דיווח מפסטיבל הסרטים המזרח האירופאיים בקוטבוס 2017

במסגרת מסעותיי כחבר בארגון במבקרים הבינלאומי "פיפרסקי", הזדמן לי מוקדם יותר החודש לקחת חלק בחבר השיפוט של מבקרי הקולנוע בפסטיבל קוטבוס לקולנוע מזרח-אירופאי. העיר קוטבוס בה מתקיים הפסטיבל הייתה חלק ממזרח גרמניה, היא קרובה לברלין אבל קרובה אף יותר לגבול הפולני. האווירה בעיר בהחלט עדיין משלבת בין הקדמה הגרמנית לעבר הקומוניסטי הצנוע היותר (והפחות בקיא באנגלית), מה שהתאים לאווירת הנושא של הפסטיבל, גם אם רוב הסרטים שראיתי במסגרת התחרות הרשמית לא נגעו בפוליטיקה באופן ישיר.

חוויה נדירה עבורי בעולם הפסטיבלים, אבל טבעית עבור הקהל המקומי, היא שובו של התרגום הסימולטני. לא רק לשאלות ותשובות בסיום הסרטים, אלא גם לסרט עצמו: סרטי התחרות הוקרנו עם תרגום לאנגלית והקהל המקומי האזין למילים בגרמנית דרך אוזניות. מחוץ לתחרות הזדמן לי לראות שני סרטים בהם התרגום לאנגלית נעשה בצורה הקולית הזו ולפי מיטב ההתרשמות שלי, המתרגמת לאנגלית לא תמיד הצליחה לעמוד בקצב של הסרט או לדייק. בהקרנה הראשונה שזה קרה עזבתי באמצע ובפעם השנייה פשוט ראיתי את ״אהבה חסרה״ של אנדריי זבייגינצב בלי תרגום. עדיין סרט יפהפה וגם כזה אשר יש לו מכנים משותפים עם הסרט לו הענקנו את את הפרס, עליו אכתוב מיד. אחריו יגיעו עוד ארבעה סרטים בולטים מן התחרות שכללה 12 סרטים, כאשר על חלק מן הנותרים ייתכן ואוסיף כמה מילים בפוסט מאוחר יותר.

Wild Roses
שושני פרא

שלושה צוותי שיפוט שונים היו בתחרות הראשית פסטיבל: חבר השופט הראשי, פרס הביקורת של פיפרסקי, ופרס חבר השופטים האקומני (איחוד של הכנסיות). בטקס הפרסים התברר כי כל חברי השיפוט השונים בחרו בסרטה של הבמאית הפולנייה אנה יאדובסקה לסרט הטוב ביותר, כאשר חבר השופטים הראשי גם העניק לשחקנית הראשית מרתה נירדקייביץ' את פרס השחקנית שכל כך הגיע לה. מבחינה אישית, זה היה הסרט היחיד בפסטיבל שממש טלטל אותי מבחינה רגשית והייתי זקוק למעט יותר זמן על מנת לעכל אותו ולפרט לעצמי כיצד הוא הגיע להישג הזה, והאם הוא ראוי לפרס גם בלי קשר לחוויה הרגשית שלי, משום שייתכן והושפעה גם מהיבטים חוץ קולנועיים. אולם כבר באותו ערב הרגשתי שלם עם לא מעט טיעונים על מנת להעניק את הפרס לסרט. למזלי, חברי לצוות הגיעו לאותה מסקנה גם לפני השכנוע שלי וכפי שגילנו מאוחר יותר גם מחברי השיפוט האחרים.

הסרט מתמקד בדמותה של אווה, אישה נחושה אשר מצויה במצב נואש ונטול תקווה, אם צעירה אשר משהו בחיים שלה כבר אבוד למרות שהיא טרם הגיע לגיל 30. בתחילת הסרט היא נעה בעיר כמו סוג של מתה מהלכת מבחינה רגשית, בטרם היא חוזרת לכפר הקטן בו חיה ובו עליה לתפקד בצורה רגשית ולהגיב לעולם, בעיקר לשני ילדיה הקטנים. שושני הפרא הם סוג של מקור פרנסה עבורה: היא אוספת את העלים שלהן במטרה להרוויח כסף, אבל גם מבחינה בטבע ובחיים הקשורים לפרחים, למשל בדבורים. יש בפרחים יופי וסוג של יצר טבעי, אשר עומדים בניגוד לצורך שלה לדכא חלק מן היצרים שלה, יצרים שאת טבעם המדויק אנו לומדים במהלך הסרט. בלי לחשוף יותר מדי, ניתן לציין כי חלק מן הצרות נובעות מן האופי המגביל של החברה הקטנה בה היא חיה, וחלק אחר קשור במעשה מאוד בעייתי מבחינה ערכית שעשתה בעבר, אשר מרחף מעל חיי המשפחה שלה ומעל מקומה בחברה.

מבחינה נרטיבית, הסרט הוא מסוג הסרטים אשר חושף עבור הקהל בהדרגה את אירועי העבר, אשר ידועים לדמות ראשית ולחלק מן הדמויות האחרות. כל חשיפה כזו מאלצת אותנו להגדיר מחדש לחלוטין את הסיטואציה, אף כי כל הפתעה גם הופכת את המצב למעט ברור יותר. ההפתעה הראשונה עבורי הייתה כי הגיבורה עדיין נשואה, אחרי שנראה היה כי היא אם חד-הורית, אבל העובדה כי הבעל יצא לחודשי עבודה ארוכים רחוקים מן הכפר גם הגיונית כאשר חושבים על ההישרדות הכלכלית של המשפחה, שכן אין הרבה כסף בעסקי מכירת עלי הכותרת. אני מציין את ההפתעה הזו כי היא מתרחשת בשלב יחסית מוקדם וגם כי היא עוזרת למקם את הסרט בז'אנר של הדרמה המשפחתית. במשפחה הזו, אווה מרגישה מעט לכודה ומעט אבודה, אבל היא רוצה לשמור על האחדות בכפר הדתי והמסורתי ובעיקר רוצה לשמור את הקשר עם ילדיה: ילדה בגיל תחילת בית ספר היסודי/קבלת לחם הקודש הראשון, ופעוט בן פחות משנתיים. הצרה היא, שעוד לפני שהבעל חש בצרות בחיי הנישואין, הילדה מאתרת היטב את חוסר האהבה בחיי הוריה ומפרשת אותו כחוסר אהבה כלפיה, או כחוסר אהבה שלה אליהם, דבר אשר מערער גם את אמונתה הדתית ובמידה רבה את כל עולמה.

מצאתי דמיון רב בין סרט זה לבין ״אהבה חסרה״ אותו הזכרתי בפתיחה, שכן בשני הסרטים נקודת המוצא הדרמטית היא ההשפעה של צרות בחיים האישיים של ההורים על התפחות ילדיהם, אשר גם אם יש דברים שאינם מבינים הם סופגים הכל, בעוד ההורים לא תמיד מבינים עד כמה עמוק המשבר הנפשי של ילדיהם. שני הסרטים גם מתחילים בדרמה משפחתית והופכים בשלב מסוים לסרט מתח, אם כי במקרה של ״שושני פרא״ החלק של המתח נמשך זמן קצר יותר. אולם יאדובסקה, בניגוד לזבייגינצב, לא עוסקת בביקורת על ההורים אלא מראה הזדהות עמם. בעיקר עם הרצון של אווה לא לוותר על חיים אישיים למען חיי המשפחה בתקופה שלפני ההתרחשויות בסרט, כמו גם הניסיון שלה לשוב ולשים את ההורות בראש סדר העדיפויות אחרי שהנזק כבר נעשה. מכיוון שהסרט מתרחש בתוך קהילה מאוד קתולית, ניתן לראות בכל המסע של אווה, שם שיכול להוות ייצוג של דגם ראשוני של נשיות ואמהות, מסע של כפרה ותיקון. כולל אלמנטים של הקרבה עצמית, לא מתוך מחשבה כי מה שביצעה הוא חטא, אלא מתוך הבנה שיש דברים גדולים יותר. במקביל, הסרט עוסק גם ביכולת או חוסר היכולת של הקהילה והמשפחה לסלוח לה. אבל ברמה היותר בסיסית, מדובר פשוט בסרט על אמהות.

יתרון נוסף של ״שושני פרא״ הוא השימוש החכם של הבמאית בשפה הקולנועית, אשר כל הזמן נמצאת קרוב לנקודת המבט של הדמות אך מבלי לחשוף את כל הידע שלה. הדרך בה הצילום מדגיש דברים מסוימים מעביר כל הזמן את המצב הרגשי, גם כאשר אין לנו ידע על הסיטואציה. בהיבט זה, השוט הראשון מטווה את הקו לכל הסרט: אווה נראית בו בחדר המתנה בפנים חתומות, כאשר לצידה אישה אחרת שפניה חתוכים ברובם מן הפריים – האישה האחרת בוכה בלי הרף, בניגוד לסטטיות הכמעט סטואית של אווה. אולם השוט הזה מעביר כי שתי הנשים מצויות במצוקה, אלא שאווה כבר מעבר לשלב של הדמעות, היא כבר מתייחסת לכאב האישי שלה כמובן מאליו. במידה מסוימת, משהו בחייה כבר מת לפני התקופה המתוארת בסרט, אבל עליה להמשיך לחיות, להמשיך להיות אם. שוטים אחרים בסרט חושפים דרך העמדה אילו דמויות מושכות ומרתיעות את הגיבורה או את היחס של הסביבה כלפיה, שכן לא כל הסרט מתמקד בגיבורה או בנקודת המבט שלה. ישנם גם שוטים המראים את הדמות המביטה, לא רק שימוש קונבנציונלי בשוט ושוט נגדי בעריכה, אלא גם דרך משחקי מיקוד שונים במה שנראה ולא נראה בפריים, בקרבה ובמרחק בין הדמויות.

Breaking News
ברייקינג ניוז

הסרט היחיד שנשקל בצוות השיפוט שלנו כאופציה חלופית לפרס הוא הסרט הרומני הזה, פרי עבודתה של הבמאית יוליה רוגינה (שני הסרטים אלו הם שני הסרטים היחידים בתחרות שבוימו בידי נשים). הדרמה הזו בהחלט מתחברת לעיסוק של הקולנוע הרומני העכשווי במשפחה, דרך בניית התסריט המושתת על סצנות ארוכות בהן הדברים נחשפים במרומז ודרך ניואנסים קטנים בהתנהגות, אך יש בו גם גוון אינטנסיבי יותר ודיון באתיקה הן בעיתונאות והן בתוך המשפחה.

הסרט מתחיל בסצנה שיכולה הייתה להיות חלק בסרט אימה בסגנון פאונד פוטג׳: כתב טלוויזיה והצלם שלו נשלחים לצלם תאונה במפעל. הם מחליטים כי שוט מתוך המפעל יהיה היפה ביותר וכוחות האבטחה של האירוע אשר עדיין מתרחש לא ממש עוצרים בעדם מלהיכנס למבנה שנראה כי הוא עדיין מסוכן. המבנה אכן קורס במהלך הצילום, פוצע את הכתב באורח קל והורג את הצלם. פתיחה זו מרחפת מעל הסרט, אבל היא גם מנוגדת לסיפור אשר מתואר בהמשך: תחנת הטלוויזיה רוצה להכין כתבה על הצלם שנפטר, אבל איש מן העובדים במקום לא ממש הכיר אותו מעבר לשיתוף הפעולה המקצועי והמשפחה שלו מסרבת לדבר. הכתב אשר היה עמו בשעת מותו נשלח לנסות לשכנע את המשפחה להגיד בכל זאת כמה מילים לזכר הצלם, מתוך מחשבה כי הם יעריכו אדם אשר היה עמו בשעת המוות. אותו כתב לא בדיוק סיפר את כל האמת בחקירה הלא ממש מעמיקה אשר בדקה את נסיבות התאונה והותירה אותו נקי מאשמה לכאורה.

הכתב מתקבל בהכנסת אורחים יפה אצל בני המשפחה של הצלם המנוח, אך הם אינם מועניינים לדבר ובמקרה של האם גם קיים ספק למידת היכולת שלה לקלוט היטב את המציאות. אולם, הוא נשאר על מנת לנסות לשכנע אותם לחשוף, חש כי בתו המתבגרת של המונח יכולה לתרום לו פרטים נוספים על האירוע. או שאולי הוא מבחין כי היא נותרה כרגע נטולת השגחה וזקוקה נאושת לסמכות בוגרת בחייה, גם אם היא מביעה התנגדות מוצהרת לכך לפרקים. הסרט מציג את הגיבור בו זמנית כדמות אינטרסנטית, כייצוג של רדיפת הסקופים של התקשורת, וגם כאדם אכפתי שרוצה לעזור בכנות. השילוב הזה אינו מהווה סתירה פנימית והוא עובד בסרט באורח טבעי.

הקשר בין הכתב ליתומה הטרייה הופך ללב הרגשי של הסרט, כאשר כל אחד מהם נרתע ונמשך לקשר, שהופך למערכת אב-בת חלופית. הצלם המת נעדר מן הבית לתקופת ארוכות והבת מרגישה כי הוא לא ממש היה שם בשבילה ולא ממש הכיר אותה, בעוד הכתב מזניח עקב עבודתו את אשתו ובנו. שני הגיבורים מנסים להתאחד סביב האדם המת, כאשר שניהם הכירו רק פרגמנטים מן הפעילות שלו – הכתב מרגיש צורך לכפר על חוסר ההיכרות, הנערה עדיין מרגישה כלפי אביה סוג של זעם המהול בכאב של האובדן. באף שלב בסרט ההתקרבות לא מנצחת לגמרי את החשש ההדדי ואת הניצול. זה לא סיפור אשר נע לעבר השלמה, או אפילו בקשת מחילה. אבל הוא כן סיפור על יגון ועל הצורך למצוא דרכים להתבגר בצל דברים שלא ניתן להתגבר עליהם, בגיל הנעורים ובבגרות כאחד.

Black Level
שלב שחור

ולנטין וסיאנוביץ' מוכר כצלם וכמפיק של ״השבט״ – סרט שכולו בשפת הסמינים. כנראה שהוויתור על דילאוגים נראה לו מעניין מספיק על מנת לנסות אותו גם בסרט שהוא ביים והתוצאה היא הסרט הזה, אשר נבחר לייצג את אוקריאנה באוסקר. אבל tל תנסו למצוא כל דמיון בין ״שלב שחור״ ו״השבט״ – בסרט הנוכחי הגיבור אינו אילם והוא אף מנהל שתיים-שלוש שיחות במהלך הסרט, רק שלא ניתן לשמוע את הנאמר בהן.

גם סוג הסיפור שונה לחלוטין: מספר אפיזודות, חלקן מאולתרות וחלקן כתובות מראש, בחיי צלם אופנה אוקראיני. עם הזמן, האפיזודות המבודדות מתחברות לסוג של סיפור בו הצלם יוצר דימויים של זוהר ויופי נשי, אבל סובל מבדידות ומאבד את הקשר עם האישה בחייו. בנוסף, הוא חי עם אביו ועם חתול, שניהם קרובים למוות. בשעות הפנאי הוא מנסה לארגן מחדש צילומים ישנים או ללמוד טיפוס קירות ספורטיבי, אבל הספורט החדש לא ממש מצליח להוות תחליף לתחושה כי משהו חסר בחייו. את התפקיד הראשי מגלם צלם אופנה אמיתי והסרט מבוסס בצורה רופפת על חייו ועל שיחות שלו עם הבמאי. אבל אין דבר שמרגיש יותר רחוק מדוקודרמה מאשר הסרט הזה, שנראה כמו גרסה מעודנת של רוי אנדרסון, עם השפעות מקריות של אנטוניוני (בכל זאת, צלם אופנה) ואפילו של עבאס קיארוסטמי.

כמו כל סרט בלי דיאלוגים, עבור לא מעט צופים הסגנון של ״שלב שחור״ הוא משהו שקשה להתמודד עמו. גם עבור צופים סבלניים יותר, יש לא מעט רגעים בסרט שנראים כמו קלישאה, או שחזור לא מספיק מעמיק של אמירות שבמאים אחרים, כמו אלו שציינתי, ביטאו טוב יותר בעבר. לעומת זאת, הסגנון כן מאפשר לבמאי לייצר מספר דימויים נהדרים – כמו נהיגה בשלג אחרי בשורה קשה, יצירת ילדות חדשה לאב, או אפילו סתם עיצוב מחדש של סט צילום אופנה שהופך את הזוהר לקודר.

Pomegranate Orchard
גן הרימונים

נעבור מן הנציג האוקריאני לאוסקר לנציג של אזרבייג'ן, אשר כותרתו מרמזת לפרי שהוא סמל לאומי. למשפחה שבלב סרטו של אילגר נאייאף יש גן אשר מהווה את מקור הפרנסה שלה, אבל עבור הילד הצעיר במשפחה היכולת לראות את צבע הרימון מטשטשת. הסרט נפתח בבדיקת ראייה במהלכה נחשף כי הוא סובל לא רק מקושי בראייה למרחק, אלא גם מעיוורון צבעים המונע ממנו לראות את הצבע האדום. באחת מן האפיזודות הכי מוזרות שאי פעם חוויתי בפסטיבל, הקרנת הסרט נעצרה לאחר כמה דקות מכיוון שהמקרנה הראתה את הסרט בצבעים כהים מדי, כך שהיא מחקה בעצמה את הגוונים האדומים. זאת בניגוד לכוונת הבמאי שנכח באולם ורצה שהקהל, בניגוד לילד, דווקא יחווה בשלב זה את מלוא הצבעים.

אותו ילד הוא הדמות אשר פותחת ומסיימת את הסרט ועיוורון הצבעים שלו גם מרמז על כך כי העתיד שלו בעייתי, שכן הוא לא יאפשר לו להמשיך בעסק של סבו המתבסס על יכולת לאתר את הרימונים הטריים. מי שנטש מרצונו את העסק המשפחתי הוא אביו של הילד, אשר עזב את המשפחה זמן קצר לאחר הלידה על מנת לנסות להרוויח כסף ברוסיה, מותיר את אשתו לחיות עם אביו ובנו. אותו אב חוזר במפתיע אחרי עשור, בלי יותר מדי כסף שצבר, אבל עם בקשה לשוב לחיים שנטש, לפחות למראית עין. כל אחד מבני משפחה נע בין זעם וחשש לרצון להכניס את הנעדר התמידי בחזרה לחיים, אך כמובן הדברים שאינם כה פושטים והסיבה לחזרה של הגבר הנעדר אינה רק רצון להתאחד עם עברו.

הסרט בנוי כמלודרמה אשר אומנם שומרת סודות מן הקהל, אבל אין בה דברים מפתיעים באמת, לא מבחינת טיב הסודות ולא מבחינת העשייה הקולנועית אשר נוטה לומר את הדברים בצורה ברורה מדי. הילד הוא דמות מעניינת, אבל כמעט ואין סצנות עמו. לעומתו, הסב המסורתי מקבל זמן מסך נרחב אשר אינו מחדש הרבה – הוא גבר שהעולם החקלאי שלו הוא עולם אבוד והוא כואב את האובדן הצפוי של דרך חיים, כפי שהוא כואב את איבוד של הקשר עם בנו, בין אם הוא נעדר או נוכח. הקשר בין הזוג הנשוי מוביל לסצנות שבעיניי הן הטובות ביותר בסרט, שכן יש בהן שילוב בין רצון לחדש הקשר ונוכחות של תשוקה לצד תחושה כי אחרי שנים של נתק, אין ממש היכרות בין בני הזוג. בסך הכל, סרטו של נאייאף עשוי בצורה סבירה, אך הוא נופל בכל פעם שהוא מנסה להלהיב. מי שראה הרבה קולנוע מזרח אירופאי או טורקי לא ימצא הרבה חדש בסרט זה.

Khibula
חיבולה

אסיים את הדיווח מן הפסטיבל עם סקירת סרטו החדש של הבמאי הגיאורגי גיאורג אובאשווילי, אשר סרטו הקודם ״אי התירס״ יצא להקרנות מסחריות בארץ. בסרטו החדש שב אובאשווילי לעסוק במצב הפוליטי השביר בארצו, תוך שהוא חוזר להיסטוריה הלא מאוד רחוקה של הימים הראשונים של גיאורגיה לאחר העידן הקומוניסטי. הפעם הוא מתמקד בדמותו של זוויאד גמסחורדיה, מי שהיה הנשיא הראשון של שנבחר בצורה דמוקרטית במדינה, רק על מנת להיות מודח תוך זמן קצר, לגלות ממדינתו ולנסות לשוב אליה.

הסרט עצמו הוא פחות ביוגרפיה פוליטית ויותר סרט אקזיסטנציאליסטי על בריחה והיצמדות לאמונה באידיאולוגיה גם בתנאים קשים. העלילה מתרחשת בשנת 1993, שעה שגמסחורדיה ונציגי ממשלתו נרדפים על ידי הממשל הצבאי אשר הדיח אותם. הם נעים כשיירה במסתור באזורים החקלאים במדינה, בין דירות מסתור שונות אותן הם נאלצים לעזוב תוך זמן קצוב, ברגע שמישהו מבין כי הם נמצאים בכפר כלשהו. הפמליה המקיפה את הנשיא מצטמצמת בהדרגה, כל תומך אשר מארח אותו בביתו יכול להיות גם בוגד, והוא מצוי תמידית במצב המשלב כוח רב וגינוני כבוד עם חוסר אונים. גם היחס בינו לבין המארחים שלו מוטל בספק, שכן כולם לכאורה תומכים בו, אבל בכמה וכמה מקרים מובהר כי הבקשה הידידותית של אנשיו להתארח לזמן קצר מלווה גם באיום באלימות, מה שלא מאפשר תשובה שלילית.

דמותו של המנהיג בסרט זה מוצגת בשיא האנושיות, אפילו בשיא העליבות, אך היא אינה דמות שלילית. הבמאי לא ממש נוגע באידיאולוגיה פוליטית, אבל כן בנאמנות הפנימית של התושבים ושל הנשיא לדרכו, כולל אמונה כי נוכחותו במדינה אכן מועילה לציבור וכי עדיין יש לו חשיבות. גם אם בפועל הוא סוג של כלוא לא רק בידי מתנגדיו של בשלטון, אלא גם בידי תומכיו אשר שולטים על נתיב בריחתו/שובו לכוח ולמעשה פוקדים עליו בכל רגע נתון. מי שלחם למען חופש מן הקומוניזם מוצא את עצמו בסוג אחר, מופשט יותר, של שעבוד וכלא. יחד עם זאת, בסצנות מול אזרחים ניכר גם פחד ממנו, למשל בסצנה קשה בה הוא קורא לחדרו אישה צעירה אשר הוא רואה כתומכת בו. ייתכן והוא רק מנסה להכיר אותה על מנת לשמוע את הסיפור של האדם הפשוט, אך מובן כי כל קרבה לאיש במעמד כזה אשר יכול להיות לכפות את עצמו עליה בדרך כלשהי היא איום.

לצד קטעי המנוסה התמידיים, המפגש עם שורה של מארחים מאפשר לסרט גם הכנסת לא מעט פולקלור גיאורגי, בעיקר דרך שירי עם. לקטעים אלו יש חן רב, אבל יש בהם גם משהו מעט זר לנרטיב הפילוסופי של הסרט, משהו שנראה יותר כמו סימון וי על דברים אשר הופכים סרטים מזרח אירופאיים לקסומים עבור הקהל אשר אינו בקיא בתרבות המקומית. אבל לצד קטעים אלו, הקטעים המופשטים יותר של כמיהה לטבע ולכוח כמו גם הרצון הכנה של הדמות לא רק לחזור לשלטון אלא גם להילחם על אמונתו הפוליטית תורמים ליצירה בעלת אופי מיוחד. הסרט לא מנסה לפצח את חידת דמותו של גמסחורדיה או לזרוע אור על הנסיבות השנויות במחלוקת אשר הובילו לסוף הבריחה, אבל כן מנסה לומר משהו קיומי רחב יותר אשר נוגע לכל אדם, מנהיג או לא.