"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" סקירה

מוטב לפתוח סקירה זו בסוג של הבהרה: בניגוד לרוב חובבי הקולנוע בני דורי, לא צפיתי בסרטי "מלחמת הכוכבים" בתור ילד. למעשה, צפיתי בסרטי הטרילוגיה המקורית בסביבות גיל 18, איפשהו בין הצפייה בפריקוולים הידועים לשמצה. אולי בעקבות זאת רגשות הנוסטלגיה שלי כלפי היצירה פחות חזקים. סרטי הסדרה מעולם לא היו קרובים לראש רשימת הסרטים האהובים עליי, ומעולם לא ראיתי בה משהו מעצב אישיות. יחד עם זאת, אני כן חושב כי לפחות שני הסרטים הראשונים בסדרה טובים מאוד. נהניתי בעיקר מן החוויה ב"האימפריה מכה שנית" (1981) ובמהלך הצפייה לפני שנתיים ב"הכוח מתעורר".
אני כותב זאת על מנת להבהיר למעריצים המושבעים מהיכן אני מגיע, אם כי בשלב בו הטקסט הזה מתפרסם כבר היו להם יום וחצי לצפות בסרט, אז אני מניח שהם גיבשו כבר דעה או לפחות צפו ביצירה. לטובת קוראים פחות זריזים ברכישת כרטיסים, אמנע מספוילרים בסקירה זו, ומכיוון שבמקרה זה כמעט כל חשיפה של פרט מידע יכולה לפגוע, אנסה לדבר כמה שפחות על העלילה. לא שזה אמור לשנות יותר מדי – דומני כי גם אנשים אשר מעולם לא צפו באף סרט בסדרה יודעים פחות או יותר מה הסיפור.

אף כי איני יכול לדעת מה תהיה התגובה של המעריצים, אני חושב שאני כן מסוגל לשפוט את "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" (Star Wars: The Last Jedi) בפני עצמו מול שאר ההיצע הקולנועי, ולקבוע כי מדובר בסרט הרפתקאות/פעולה טוב מאוד. הסרט מציג סיקוונס אקשן מרהיב ואפי כבר בדקות הראשונות, ומשם לא ממש מרפה מהקצב באף נקודה.
הסרט נדרש לשלב בין כמה צירי עלילה בעלי אופי שונה ואולי אפילו באורך התרחשות שונה. למשל זה של ריי (דייזי רידלי), הגיבורה החדשה אשר נחשפה לנו בסרט הקודם, אשר מנסה להיעזר בלוק סקייווקר (מארק האמיל), בסרט חניכה המתרחש על אי בו יש שלל יצורים דיגיטליים שיכולים להיות צעצועים נהדרים. בחלקים האלו יש שאיפה לחינוך רוחני בעיקר, ולכן יש צורך בקצב איטי יותר של התפתחות. בשאר קווי העלילה המורדים נאלצים לברוח בצורה תמידית ומצויים לכל אורך הסרט תחת לחץ זמן כבד תוך כדי הבדלי גישות לגבי אופי הפעולה הרצוי. גם בצד האפל יש מאבקים פנימיים, או יותר נכון בעיות בזכייה בחסדים של המנהיג העליון סנוק (אנדי סרקיס). בקווי העלילה רבי המשתתפים הכל קורה יותר מהר, גם בגזרת הנאומים הצבאיים אשר משולבים בסרט.

את הסרט כתב וביים ריאן ג'ונסון, יוצר שאני מעריך ואהבתי במידה רבה את כל סרטיו הקודמים ("בריק", "הנוכלים בלום", "לופר"). שמחתי למצוא כי הוא הצליח להביא משהו מן הקול הייחודי שלו גם לסרט עתיר תקציב שהוא חלק מזיכיון גדול בעל אופי שונה. ג'ונסון העמיד במרכז סרטיו הקודמים את האופן בו נקודת מבט אישית משפיעה על הסיפור, ובסרט הנוכחי אנו חוזים באירוע מפתח אשר נקרא מחדש בכל פעם שהוא מסופר, באופן אשר משנה את החוויה של הקהל ושל הדמויות את האירוע.
בנוסף, יש בסרט חלקים בהם דמויות מתקשרות ומבינות זו את זו ברמה טלפתית, באופן היוצר עימות וגם חיבור ממנו הן נרתעות. חשוב מכך: ג'ונסון הצליח להביא לסדרה איכות במה שהיה עבורי נקודת החולשה שלה – הדיאלוגים. הסרט אומנם שומר על הרצון של הסדרה לייצר משפטים שיהפכו לציטוטים מפורסמים, אבל הוא גם בונה אמינות בשיחה, משתמש במשפטים אשר חוזרים מספר פעמים הן כאפיון דמות והן כנקודת הפתעה בעלילה. הסרט הזה גם מצחיק מאוד, אך לא במחיר של ויתור על אפלה או לעג למישהו מן הדמויות. יש לציין כי ג'ונסון יודע גם לעדן את עצמו וכל מי שיצפה ליצירה מתעתעת יתאכזב. זה יותר סרט של תאגיד מסרט של אוטר, אבל זה בהחלט סרט שמגע ידו של אדם ספציפי ניכר בו.

אם ב"הכוח מתעורר" הבמאי ג'יי. ג'יי אברמס הלך על כיוון אשר מגביר את הנוסטלגיה ומייצר סצנות שנראות כמו סרט המשך שהוא גם סוג של רימייק, ב"אחרוני הג'דיי" ג'ונסון לא ניסה לייצר את המקבילה שלו ל"אימפריה מכה שנית", אלא לספר סיפור בעל אופי ייחודי בתוך היקום הזה. האופן בו אנו מקבלים תשובות לשאלות שעלו בסרט הקודם בולט בהקשר הזה, כמו גם הדרך בה הסרט מפתיע את הקהל – יש בו משהו המשלב בין הפאר והמורכבות של סצנות הפעולה לבין משהו מינורי ומדויק בבניית המערכת הבין דורית. כחלק מזה, הסרט אומנם מכיל מחוות לסרטים הקודמים, אבל הנוסטלגיה מוצגת כמשהו שיש להתגבר עליו ולא תמיד נכון לעדין הנוכחי, הן בדרך הפעולה הצבאית של הדמויות והן בדרך העשייה הקולנועית.
יחד עם זאת, יש גם כבוד לעבר ובעיקר לחוכמה שבניסיון. סרט זה מדגיש היבט שהיה קיים גם בסרטים המקוריים, היבט של מאבק בין דורות. אבל כאן זה לא בהכרח מאבק של הצד הטוב מול הצד האפל, אלא הבדלים דקים בין גישות והשאלה כיצד יש לנהל את המאבק והאם אכן הגיע הזמן שהדור הישן יפנה את מקומו לטובת הדור הצעיר. המסר של הסרט לגבי השאלות הללו אינו חד משמעי, כפי שדברים אינם חד משמעיים. למעשה, ניתן לראות בסרט סוג של סרט התבגרות של כל הדמויות הצעירות יחסית אשר הוצגו בפרק הקודם, סוג של סרט נעורים עם גיבורים בוגרים יותר בגיל, שבמקרה גם לוחמים במלחמה קשה, בעודם נעים בין פלנטות שונות או בחלל.

בנוסף לעימות בין חשיבה של ותיקים לחשיבה של צעירים נמרצים ואולי פזיזים יותר, הסרט גם מעמת בין חשיבה נשית לחשיבה גברית, כאשר "אחרוני הג'דיי" מגדיל את המגמה של הצבת גיבורות נשיות במרכז סרטי "מלחמת הכוכבים" מאז מעבר המותג לידיים של אולפני דיסני. הסרט הזה מוסיף לפחות שתי דמויות חדשות של נשים חזקות ובעלות מחשבה מקורית, מחשבה אשר לא פעם בסרט מתגלה כבעלת אינטליגנציה רגשית מורכבת ומחושבת יותר מזו של הגברים השונים, ללא הבדלי דור או צד.

יש בסרט מימד של ניסיון ניסיון לפענוח פסיכולוגי מעט מורכב או רק מגוון יותר, הן בכל הנוגע לקשר בין הורים וצאצאים והן במאבק בדחף לעבור לצד האפל, אשר בסרט הזה ניתן לקרוא אותו לא רק כצד צבאי, אלא גם במקום השוכן בתוך כל נפש. ואף כי ג'ונסון הוא בעיניי יוצר אשר מבריק קודם כל בתור כותב, הוא מנסה גם לייצר רגעים קולנועיים מרהיבים של צלילה לתוך מאבק פנימי, ובסרט הזה יש לו רגע אחד של שפה קולנועית ייחודית, רגע שיכול להתפרש כמרהיב אך גם יכול להוציא אנשים מן החוויה.

לצד כל המחמאות, "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" אינו סרט מושלם. הבעיה העיקרית היא אורכו העומד על ושעתיים וחצי, שמרגישות יותר מדי. בחלק האחרון של הסרט ישנה שורה של סצנות שהיו יכולת להיות קרב מלהיב סמוך לסיום, אבל בגלל שיש כל כך הרבה מהן, קיימת תחושה קלה של עומס יתר (אף כי אני אהבתי במיוחד דווקא את הסצנה האחרונה ממש). יש בסרט גם כמה חלקים אשר נראים כניסיון להרשים בבניית עולם מבלי להוסיף יותר מדי להתפחות הנרטיב, כך שגם אם העיצוב החזותי מרשים, יש בכך משהו שמעמיס על הסרט הארוך. רבים מן הדברים שציינתי כנקודת החוזקה של הסרט נעלמים לחלוטין מדי פעם. בנוסף, כל השחקנים עושים עבודה סבירה, אבל מעטים מהם מרשימים ממש, כשעבורי מדובר בשחקנים המבוגרים יותר: התוספת החדשה לסדרה לורה דרן, ושני האסים הבכירים מן העבר – קארי פישר בתפקידה האחרון לפני מותה של השחקנית אשר משלב בין חוכמה וחן, ומארק האמיל אשר מציג לוק סקיווקר בעל אופי שונה עקב גיל ואירועים הנחשפים במהלך הסרט.
יש בסרט מימד של גילוי מחדש הן של הדמות והן של האמיל כשחקן, גם אם לא ניתן לומר כי מדובר בהופעה אחידה באיכותה. ההופעה שאני הכי חלוק לגביה היא זו של בניסיו דל טורו, אשר מביא לסרט לא מעט מן הקסם האישי שלו, אבל לפרקים דומה כי הוא לקוח מסרט אחר. מה גם שקו העלילה שלו כולל אמירת מסר בצורה ישירה מדי, דבר אשר מאפיין את כל סרטי הסדרה ונוכח גם ברגעים אחרים בסרט הנוכחי, אבל מפי הדמות שלו זה הרגיש מעט מיותר.

אבל אלו רק פסיקים קטנים לצד מה שהוא השורה התחתונה שלי: "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" הוא בידור טוב מאוד שמוסיף כבוד לסדרה, גם אם סביר להניח כי אין סיכוי שיזכה למעמד האיקוני בתרבות שיש לסרטים המוקדמים. ואחרי שקראתם את כל זה, ברצוני לגעת בעוד נקודה קטנה על הקשר שבין הסרט הזה לסרטו הקודם של הבמאי, אז שימו לב לספוילר בפסקה הבאה.

ספוילר ל"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" ו"לופר" מעכשיו:

"לופר" הוא סרט שבסופו של דבר מעמיד את הגיבור שלו בנקודה בה הוא מבין כי לפעולותיו יש חלק בעיצוב אישיות של מי שיהיה בעתיד, נבל-על מאיים, ויתכן כי בהקרבה שלו עבור אותו נבל כשהוא עדיין ילד קטן, יש יכולת לשנות את העתיד. באקט של הקרבה עצמית מול כוח גדול יותר, ייתכן ואותו נבל יהפוך לגיבור (או שלא, וזה פחות משנה לגיבור הלוקח החלטה ערכית). ואילו בסרט החדש של ג'ונסון, המאורע המחולל מן העבר הנו פעולה של לוק סקייווקר, אשר הפכה את האחיין שלו מאביר ג'דיי בפוטנציה לנבל-על, אם כי גם במקרה זה ייתכן ומדובר רק בזירוז של תהליך בלתי נמנע.
בכל מקרה, דומה כי לוק החליט עבור עצמו כי שגה בפעולה שלו, כי אסור היה לו לחשוב אפילו על לחסל כוח הרסני עתידי בטרם הצעיר עבר לצד האפל באופן גלוי. למעשה, שני הסרטים מטיפים לנתינת הזדמנות לאדם לפני ששופטים אותו, פשוט מפני שגם הרג עבור מה שנראה כטובת הכלל אינו מוסרי, אפילו אם יש מודעות לכך כי התוצאות של כל החלטה שלא ננקטה היו יכולת להיות הרסניות יותר.