״אלסקה״, סקירה

״אלסקה״ הוא סרט בעל ייחוד מסוים בנוף ההפקה של הקולנוע ישראלי. מדובר בסרט חדש של יצחק צפל ישורון, אחד מן הבמאים הוותיקים בארץ, עם קריירה שהחלה בשנות הששים. ישורון שב לביים יצירה אשר יכולה להיות מוגדרת טכנית כסרט סטודנטים – הוא ביים את הסרט בשיתוף עם סטודנטים שלו ממכללת ספיר, תוך שהוא מפיק עמם סרט באורך מלא שנעשה בתקציב זעום, ולא רק במונחים של פיצ׳ר. מדובר במשימה קשה, אך לא כזו שהיא בלתי אפשרית: על מנת להצליח לעשות סרט כמעט בלי כסף, ישורון הלך על הבחירה המתבקשת בסרט קאמרי, אשר מתרחש כולו בבניין אחד ומכיל מספר מצומצם של דמויות. ניתן לדבר על כשש דמויות ראשיות ועוד מספר דמויות המגיחות לרגעים ספורים. על מנת שסרט כזה יצליח לעבוד, עליו להיות בנוי היטב הן בתחום התסריט והן בתחום הליהוק. אומנם חלף זמן ארוך מאז שישורון ביים סרט בארץ (״לא בת 17״, מ-2003, סרט המשך לסרטו הידוע ביותר ״נועה בת 17״) או בכלל (ב-2007 ביים בארה"ב סרט בשם ״מקומות״), אבל הניסיון ארוך השנים שלו כבמאי ותסריטאי, העבודה עם הצלם יואב קוש המנוסה בסוגי עשייה שונים והליהוק של אלי גורנשטיין לתפקיד הראשי אמור לסייע לו במשימה המורכבת.

אולם, במהלך הצפייה ביצירה, דומני כי הקושי העיקרי נבע לא רק מן התקציב המצומצם, אלא גם מביצוע המהלך השאפתני של שילוב בין טונים שונים. עלילת הסרט נשמעת כמו מתכון למלודרמה: לולק הוא גבר מבוגר הנשוי לאישה מבוגרת אף יותר, אך הוא זה אשר סובל מאלצהיימר. סימני המחלה מחריפים במהלך יום אחד, בו נפטרת שכנתו, עמה ניהל בעבר רומן שייתכן והיה סיפור אהבה גדול. בעקבות המקרה, הוא מתחיל להתייחס לאשתו בתור המשרתת, דבר המטריד את נכדתו אשר באה לבקר את הסבים ומזעיקה את הוריה המנסים לתפעל את המשבר. הגבר מדור הביניים מעדיף לצפות במשחק טניס, גם מול הטרגדיה המסתבכת לנגד עיניו. אבל הטון של הסרט אינו טרגי אלא קומי, כולל רגעים של פארסה מוחלטת, אשר מנסה לשלב בין הסיטואציה הקשה לרגעי האבסורד המלווים את המחלה. או במילים אחרות: חלק מהותי בעלילת הסרט קשור בתכשיטים יקרים המוחבאים בתוך עוף קפוא ומאוחר יותר במקומות אחרים.

לא מדובר בשילוב בלתי אפשרי בין דיון במצב הטרגי של איבוד הזיכרון והאישיות לבין רומן בין שכנים לבין הומור. למעשה, ״The Leisure Seeker״ של פאולו וירזי, סרט שיגיע לארץ בחודש הבא תחת השם ״אהבה בדרכים״, עוסק בעלילה דומה באופן קומי די במקביל לישורון. אולם לאותת לקהל על כך שמותר לצחוק זה דבר בעייתי, ובחלק הראשון שלו ״אלסקה״ לא ממש עומד במשימת האיזון בין הטונים – המוזיקה של גל וינגרטן דוחפת באופן מובהק ומעט נדוש לכיוון הפארסה, אבל ההומור לא ממש נובע מתוך הסיטואציות, לפחות לא במידה מספקת. התוצאה היא חלקים רבים, בעיקר בתחילת הסרט, אשר נראים מעט תמוהים או אפילו מביכים ברמת העשייה. אולם, ככל שהסרט מתקדם האיזון הופך למוצלח יותר: הכתיבה מייצרת רגעים המצליחים להיות עצובים בצורה נואשת ומצחיקים בו זמנית, וההופעה של גורנשטיין בוראת דמות אמינה, אשר משדרת בו זמנית נחישות חזקה וחוסר יכולת תפקוד בסיסית. הדבר הופך את ״אלסקה״ לקומדיה רומנטית יעילה למדי בחלקים רבים, תוך שימוש יפה ואירוני בסמלים של הז'אנר ודיון מצחיק אך לא מעליב בקשיי הזקנה ואף באפשרות של התאבדות זוגיות.

יחד עם זאת, יש ב״אלסקה״ מספר דברים אשר לא עובדים בצורה מספיק טובה, למשל כותרת הסרט אשר מרמזת על המקום בו בני הזוג הקשישים רוצים לכאורה לצאת לטיול אחרון – מה שיכול להיות סמל הן לתקווה והן לרצון למות אך מרגיש בסרט כמטאפורה בוטה מדי. בנוסף, לצד משחק טוב וליהוק מוצלח של שלושת השחקנים במשולש אהבה ארוך העשורים (לצד גורנשטיין גם שפרה מילשטיין ורבקה גור), השחקנים הצעירים יותר לא מגיעים לאותה דרגה של אמינות ולעתים מתפקדים כפונקציה בלבד לקידום העלילה ופחות כדמויות של ממש. קשיי התקציב מן הסתם תרמו לכך, אך מסרט שעולה לאקרנים, בטח של יוצר בעל הישגים, ניתן לצפות ליותר. בנוסף, ניתן גם להגדיר את הסגנון של ״אלסקה״ כמיושן, אך במידה רבה הדבר יכול להיחשב דווקא כנקודת חוזק: הוא מתאר עולם רגשי וזיכרון הנמחק בהדרגה ובו בזמן מצדיע לחיים הפשוטים ולחכמה שנותרה גם בגיל הזהב, לצד התנהלות באופן אשר נראה כלא מתאים לסביבה המודרנית. דווקא בגלל הטון הזה, ייתכן והסרט ימצא לא מעט אהדה בקרב הקהל בשכבת הגיל הקרובה לדמויות הראשיות, או הצעירה מהם בשנים ספורות, שכבת גיל המהווה חלק מרכזי מצופי הקולנוע בימינו.