״יום נפלא״, סקירה

בתקופה בה התעצבה אהבת הקולנוע שלי, סרטיה הראשונים של לין רמזי הסקוטית תרמו לעיצוב טעמי כמו שמעט מאוד יוצרים אחרים עשו. הסרטים ״מלכודת עכברים״ (Ratcacher) ו״מורברן קאלאר״ (Morvern Callar) ממשיכים לרגש אותי גם כאשר אני שב לצפות בהם, או בחלקים מהם, כיום. בזמן אמת הם לא הופצו בארץ ורמזי עצמה סבלה ממספר הפקות שנפלו בטרם שבה לביים. זה קרה עם ״חייבים לדבר על קווין״ סרטה הראשון בארה"ב, שהיה עבורי מדהים מבחינה חזותית אף כי לא הצליח להסעיר אותי באותה רמה והיה משהו מרתיע במינון האלימות שבו. תגובה דומה מעורר בי גם סרטה החדש, שגם הוא מגיע לאקרנים לאחר הפסקה די ארוכה.

השם העברי של הסרט, ״יום נפלא״, הוא תרגום לשם הבינלאומי ושונה מאוד מן השם בו מופץ הסרט בארה"ב – ״You Were Never Really Here״. הסרט ממשיך את העיסוק של רמזי באלימות של החברה האמריקאית, דרך סוג של מבט מחוץ, הפעם גם משום שהגיבור מרגיש כי הוא מחוץ לעולם. במבט יבש, מזכירה עלילת הסרט, המבוסס על סיפור מאת ג'ונתן איימס, את סרטו האגדי של מרטין סקורסזי ״נהג מונית״ ושני הסרטים גם מסופרים חלק ניכר מן הזמן דרך התודעה המעוותת של הדמות הראשית. אבל הסגנון של רמזי, כמו גם המטרות שלה, לוקחת את הסרט לכיוון אחר והרבה יותר מעניין אותי להשוות אותו לשני סרטיה הראשונים והאהובים שהזכרתי לעיל, שכן חזרה לחלקים מתוכם עזרה להבין גם את הכוח של הסרט הנוכחי.

רמזי היא קודם כל במאית של דימויים. היא לא מוותרת על עלילה (והסרטים הראשונים אף כללו עלילה מורכבת) אך היא משנית ביחס לרגש המועבר דרך המראות ודרך הניגוד או הקשר בין היופי או הכיעור של התמונה לבין הפסקול. הדבר נכון גם לגבי סרטה הנוכחי, אשר דומה כי עלילתו היא הישירה והדלה מכולם – עד לרמה בה נדמה לי כי הזכייה של הסרט בפרס התסריט בפסטיבל קאן מדגישה כי מדובר בפרס הניתן כפרס רביעי/חמישי לסרט מן התחרות ולא לציון של ההיבט הספציפי. לא שמדובר בתסריט רע, אלא שהוא בעיקר משרת את הניסיונות של רמזי בבניית מצב רגשי מתמשך של דמות. הסרט עוקב אחר גבר בשם ג'ו (חואקין פיניקס, גם הוא זכה בפרס על משחקו בפסטיבל קאן) אשר עובד בתור מאתר נערות שברחו מן הבית או נעלמו מסיבה זו או אחרת. הוא יוצא לאתר בת מתבגרת של פוליטיקאי שנמכרה לזנות, ומאתר אותה די בקלות, אבל הניסיון להציל אותה הופך לנואש כשמתגלה מערכת משומנת של פשע ושחיטות שמגיעה לכל מקום.

ג'ו מתנהל בעולם רדוף בידי טראומות שונות, הן בגלל מראות אשר ראה כחייל באפגניסטן או עיראק והן בשל אירוע בעבר המשפחתי אשר במידה רבה עיצב את חייו ועדיין רודף אותו. כאשר הוא אינו עוסק בניסיון לגאול נערות, הוא מטפל באמו המבוגרת אשר נותרה המשפחה היחידה בחייו ככל הנראה. במידה רבה, גם הניסיון להציל את הילדה הוא ניסיון להציל את האם, שתי הנשים המאוד שונות בגיל ובאופי מהוות עבור הגיבור אישה אחת, מה גם שאותה הטראומה אשר דוחפת אותו להציל אותה/אותן היא זו אשר כנראה מונעת ממנו לפתח מערכת יחסים רגשית עם אישה בת גילו, או כל אדם אשר יהיה שווה לו במערכת היחסים. ג'ו הוא בו זמנית דוגמה למקצוען יעיל בפעילות בשולי החוק ומחוץ לראדר של השלטון וכישלון טוטאלי בכל ניסיון לחיות חיים נורמליים, אף כי דומה כי הוא מודע למה שחיים כאלו היו יכולים להיות ויש לו ידע מסוים בתרבות פופולרית. כפי שגורסת הכותרת המקורית של הסרט – הוא אף פעם לא באמת היה שם, בחיים הבוגרים. לא בנפשו, אשר ייתכן והיא שואפת למוות או להקטנה עצמית, אם יש לה שאיפות כלשהי. בניגוד לטרוויס ביקל של ״נהג מונית״, ג'ו לא זועם ודומה כי אין אידאולוגיה המנחה אותו – הוא בעיקר מנסה לתקן כל הזמן את מה שהוא סבור כי שיבש, את מה שלא נתון לתיקון. אין לו תקווה או רגשות, פרט לרגשות אשמה.

בכך ניתן לקשור ממנו חוט העובר בין כל הדמויות הראשיות בסרטיה של רמזי – כולם מצויות במצב של פוסט טראומה בעקבות מוות שחוו מקרוב, מוות שהותיר בהם רגשות אשמה אשר מונעת מהם לקלוט ולחוות את העולם בצורה תקינה. הסרטים מתארים מצב נפשי סטטי, גיבור אשר אינו רוצה באמת להשתנות אף כי החיים דורשים זאת ממנו. המעבר מבריטניה לארה"ב לא גרם רק לעלייה במינון האלימות בסרטי הבמאית, אלא גם לעלייה בגיל הגיבורים ובמידת הייאוש שלהם. בעוד הסרטים הראשונים היו סוג של סרטי התבגרות עם רגעי תקווה, ״חייבים לדבר על קווין״ מציג עולם נטול תקווה והתנגדות לגאולה. ב״יום נפלא״ התקווה היא הנחלה של דמות משנית, אשר אומרת את הכותרת העברית/בינלאומית של הסרט סמוך לסיום, מצביעה על העולם שג'ו לא יכול לראות – עולם בו קיים יופי חזותי, מזג אוויר נאה, חמלה אנושית וחיים פשוטים אשר לא כל רגע מתוכם הוא מאבק.

רמזי היא במאית שמייצרת בלי הרף דימויים יפים, המשלבים בסרט זה מבט מקרוב על עצמים המקבלים מימד פיוטי וחספוס המראה את הצדדים הפחות זוהרים של ניו יורק, בה מתרחשת רוב עלילת הסרט. חלק מן הדימויים מהווים מוטיבים חוזרים בכל יצירתה של הבמאית. ״מלכודת עכברים״ נפתח בילד אשר עוטף את עצמו בווילון, על מנת למתוח את אמו לחשוב שהוא התאבד, ובסרט הנוכחי הגיבור מאמן את עצמו לנשום מתחת למים על ידי חניקה עצמית בווילון/ניילון. הצורך לנשום מתחת למים או לצלול נוכח גם הוא בכל סרטי הבמאית, ובסרט הנוכחי באופן בולט. המים מהווים בסרטיה של רמזי שילוב תמידי של יופי וסכנה. באופן דומה, הבמאית עושה שימוש יצירתי בשירי פופ מתקתקים ברגעים של משבר או אלימות, שירים אשר מתפקידים הן באופן אירוני והן כביטוי לאהבת הדברים הפשוטים אשר עדיין מקוננת בלב הדמויות, גם האלימות ביותר, ולעתים גם בדמויות המנתקות עצמן מן הסביבה. שירי הפופ הם דרך להדגיש כי יש יופי בעולם, כמו היום הנפלא עליו מדובר בכותרת, אף כי הסרט מתרחש על פני מספר ימים ומדגיש לא פעם דברים נוראיים וחוסר יכולת של הגיבור לראות תמימות או גורל בלתי אפל לאנשים אותם הוא פוגש, בין אם לטווח ארוך או לרגע.

רמזי משלבת בסרט הנוכחי בין מוזיקת הפופ למוזיקה מקורית עוכרת שלווה אשר כתב ג'וני גרינווד, מוזיקה א-הרמונית אשר מייצרת חוסר נחת ומבטאת את הדרך המעוות בה הגיבור חווה כל דבר בעולם. סוג של היפוך למוזיקה הרומנטית אשר כתב אותו גרינווד לאחרונה לסרטו של פול תומאס אנדרסון ״חוטים נסתרים״. כאשר הסרט לא מראה קטעי אלימות, המוזיקה מייצרת אלימות, או ממשיכה את הקו האלים של הסצנות האחרות. בכך אנו מגיעים ללב המדמם של ״יום נפלא״, סרט המראה אלימות לא נוחה באופן המשלב בין המרהיב למזעזע. אף כי יש כמה קטעים אלימים מאוד אשר נראים בסרט, בחלקים אחרים ואולי אפילו ברוב האירועים המרכזיים, האלימות נותרת מחוץ לפריים או בשוליו, מאלצת את הקהל להשלים את התמונה הזוועתית בראשו. בכך, רמזי מדגימה את כוחו של הקולנוע כמדיום המפעיל את הדמיון, לצד רגעים בהם היא מראה כי היא יכולה לביים קטעי פעולה טוב כמו כל במאי או במאית. ״יום נפלא״ הוא לא הסרט הכי מעמיק שהיא יצרה, אבל יש בדחיסות שלו ובישירות שלו משהו סוחף.