״משפחת סופר על 2״, סקירה
15 ביוני 2018 מאת עופר ליברגלבשנת 2004, כאשר יצא הסרט ״משפחת סופר על״, בהחלט הייתה התעוררת מחודשת בסרטי גיבורי העל, בעקבות ההצלחה של הסרטים הראשונים בסדרת ״אקס מן״ וסרטי ״ספיידרמן״ של סם ריימי. אולם, היה זה השקט לפני הסערה – סרטי באטמן של כריסטופר נולאן החלו לצאת רק שנה אחר כך, שלא לדבר על התופעה שהיא היקום הקולנועי של מארוול. עצם הרעיון כי סרט גיבורי-על מצליח לא יזכה לסרט המשך בלעדי היה דבר מתקבל על הדעת ב-2004, אבל קצת פחות ב-2018. לכן, סרט ההמשך ״משפחת סופר על 2״ (The Incredibles 2) נהיה למשהו שבין ה"למה לעזאזל המתינו עם זה עכשיו בפיקסר בעוד ש׳מכוניות׳ כבר הפך לטרילוגיה?" לבין "למה לחזור לזה עכשיו?". האם המשפחה עם כוחות העל אשר השימוש ביכולתה יצא מחוץ לחוק עדיין תהיה רלוונטית ומקורית בתקופה בה סרטי גיבורי על יוצאים בתדירות כה גבוהה? מה גם שהם דנו מזוויות שונות ורבות בשאלות הנזק שאותם גיבורים יוצרים, כמו גם ביכולת שלהם לשלב בין הצלת העולם לחיים הפרטיים. האם 14 שנה הם לא יותר מדי זמן שחלף?
עניין נוסף הקשור לזמן שעבר הוא שמגע הקסם שהיה לבמאי הסרט הקודם והנוכחי של הגיבורים, בראד בירד, ספג סוג של מכה עם המעבר שלו מאנימציה לקולנוע מצולם. אחרי ההצלחה החלקית של ״משימה בלתי אפשרית 4״ והכישלון המרהיב של ״בחזרה למחר״, החזרה אל משפחת סופר היא הישר אל סרט המשך לאחד מן הלהיטים שיצר בירד עבור פיקסאר (יחד עם ״רטטוי״. את ״ענק הברזל״ הוא יצר עבור אולפן אחר).
קוראים ותיקים של הבלוג הזה יודעים כי יש כאן חיבה יתרה לסרטים של אולפן פיקסאר, אשר התבטא בין היתר בבחירת הסרט המקורי של ״משפחת סופר על״ לסרט גיבורי העל הטוב בכל הזמנים, לפי סריטה. זה היה לפני שש שנים ואלף סרטי גיבורי-על שנוצרו מאז. זאת הנקודה בה אני נאלץ לאכזב את הקוראים ולקבוע כי בעיניי ״משפחת סופר על 2״ הוא סרט המשך שלא נופל מקודמו וייתכן שאף מתעלה עליו בכמה אופנים – בתחום ההומור, האפקט הרגשי וגם קטעי הפעולה.
זה לא שמדובר בסרט מושלם וגם אגע בהמשך בכמה חסרונות. סרט מושלם זה דבר נדיר, כמעט בלתי אפשרי. ייתכן מאוד והסרט הקצר שמוקרן לפני ״משפחת סופר-על 2״, ״באו״(Bao) הוא סרט מושלם. הסרט שנוצר בידי הבמאית ממוצא אסייתי דומיי שיי יכול להתחרות על מקום בצמרת הצפופה של סרטים קצרים של פיקסאר (אורון התרגש ממנו ואף כתב עליו יותר בהרחבה בזמן פסטיבל טרייבקה). הסרט הקצר גם מתווה את הטון לסרט הארוך שיבוא אחריו: השם העברי של הסרט מדגיש את הדבר הנכון. לפני שמדובר בסרט סופר-על, זה קודם כל סרט משפחה.
אנחנו פוגשים את משפחת פאר/סופר-על כמה שבועות אחרי מאורעות הסרט הראשון. דומה כי הסרט העלה את הביטחון של המשפחה, שכן ויולט הביישנית צוברת יותר ביטחון ונער מבית הספר אף מזמין אותה לדייט. אלא שייתכן והעתיד הרומנטי נהרס כאשר המשפחה, ביחד עם חברם גיבור העל פרוזון, מנסה לעצור שודד בנקים בסיקוונס מוקדם בו מילולית הכל נהרס, כולל חשיפת הזהות הסודית של אותו נער. אירועי הפתיחה רודפים את המשפחה – הם מוכנסים לכלא ומשוחררים למלון דל בו הם נתקלים שוב בהעדר אופציה לעתיד כלכלי, ועל אחד מבני הזוג למצוא עבודה חדשה.
למזלם, יורש של אימפריית תקשורת יוצר עמם קשר אחרי התקרית. הוא מעניין לבטל את החוק האסור על גיבורי על ולשם כך הוא מציע תכנית להשבת מעמדם של גיבורי העל בקרב הציבור – דרך סוג של תכנית מציאות בה הקהל יראה את פעולת הגבורה מנקודת המבט של גיבורי העל. לשם כך, הוא זקוק לגיבור-על שגם יעורר הזדהות נוסטלגית וגם לא יגרום יותר מדי נזק בעודו מציל אנשים, כי הרי הנזק הנלווה היווה את הסיבה לחוק במקור. עבורו, המועמדת הטבעית היא אלסטיק-גירל, כלומר אם המשפחה, הלן פאר. כך קורה שהיא לוקחת על עצמה עבודה בתור גיבורת על במחתרת/אור הזרקורים של מצלמה המוצמדת אליה, בעוד בעלה בוב נשאר לשמור על הילדים.
בכך הסרט נוגע גם באישה חזקה בביטוי לעולם המודרני וגם במשבר הגבריות שלא מסוגלת להסתגל לירידה בכוחה. חוסר היכולת של בוב להתמודד עם הילדים ולשמור על כבוד אנושי מציג אותו באור יותר מורכב מאשר בסרט הראשון, כאשר יש משהו יותר טבעי בחוסר ההתאמה שלו לתפקיד החדש בחיים. שניים משלושת ילדיו מספקים לחלק זה של הסרט איכות נוספת. ויולט היא עבורי הלב הרגשי של הסדרה, הדמות האמינה ביותר והמורכבת ביותר. היא אולי דוגמה ראשונה ליכולת הנהדרת של פיקסאר לתאר נערות מתבגרות, יכולת שהגיע לשיא ב״הקול בראש״ אולם מבוצעת היטב גם כאן. אם יש סצנות אשר ייחרטו עבורי בלב כחלק מן המיטב הרגשי של פיקסאר בסרט זה, הן קשורות לדמותה.
אבל מי שיזכה לעלייה בפופלריות בעקבות הסרט הוא התינוק ג'ק-ג'ק. בסרט הראשון בסדרה נראה רק רמז לכוחות העל שלו, אשר נחשפו רק בסרט קצר אשר צורף למארז ה-DVD (ובימינו זמין ביוטיוב). למרות האירועים ההם, בני המשפחה עדיין לא מודעים לכוחות שלו. אבל בעודו שומר על התינוק, בוב מגלה ולא מספיק לגלות כי כמו באותו סרט קצר, כוחותיו של ג'ק-ג'ק מרובים. למעשה, ניתן להגדיר אותם בצורה הטובה ביותר כמו "כל כוח על שניתן לדמיין…ועוד כמה כוחות שלא ניתן לדמיין". בכל הכוחות שלו הוא משתמש בצורה לא תמיד מודעת, בתמימות של תינוק ובציפייה לעוגיות. מזל שיש את מעצבת העל (ודמות העל) עדנה מוד על מנת להכניס אותו לחליפה אשר תעשה קצת סדר.
בעוד הגבר מתמודד עם אתגרי הורות מגוונים, האישה צוברת אהדה מחודשת כולל משגרירה המנסה להשיג שלום עולמי, וחברות אשר נרקמת בינה ובין אחותו של אותו מיליארדר שהוא המעסיק שלה, המוח מאחורי החברה ואישה בעלת השקפת עולם מגובשת ואהדה לכוח נשי. בעוד הלן זוכה להצלחה היא מתקשה להתמודד עם נבל על חדש, נבל בשם "שומר המסך" אשר עצם הקיום שלו קשור למסר שהורים מבקשים להעביר לילדים בעולם המודרני – תורידו את העיניים מן המסכים. במקרה שלו, הוא יכול להפנט ולשלוט בכל אדם כל עוד הוא מביט בו דרך מסך מסוים, מה שמאפשר לסרט לגעת בתיאוריות על תקשורת ושליטה באופן שעוד יפרנס סטודנטים לקולנוע בעבודות סמינר החל מן השנה הבאה.
בכלל, הסרט נוגע בעוד כמה נושאים – כמו הנושא החביב על בירד של פרטיות מול מגבלות הממשל ושמירה על זהות ייחודית. בדומה לסרטי אקס-מן, הסרט מייצר הקבלה בין כוחות על לנטייה מינית שיש להסתיר, כולל סצנה יפה ומדויקת בה גיבורי-על אלמוניים מודים לאלסטיק גירל על שנתנה להם את הכוח לצאת מהארון, בלי להשתמש במונח הזה ובלי לספק להורים רגע מביך בהסבר לילדים.
כמו תמיד, פיקסאר מייצרים בעזרת אנימציה קטעי פעולה אשר מתעלים על אלו שסרטי הלייב-אקשן מסוגלים לה כיום בסוג שונה של עבודת מחשב. הם טובים ביותר בכך שגם כשיש ריבוי דמויות ואירועים, המטרה בכל קטע נותרת ברורה. סרטי ״משפחת סופר על״ הם לא המרגשים ביותר של האולפן, למרות שיש להם מה להציע גם בתחום זה. הם גם לא מצחיקים ביותר לדעתי, למרות שייתכן והם מגיעים די קרוב לפסגה. תחום הפעולה אמור להיות הממלכה שלהם – ואת זה בירד מבצע נהדר.
אבל, כאמור, מדובר בסרט לא מושלם. למשפחה יש שלושה ילדים והבן האמצעי דאש לא זוכה לקו עלילה מורכב כמו אחיו והוריו, ולא מתוך העדר ניסיון. כמו כן, התפניות העלילתיות בסרט צפויות למדי ומשחזרות דברים שכבר נעשו בסרטים אחרים, והדיון על הגבלת הכוח של גיבורי העל שנראה רענן בסרט הראשון מגיע אחרי שנידון ארוכות בסרטי מארוול, בהם הטיעונים הנגדיים לחופש הפרט זכו לקבל ייצוג מורכב ומכובד יותר. הניסיון לעשות יותר בסרט ההמשך יוצר סרט ארוך למדי – כמעט שעתיים, אולי מעט עבור סרט גיבורי על אבל הרבה עבור סרט ילדים. למרות האורך, יש תחושה כי בכל הקשור לתחום ההסתגלות של בוב לתפקיד ההורה הסרט לא ממש טורח לסגור את כל הקצוות ובניתי הדמויות כמעט מוקרבת לטובת קטעי הפעולה. בסופו של דבר, כל הדמויות החיוביות מן הסרט הקודם חוזרות ורובן זוכות לסוג של פיתוח, ובנוסף יש כמה דמויות חדשות אשר רבות מהן יוכלו להיות חלק מן העולם הקולנועי הזה בעתיד. ברוך שובך לאנימציה, בראד בירד.
הייתי קוראת לנבל "משעבד המסך" (screen slaver).
חוצמזה סרט בסדר בעיניי. קטע היציאה מהארון של גיבורי על כ"כ שחוק, אבל אולי לילדים זה מרענן.