״מעשה בחמישה משוררים״, סקירה

סרטו של אלון לוי, ״מעשה בחמישה משוררים״, מציג מדי פעם בסינמטקים בשבועות האחרונים. מדובר בסרט בן כשעה המורכב מחמישה פרקים קצרים, אשר מתפקדים גם כסדרה. כותרת הסרט מדברת בעד עצמה ומלמדת כי מדובר בסדרה של דיוקנאות קצרים של משוררים, אבל בו בזמן היא גם מצביעה על כך כי יש משהו בסרטו של לוי אשר כשם שהוא מתעד את המשוררים, חותר נגד הציפיות של הקהל מסרט על שירה. התבססות הכותרת על ספר הילדים הקלאסי של מרים רות "מעשה בחמישה בלונים", מנגיד בין הדימוי של השירה כאליטיסטית ובוגרת לבין ספר המיועד לילדים, אותו כל הישראלים מכירים.

בנוסף, נוצרת הקבלה בין המשוררים לבין הבלונים ודומה כי זו ההקבלה האחרונה שחובבי שירה מעוניינים בה – וחובבי שירה הם ללא ספק קהל היעד העיקרי, אם לא היחידי, של הסרט. לא נטען כי השירה היא נפוחה, או כי המשוררים הם ייצוג בלבד ודינם להתפוצץ. יחד עם זאת, כל פרק מסתיים בפייד לשחור שבמידה רבה משמיד את הדימוי בו צפינו, עת המפגש הקצר עם המשורר הנידון. המילה "מעשה" קשורה לסוגה הספרותית המנוגדת לשירה – המעשה הוא הממלכה של הפרוזה, לפחות בתפיסה הרווחת (הרי ההבדלים הם יותר דקים ולא חד משמעיים). השירה מנסה למצות רגע נתון, להגדיל אותו מעבר לסיפור המעשה. האם סרטו של לוי מבקש לספר את סיפורם של המשוררים, או לתת מבט עליהם בנקודת זמן נתונה, כמו שיר קצר של כמה דקות הלוכד את הגיבורים ברגע נתון? לדעתי התשובה הייה גם וגם. 10 דקות, או מעט יותר, הם לא פרק זמן מספק לדיוקן מעמיק והסרט מודע לכך, מה שמקנה ליצירה כמכלול הרגשה של סעודת טעימות. יחד עם זאת, יש מספיק רמיזות לסיפור מתפתח בכל פרק, ובפרק האחרון סיפור של ממש.

מבחינה זו, דומה כי סרטו של לוי עמד במטרה. בסרט אכן ניכרת אהבה לשירה כמו גם לאנשים המשתתפים ומתוארים בו. לא פחות מכך, מטרת הסרט היא לנפץ את הדימוי של השירה ואת המקובל בסרטים על משוררים, או לפחות לשחק עם הדימוי הזה. לכל אורכו, ״מעשה בחמישה משוררים״ משחק על הגבול שבין מחווה לאירוניה, כלפי הייצוג עצמו וכלפי השירה עצמה. בעוד שירה לרוב דורשת קשב ולכן מזמינה קריאה אטית, הסרט ערוך בקצב מהיר לכל אורכו. לסרט נלוות קריינות מפי מיכה שיטרית, המלאה בהומור אירוני המהווה פארודיה על קריינות ובו בזמן מספקת אינפורמציה. כל פרק מכיל גם מספר "קליפים" שהם עיבוד חזותי לשירים, לעתים כולל לחן או שימוש בשחקנים. כל אחד מן הפרקים מלווה בכותרת אשר לרוב יש בה גם גוון קומי. כמו בהרבה סרטים על שירה, חלקים ממילות השירים מופיעות כטקסט על המסך, כולל ניגוד. אלא שגם טקסטים שאינם שירה זוכים לכבוד הזה, בכך הפער בין השירה ה"נשגבת" לדיבור היום יומי נמחק. השירה מוצגת בסופו של דבר כחלק בלתי נפרד מחייהם של המשוררים, בין אם הם עצמם מגדירים אותה כך או מגדירים את עצמם כמשוררים. שאלת ההגדרה העצמית כ"משורר" נוכחת בכל אחד מן הפרקים.

סער יכין

במידה רבה, ניתן לראות בפרקים גם סוג של סיפור מתפתח, או מבנה בו כל פרק מהווה סוג של אנטי-תזה לפרק שקדם לו, או כל משורר מהווה סתירה או ויכוח למשורר או המשוררים הקודמים. הפרק הראשון עוסק במשורר אלי אליהו ומציג אותו כעיתונאי ואיש משפחה, אך אלו הם רק חזית לטקסי הכתיבה שלו לקיום הבסיסי שלו בתור משורר. יש ניגוד בין האופי השקול והשנון בו אליהו מדבר על הכתיבה שלו, לבין הקצב המהיר של העריכה ולקליפים אשר נוצרים משיריו ומן הסיפורים שהוא מספר על עצמו. בסרט אשר מציג מספר מועט של שירים מכל אמן, מעניין כי נבחר בפרק זה שיר המדבר על הזהות המשפחתית של אליהו (או יותר נכון של אביו). אף כי המשורר אומר שהתרבות המזרחית לא מהווה לרוב חלק משירתו או זהותו, היא הופכת לחלק מרכזי מן הסרט אודותיו והיחס שלו למורשת תרבותית זו תציב אותו בעמדה שונה לזו של חלק מן המשוררים האחרים.

בעוד דומה כי אליהו נהנה לדבר באופן אשר מנוגד לסוג העשייה של הסרט, המשורר המוצג בפרק השני, סער יכין, נראה כמצוי בתחרות מול הקולנוע של לוי – בכל מילה שהוא אומר כחלק משיר או ראיון, דומה כי הוא נחוש להיות יותר אירוני, בעודו זורק חצים כלפי הדימוי העצמי שלו וכלפי השירה בכלל. יכין עושה זאת תוך שהוא מסביר את מלאכתו ואת הקשר שהוא מייצר בין עבודה כמתרגם של מסמכים משפטיים רשמיים ובאנליים לבין כתיבה ספרותית תוססת. גם הסביבה של מצפה רמון בה הוא חי ופועל יכין מהווה ניגוד לסביבה התל אביבית בה מצולמים המשוררים האחרים והפרק שלו מייצר גם את הדימויים הסוראליסטיים ביותר וגם את הרגעים הכי שגרתיים. הדבר נכון גם לאופי השירה שלו וגם לדרך בה היא מצולמת, או נכון יותר לומר הדרך בה הקולנוע מייצג או מגיב ליצירה.

הפרק על יונית נעמן מציג אותה מצולמת עם ספר של יעקב ביטון, שכן היא לא רוצה להצטלם עם ספר של עצמה וגם לא מוכנה להיות זו אשר מגדירה את עצמה כמשוררת. בכך, יש בפרק מימד של הקטנה עצמית המתכתבת עם הקליפ הפותח את הפרק, עיבוד לשיר בו היא מנגידה בין המראה וההתנהגות שלה לבין המרץ של מדריכת סיור בתל אביב. אבל רוב הפרק עוסק בהעצמה שהגיבורה יוצרת ובאופן בו הדרך בה היא מוציאה את הזבל מדירתה הופכת לטקס שיש בו רובד אמנותי, כמו גם האופן בו השירה שלה מבטאת בו זמנית מיניות נשית וביקורת כלפי היחס של החברה (בעיקר הגברית) לגילוי זה של מיניות. משמע, כל הפרק משחק על הפער בין הביטחון אשר נעמן משדרת ומייצרת בגלוי, לבין רצון מסוים לא להגביל את הדיון לעצמה בלבד כמו גם לא להיות נתפסת כמייצגת של משהו גדול יותר, גם אם יש בה רצון להיות חלק מעולם השירה ומעולם שינוי היחס לייצוג נשיות.

רועי חסן

המשורר הרביעי המוצג בסרט הוא רועי חסן, אשר נאמר עליו כי הוא משורר אותו גם אנשים אשר לא מתעניינים בשירה מכירים, בעיקר בעקבות הזיהוי שלו עם המאבק בהגמוניה של השירה האשכנזית בעולם השירה בארץ בכלל ובעיתון "הארץ" בפרט. חסן מוצג בדקות ספורות הן כמשורר הזועם והלוחמני והן כמי שנלחם בתוכו בדימוי הזה, מבקש לתת את הדגש גם לצדדים אחרים בחייו ובעבודה שלו, גם אם רוב הפרק מוקדש למאבק העדתי, לתחושת הקיפוח ולזהות המזרחית. אולם, באופן המקביל לפרק על אלי אליהו, הפרק על חסן מציג גם את אביו של המשורר אשר נראה על המסך בעבודתו בסופר-מרקט ומוצג כמי שהזהיר את חסן מקריאת תיגר על הממסד, בעוד אצל אליהו האב הוא זה אשר מוצג כמי שהיה קשור לתרבות המזרחית. בנוסף, הסרט גם משחק על ההבדל הפיזי בין חסן לבין אביו ובין הדומה והשונה בעולמות התרבותיים שלהם. ישנה גם הקבלה של חסן כמשורר וחסן כמי שעבד בבישול, כאשר הוא מוצג כמי שחותך באכזריות מזון מדמם – אלא שהדם אשר נראה בעודו מבשל הוא לא של בשר, אלא של סלק.

הפרק האחרון הוא במידה רבה ניגוד ליתר הפרקים. הוא עוסק בדליה פלח, שם בדוי למשוררת אשר בוחרת למחוק את זהותה. ככזה, זהו הפרק היחיד בו נראים אנשים מדברים על החיים והיצירה של מישהי אחרת ולא האדם עצמו. בנקודה זו, הסרט נראה לפרקים כסרט מתח המנסה לדלות פרטים על חידת דמותה של האישה אשר פרסמה לראשונה שירים בשנות שנות ה-70, פרסמה ספר לראשונה כ-20 שנה מאוחר יותר, ספר שני בשנת 2003 ומאז לא פרסמה, למרות הערכה רבה ופרסים. בעוד הפרקים האחרים עוסקים גם בדימוי של המשורר כאדם וגם בשירתו, הפרק האחרון עוסק ביוצרת אשר בחרה לא להיות אדם קונקרטי עבור קהל הקוראים, ואף שתלה בשיריה במכוון רמזים סותרים על חייה. משמע, פרק זה שואף להעמיד את השירה לבדה במרכז ולא את האחראי על היצירה שלה. אבל האירוניה של ״מעשה בחמישה משוררים״ באה לידי ביטוי גם בכך כי פרק זה מקדיש הכי פחות זמן לשירה עצמה והכי הרבה זמן לדיון באישיות של המשוררת, משום היותה בלתי מושגת, בגלל המסקנה כי זהות המחברת אינה באמת חשובה.

האירוניה עליה דיברתי פעמים רבות היא גם כלפי היצירה הקולנועית, אשר לא מתיימרת לייצג אדם בדקות ספורות או לייצג שירה באמצעים קולנועיים, אלא לעורר עניין. הסרט מספק די מכל משורר או משוררת על מנת שנבין משהו מעולם יצירתם ונרגיש כי קיבלנו רקע מספק על העולם ממנו הם מגיעים. לעומת זאת, דומה כי השירים עצמם, גם אם הם מוקראים במלואם, נוכחים ביצירה רק כרמז, כהזמנה למפגש מעמיק יותר עם המשורר באמצעות קריאת שיריו.

יערה שחורי, מתוך הפרק על דליה פלח

/// התמונות לקוחות מתוך אתר הסרט ״מעשה בחמישה משוררים״