאוננות, שכל חרדת הביצוע בעולם רובצת על כתפיו, בצירוף תחושת חוסר ערך מסוימת מול משפחתה המיוחסת והמתפקדת של פלורנס. העדינות, הסבלנות והפגיעות שלו נוגעות ללב, ואנחנו כקוראים הופכים כמהים לתקשורת פתוחה ביניהם, להבנה כנה שתגשר על כל אי ההבנות הקטנות והגדולות שנבנות לכדי התנגשות שנראית בלתי נמנעת יותר עם כל מילה שנקראת.

אני לא אשקר, הקריאה של הספר כוללת אלמנט מזוכיסטי, או לכל הפחות סדיסטי, כי היא דומה להתבוננות מרותקת בסצנה של תאונת דרכים בסרט, בהילוך איטי, כאשר ברור לנו שהיא תהיה קטלנית. אבל, היות והקטסטרופה המתרגשת מתחוללת רוב הזמן בראשן של שתי הדמויות כאשר כלפי חוץ מה שקורה הוא ניסיון אומלל לעשות סקס, המעבר מספר לסרט מאתגר במיוחד. אנחנו אמורים להרגיש לא בנוח, להיות מבולבלים ואפילו להיות במתח ולהתמלא בדאגה. צריך להיות לנו אכפת מאוד מפלורנס, הכנרית המוכשרת והשאפתנית בעלת ההורים הסנובים – אב שתלטן (סמיואל ווסט) ואמא קרה ונפוחה (אמילי ווטסון, שכישוריה המשחק שלה מבוזבזים כאן) ומאדוארד, נער חובב קטטות שהפך להיות סטודנט מצטיין ממשפחה קשת יום, עם אמו פגועת המוח (אן מארי דאף המצוינת) ואביו שעושה כמיטב יכולתו (אדריאן סקארבורו) באופן נוגע ללב.

קולנועית, יש המון דרכים להציג מתח פנימי. אפשר היה להכניס סאונד מצמית או לא נעים בפס הקול, לשחק עם התאורה שתהיה אפלה או בהירה מדי, לעקם את זוויות הצילום או לייצר תזיזתיות בתנועת המצלמה, או להקפיץ לנו את המעיים עם פלאשבקים בעריכה. אבל לא מדובר בסרט אקשן, אלא בדרמה קאמרית בחלקה, וקוק, במאי תיאטרון שעבר לקולנוע, משתמש באמצעים מעודנים הרבה יותר כדי לנסות ולהעביר את התחושות. לעיתים הוא מצליח, אבל ככל שהסרט מתקדם מה שבספר עובד בצורה מעודנת כדי לשבור לנו את הלב, כאן מרגיש בוטה וכבר לא נעים במידה שמייצרת תהייה על מה השניים האלו עשו יחד מלכתחילה, ותחושה נמתחת של חוסר אונים שפוגעת בצפייה מאוד.

הסרט כן עובד כאשר פלורנס ואדוארד מתחילים את ארוחת הערב הרומנטית שלהם. יש ביניהם חילופי מבטים ודברים נרגשים אבל גם מנומסים מאוד, ואי הנוחות נובעת קודם כל מזוג המלצרים שתקועים להם בין הרגליים בחדר. יש כאן הסתמכות גדולה מאוד על כישורי המשחק של שני השחקנים, ורונן והאול עושים עבודה טובה, אבל רונן, ואולי אני משוחדת כאן, מאפילה על האול כמעט בכל סצנה בה הם נמצאים על המסך יחד – ויש הרבה כאלה. אני לא בטוחה שזה לגמרי באשמת השחקן, אלא קשור יותר להבדלים באופן שבו הדמות שלו בנויה אחרת בספר לעומת הסרט.

מאוד ברור שפלורנס מבועתת מהרעיון של מגע מיני איתו, ואולי בכלל. היא גם אומרת את זה בשלב מסוים בקול "רוצה לדעת סוד?" היא לוחשת באוזנו כשהוא עוטף אותה בזרועותיו, "האמת היא שאני די מפחדת" היא מסיימת ומוסיפה חיוך עצבני. בספר למילים האלו מתווספת פרשנות של מחשבותיה שמבהירות שזו בחירת מילים מוקפדת שממסכת את תחושותיה האמיתיות. פלורנס אמורה להיראות לא רק מפוחדת מהסיטואציה, מצב די הגיוני למישהי שעד עכשיו לא שכבה עם בן הזוג שלה ויודעת שיש ציפיות למשהו שהיא לא באמת יודעת איך עושים או איך אמור להרגיש. היא אמורה להיראות כמו מישהו שסובלת מרתיעה פיזית ברמת הגועל המוחשי מכל העניין. המחשבה על מגע מיני מעוררת בה חרדה שדוחה אותה, בלי שתבין עד הסוף למה. כאילו שזה לא מספיק, היא מלאה בתחושת בושה אימתנית, שגם את מקורה היא לא מבינה.

בהיעדר טקסט מבאר, הסרט כן מיטיב להציג את המגע הפיזי בכלל, ובפרט את הנשיקות של פלורנס ואדוארד בקלוז אפים ובמשחק מצד האול ורונן שמצליחים לגרום להן להיראות לא חושניות בעליל, וכן, קצת דוחות. האופן שבו האול מצולם בסצנות חדר המיטות גורם לתוויו להיראות בשרניים אבל לא נחשקים. הוא מגושם, נבוך, ילדותי ולהוט מדי, כמו פיל בחנות חרסינה, כשהחרסינה היא פלורנס ששוכבת קפואה למרגלותיו, משותקת מפחד מפני הבלתי נמנע.

בסצנות פלאשבק בהן רואים כל אחד מהם גם בנפרד, אדוארד נראה כמו דמות נעימה הרבה יותר. הוא לא חנוט בתוך חליפת החתן שלו, שיערו פרוע ולא הדוק מדי, וניתנה לו גם סצנה שלא קיימת בספר בה הוא מפגין רגישות, כדי לרכך אותו קצת. זו סצנת הפגישה בין פלורנס לביתו מגובב הזבל שאימו אוספת. בספר מדובר באנקדוטה כמעט, שברי זכרונות של אדוארד על כיצד פלורנס הסתדרה באופן חביב מאוד עם אימו וישבה וגזרה איתה דמויות ממגזינים, סוג של ריפוי בעיסוק שהאישה הלא מתפקדת עושה באופן כפייתי, ואיך כולם מחבבים אותה ואביו לוחש לו "תתחתן עם הבחורה הזו".

בסרט הסצנה קיבלה מומנטום רב פי כמה. זו לא פגישתה הראשונה של פלורנס עם המשפחה שלו, והיא מגיעה ורואה את אימו של אדוארד עם שמלה מופשלת למותניה, שדיה חשופים, והיא פזורת דעת כרגיל. פלורנס עוזרת לה להתכסות, בעדינות, מדברת איתה על אמנות, הדבר היחיד שעדיין צלול במוחה, ובמונטאז' סוחט תגובה רגשית היא הופכת למעין פיה או לפחות מרי פופינס – מתחברת עם אחיותיו, גורמת להן ולאימו לצייר רפליקה של יצירה מפורסמת, מנקה את כל הבית ועוזרת להם לבשל ארוחה חמה (אין שום דבר בשלני או עמלני בפלורנס בספר, אנחנו רגע לפני המהפכה המינית וגלים ברורים של פמיניזם מרחפים סביבה). כשאדוארד רואה אותה מתנהגת בטבעיות נינוחה עם אימו, הוא הולך הצידה להכין תה ומתפרץ בבכי בלתי נשלט. הסצנה הזו חיונית גם אם לא מושלמת, כי היא מוסיפה לו עוד קצת תכונות אופי על המסך, שלא באות מספיק לידי ביטוי.

כפיצוי על היעדר המונולוגים הפנימיים, מקיואן בחר בקפידה כמה כאלו והפך אותם לדיאלוגים. הם נכנסים ביניהם לסוויטת ירח הדבש, ומשמשים לסירוגין כגורם מקרב כשאדוארד נפתח בפני פלורנס ומספר איך ברגע שאביו גילה לו שאימו פגועת מוח, שיש שם למצב שלה, הוא התחיל תהליך של התבגרות והיפרדות מהוריו. גם על הקטטה האחרונה שלו הוא מספר לה, כשהם במיטה, והיא מבקשת לעכב את הרגע המתקרב. הדיבור על הקטטה מייצר חשש מוחשי, של אדוארד מהאופי ה"פשוט" שלו לכאורה, ושל פלורנס מאיזו כוחנות שמקורה לא באדוארד עצמו, אלא באלימות אחרת.

לפני שאתייחס לכך וניכנס לעולם הספוילרים לעוד השוואות אחרונות, אני רוצה להצביע על הדבר הכי בעייתי בסרט לעומת הספר, והוא זה שמכשיל אותו, בסופו של דבר, בעיניי: סוג של חד ממדיות. אמנם יש כמה פלאש-בקים בהם השניים נראים מאוהבים, אבל רוב הזמן אנחנו מבינים שפלורנס בחרדה, שיש בניהם נתק בלתי ניתן לגישור, ולכן כל הדינמיקה מקבלת אופי של קרב אבוד מראש, ולכן אפשר לאבד בו עניין. בספר לעומת זאת, יש ניצוצות קטנים של סיכוי, ואלו רק הופכים את הקטסטרופה להופכת מעיים יותר, ולקטסטרופה באמת.

בספר, פלורנס מנסה להסתיר את החששות שלה על ידי התנהלות שעוברת מהצד כהבעת עניין ואפילו חשק. היא מלקקת קינוח מאצבעו של אדוארד בארוחה, והיא מובילה אותו למיטה בנחישות, כך שמאוד ברור למה הוא לא מבין מה עובר עליה, מה מתחולל בפנים. זה כנראה היה אתגר גדול מדי לתת לדמות על המסך להתנהל כך ואז לקפוא, או שאולי היה כאן חשש שנחשוב שהיא באמת משחקת איתו ונאבד אמפתיה אליה. אני חושבת שזה סיכון שהיה כדאי לקחת, כי כל מה שנתנו לרונן לעבוד איתו הוא חשש של איילה מבוהלת לפני פנסי מכונית, והוא חד משמעי כל כך שלא ברור למה אדוארד לא מבין מה קורה איתה.

עוד אלמנט "מבלבל" אפילו יותר, הוא שיש כמה רגעים בהם פלורנס באמת חשה התעוררות מינית כלפי אדוארד. כשידו נחה על פנים ירכה ונוגעת, בלי לשים לב, באחת משיערות הערווה שלה, בעדינות, היא מגלה תחושות שלא ידעה על קיומן. יש פירוט של לפחות חצי עמוד בספר על הרגע הזה ועל החשיבות שלו עבורה. היא מרגישה "נורמלית", היא חשה תקווה שהיא תוכל ליהנות אפילו, והתקווה הזו מלווה אותה כשהם מתקרבים פיזית ונוסכת בה ביטחון קל ונחמה, אבל הביטחון הזה הוא בדיוק מה שמוביל לבלגן בלתי נמנע. ההבנה ששניהם באמת אוהבים זה את זו, והידיעה שהיה כאן סיכוי למשהו אם הם רק היו מסוגלים לא לחשוש לדבר על זה כמו שצריך, הן מה שהופך את הספר לסיפור מוסר שממית את הנשמה באמת. יש בו אירוניה ענקית, שנובעת מהתקופה בה בחרו למקום אותו. אנחנו יודעים שעוד רגע כל ההסתייגויות המיניות והתקשורת התקועה בין שניהם תיפתח, אם הם רק יצליחו להתגבר על עצמם ולתקשר. אבל אין להם סיכוי. בסרט שביבי התקווה האלו כמעט לא קיימים. הדואליות לא באה לידי ביטוי כמו שצריך, אדוארד עובר כדוש חרמן וצעקן, ופלורנס כקורבן מיוסר. היא אכן כזו במובן מסוים, אבל היא גם הרבה יותר מכך, ויש ביניהם קשת שלמה של רגשות שלא עוברת מסך, וחבל.

וכעת – ספוילרים מובהקים

אתחיל מהסוף. הסרט נגמר עם לונג שוט סימבולי ויפה, אבל הוא מגיע מאוחר מדי, אחרי התנהלות משונה. קפצנו קדימה בזמן, קפיצה שקיימת גם בספר, וקיבלנו איפור גרוע, וכמה סצנות קיטשיות להחריד שנראות מודבקות קצת ובהן אדוארד נתקל, במקרה, בבת של פלורנס מהצ'לן של הרביעייה שלה, ואז עוד קדימה כגבר מבוגר – והוא מחליט ללכת להופעת הפרישה של ההרכב שלה, ויושב באולם שבו הבטיח לה לפני שנים שיישב, והם רואים זה את זו והוא פורץ בהתייפחות. מהרגע הזה, אנחנו חוזרים לחוף, שומעים עוד הפצרה אחרונה שלא שמענו קודם של פלורנס באדוארד שיישאר איתה כאן, שלא ילך, אבל הוא ממשיך בגבו המופנה אליה ומתרחק, בזמן שהיא עומדת על החוף לבד, המצלמה עוקבת אחרי שניהם כמיטב יכולתה, אבל בסוף אדוארד יוצא מהתמונה, פשוטו כמשמעו, והיא נותרת לעמוד לבדה.

בספר, הדילוג קדימה בזמן מתרחש אבל באופן הרבה יותר מעודן. הוא מוזר גם שם, כמו הרצה קדימה אחרי ההילוך האיטי בתוכו היינו, אבל עובד הרבה יותר טוב כי אין בו מפגשים סוחטי דמעות, מה שאפקטיבי בו הוא כל מה שלא קרה. אדוארד ופלורנס מעולם לא דיברו או התראו שוב. הוא הולך ומפתח סוג של קריירה שמערבת בעלות על חנויות מוזיקה, אבל מתרחק ממוזיקה קלאסית. ההופעה באולם הנחשק מתרחשת בשלב הרבה יותר מוקדם בקריירה של פלורנס, ומתואר שהיא לא מסוגל שלא לחפש את אדוארד בקהל, אבל הוא לא שם. אין לנו תשובה האם פלורנס בזוגיות עם מישהו אחר, האם היא מקימה משפחה, הוודאות היחידה היא ההצלחה שלה בפן הקריירה, כאשר אנחנו נשארים עיוורים לשאר חייה כפי שאדוארד בוחר להיות. הוא מצידו לא מסוגל לשכוח אותה לעולם, ומבין באירוניה עד כמה היא ניסתה לתקשר לו את מה שעובר עליה, וכמה הכל היה אולי מסתדר, לו רק היה סבלני יותר. ועל החוף, היא זו שקמה והולכת, אבל מתוך כמיהה ברורה שהיא רוצה שהוא ילך אחריה. זו פלורנס המתקדמת, ואדוארד שמתעקש להישאר נטוע מאחור, עד שנהיה מאוחר מדי עבורם. ההיפוך מיותר לדעתי בסרט, היה אפשר לייצר תחושה רבת עוצמה גם אם היו נותנים לפלורנס לצעוד על האבנים השוקעות תחתיה, לתת לה להסס ולהתמקד בפניה כשהיא מצפה שאולי, בכל זאת, אדוארד ידביק את צעדיה.

אסיים במשהו שכן עובד היטב בסרט, והוא הביטוי לפוסט הטראומה של פלורנס, שמודחקת כל כך שהיא בעצמה לא מודעת אליה. אלו אחד האלמנטים הקריטיים לכל הסיפור, ואחד הבודדים שעוברים באופן חד, ברור אבל גם רגיש ומעודן מספיק בשני המדיומים. בספר מצאתי כשלוש ואולי ארבע התייחסויות למה שאביה עשה לה. הראשונה הברורה מגיעה, שימו לב, רק בעמוד 102:

"היא הקשיבה לגלים הרחוקים, לקריאותיהם של השחפים הכספיים ולרשרוש הבגדים שפשט אדוארד. והנה בא העבר בכל זאת, העבר המעורפל. ריחו של הים הוא שהעלה אותו. היא בת 12 ושוכבת בלי נוע כפי שהיא שוכבת עכשיו, ממתינה, רועדת, על הדרגש הצר שדופנותיו עץ מהגוני מבריק. במוחה חלל ריק, והיא מלאת בושה. אחרי יומיים של חציית התעלה הם שוב במימיו השלווים של נמל קרטרה מדרום לשרבורג. השעה שעת ערב מאוחרת, ואביה פוסע לכאן ולכאן בתא החשוך הצפוף ומתפשט, כמו אדוארד עכשיו". יש לקטע הזה המשך כמובן, ובו היא חושבת על איך נהייתה חולה ולא יכלה לעזור לאביה בהפלגה אותה עשו מדי פעם רק שניהם, ומנחשת שזה בטח מקור הבושה שהיא זוכרת. זה טקסט מעודן מספיק אבל ברור, והעלייה של פוסט הטראומה שמחברת בין הסיטואציה עם אדוארד לתקיפה המינית של אביה ברורה לנו מאוד, בזמן שהיא לא ברורה לא לפלורנס, ובטח שלא לאדוארד שלא יודע על כך דבר וחצי דבר.

בסרט, הוסיפו סצנה שבה פלורנס דומעת כשהיא שומעת מנגינה שהתנגנה ברדיו באותה הפלגה, שמוסיפה עוד בנייה של מתח לגבי הזיכרון המעומעם. יש עוד תוספת בה אביה של פלורנס צועק עליה בחוסר שליטה, שואל האם היא מסתכלת עליו ועל אדוארד משחקים טניס כבר הרבה זמן והאם התגנבה כדי להביך אותו. הוא מאדים כולו, זועק כאילו הוא נתפס בקלקלתו על ידי הנערה שהוא אוהב, ולא על ידי בתו, ומותיר את אדוארד ופלורנס מבולבלים מאוד. הרגע האפקטיבי והקשה באמת הוא הבלחת פלאשבק, בזמן שפלורנס ואדוארד במיטה, שמראה אותה כילדה, שוכבת מכוסה על אותו דרגש בסירה, דומעת ושקטה מאוד, פניה אלינו, ואם אני זוכרת נכון רואים את אביה ברקע. זה רגע שמופיע על המסך לשניות ספורות, והוא מספיק ומצמרר. ההקבלה בעריכה ובמיזנסצנה עושה את העבודה. אנחנו בבת אחת מבינים את מה שפלורנס ואדוארד לא מבינים. אין שום מילים בסצנה הזו או בזו של ההיזכרות במנגינה, וזו בחירה מצוינת, כי היה כל כך קל להרוס את ההקבלה הזו, להראות יותר מדי, או לשים בפיה של פלורנס מילים שהיו הופכות אותה למודעת יותר למה שקרה לה ולמוטט את כל הדמות שלה. זו דוגמה טובה מאוד לאופן שבו אפשר לייצג תקיפה מינית ואת ההשלכות הקשות שלה על המסך, מבלי להראות אותה. חבל לי רק ששאר הסרט, למרות מעורבותו של מקיואן, לא מצליח לעמוד ברף שהספר מציב.

וזו הסיבה, אם אתם מתלבטים האם לקרוא או לצפות, שאני מפצירה הפעם קודם כל לקרוא, ואז לצפות. מדובר ב-167 עמודים קטנים בגרסה בעברית, שאפשר לזלול תוך שלושה ימים. הסרט במקרה הזה עובד בתור ליווי ויזואלי סביר אם מכירים את הסיפור, וכך אולי לא תרגישו שמשהו ממש חסר בו.