״ג'ים ואנדי״, סקירה

בפסטיבל טורונטו השנה ערך את בכורתו סרטם של ג׳יימס פרנקו וסת׳ רוגן, ״אמן האסונות״ (The Disaster Artist), על מאחורי הקלעים של הפקת ״החדר״ (The Room) של טומי וויזו ובהתבסס על ספרם של גרג ססטרו וטום ביסל. הסרט, שאמור להיקרא בישראל ״חי בסרט״ למרבה המבוכה, מבקש להצטרף אל רשימה מצומצמת יחסית של סרטי מאחורי הקלעים שגם עומדים בפני עצמם. הוא ייצא לאקרנים בארה״ב בעוד כשבוע, אבל מועד הקרנתו בישראל נדחה ונדחה (לשנה הבאה), מה שעלול להשתנות אם אכן יקבל תשומת לב בעונת הפרסים. לעומתו, כבר עכשיו אפשר לראות, בישראל ובכלל, סרט מאחורי הקלעים על הפקה משובשת שלגמרי עומד בזכות עצמו – ״ג'ים ואנדי״ (Jim & Andy: The Great Beyond), המשיב את השחקן והקומיקאי ג׳ים קארי אל צילומי ״איש על הירח״ (Man on the Moon) של הבמאי מילוש פורמן, בו גילם את האמן והבדרן המנוח אנדי קאופמן.

כמו סרטם של רוגן את פרנקו, גם ״ג'ים ואנדי״ הוקרן בטורונטו, שם נרכש להפצה עולמית על ידי נטפליקס (קצת אחרי ונציה, שם ערך את בכורתו). לכן הוא בעצם הגיע לישראל ולכל טריטוריה שהיא באותו הזמן – השבוע. בניו יורק ובערים נוספות בארה״ב הסרט גם מוקרן לפחות בבית קולנוע אחד, במטרה להיות כשיר לאוסקר, אבל לצופה הישראלי נטפליקס פותרת בעיה רצינית של להישאר מאחור בשיח העולמי (ע״ע ״פרחים בבוץ״). רכישה על ידי נטפליקס היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לסרטים מדוברים היום, שכן האופציה של צפייה ביתית בלבד עדיפה על אי הפצה בכלל או הפצה מאוחרת במקרה הטוב. גם אני בחרתי לצפות בו בנוחות הבית, אולי כי לא היו לי ציפיות להרבה יותר מדוקומנטרי רגיל. ניגשתי אליו בתור מדבקת ניקוטין שתעביר את החשק לצפות בסרט שהזכרתי בפסקה הקודמת, ובסוף הוא היה עבורי חוויה קולנועית מפתיעה בעוצמתה.

מערך השיווק של ״ג׳ים ואנדי״ מציג אותו כסרט דוקומנטרי מסוגת ״התגלית הגנוזה״. כלומר, מוקד המשיכה העיקרי שלו הם החומרים של מאחורי הקלעים של ההפקה, שנחשבה לסיוט כיוון שקארי לא יצא מהדמות שגילם לכל אורך הצילומים, שלכאורה היו נעולים במרתפי האולפן מסיבות השמורות עימן ורק כעת נחשפים. אגב, אם תזכרו את המציאות קצת אחרת זה לגמרי בסדר ונגיע לכך בהמשך. מה שחשוב לדעת הוא שהסרט בהחלט מכיל המון חומר מאחורי הקלעים שערוך באופן לפיו אפשר להסיק שקארי באמת הלך רחוק בבואו לגלם את הקומיקאי שובר המוסכמות אנדי קאופמן, מה שהוריד מהפסים גם את הבמאי והצוות ויש שגידו בעיקר את השחקן עצמו.

הסרט בנוי מראיון ארוך ועכשווי עם קארי (במצבו הנוכחי והתמוה מתמיד), כמעין רפלקציה רגועה ושלווה יחסית, גם אם לא שלמה עם עצמה, על הפוטג׳ים שנחשפים לראשונה. במקביל מזגזג הסרט בין קטעי ארכיון של קאופמן וקארי לסירוגין, מבלבל ומלכד ביניהם עד ששוב לא ניתן להבחין ביניהם – כפי שהתכוון השחקן שיקרה על סט הצילומים ומאוחר יותר על המסך. נדמה כי זהו חזונו של במאי הסרט התיעודי, כריס סמית׳, שאחראי בין היתר ל״סרט אמריקאי״ (American Movie), דוקומנטרי על לוזר שמנסה לצלם את פרויקט חלומותיו, המזכיר ברוחו את ״החדר״/״אמן האסונות״. הוא גם ביים והפיק את ״יס מן״ (Yes Men) – לא הקומדיה בה ג׳ים קארי לא יכול לסרב לכלום, אלא הדוקו על צמד האקטיביסטים/טרולים שמתפלחים לכנסים ומציגים עצמם כיזמים. טרחתי לציין את נקודות ההצטלבות הללו כי הן יכולות להיראות שרירותיות או קוסמיות, ואחרי הצפייה ב״ג׳ים ואנדי״ אני בוחר להאמין באופציה השנייה. אולי כי בשבילי הסרט הפך למיוחד ככזה החושף את ג׳ים קארי בפעולה.

לפרסונה הקולנועית המטורפת של קארי יש השפעה עליי כצופה שאין לשום שחקן אחר. משהו דומה להערצה שלו עצמו לקאופמן כפי שהוא מדבר עליה בסרט – תחושה של חיבור מיידי למכופף הכללים והאאוטסיידר הנצחי שעל המסך, יחד עם רצון בלתי נשלט לעיתים לחקות אותו. כילד וכנער, סרטים בכיכובו של קארי השפיעו עליי עמוקות וגרמו לי להתנהג ולדבר כמו הדמויות שגילם במשך שעות ולפעמים ימים אחרי הצפייה (נשמע קצת בלתי נסבל, נכון?). את ״אייס ונטורה״, ״טיפשים בלי הפסקה״ ו״המסכה״ ראיתי בגיל 10 הקריטי למדי, לכל אדם ואולי יותר מן הרגיל עבורי, וקארי הפך לשחקן שרציתי עוד ממנו, למרות שכל הופעה שלו היא די והותר לאדם הסביר. אחרי עוד קומדיה מטופשת כמו ״שקרן שקרן״ הרגשתי שממש התבגרתי יחד איתו ב״המופע של טרומן״, וכמובן שהדבר נכון כפל כפליים לסוף שנות העשרה שלי כשיצא ״שמש נצחית בראש צלול״. אבל עוד קודם לכן, בתפר של החלפת המילניום, ״איש על הירח״ הגיח בנקודה בחיי שהייתה אמורה להפוך אותו לסרט האהוב עליי.

זה לא קרה. למעשה, את הצפייה הראשונה שלי אני זוכר כ-Underwhelming. למרות קארי בתפקיד שמגדיר מחדש עבורו את המושג טוטאליות, למרות שכבר ידעתי שאני אמור לאהוב במאים כמו פורמן, ועל אף שהתמסרתי מראש לשיר הנושא של להקת REM – לא נפלתי שדוד בקסמו של ״איש על הירח״. גם לא רצתי לצפות בכל החומרים שידי הייתה משגת אז אודות מושאו, אנדי קאופמן, או חשתי שגיליתי גאון חדש. במרוצת השנים הסרט ״גדל עליי״, אבל גם היום עדיין קשה לי להגיד שאני אוהב אותו. בטח לא יותר מאשר רוב מה שקארי, או פורמן, עשו בנפרד מאז וגם לפני כן. קיוויתי למצוא תשובות בדוקומנטרי החדש בו עסקינן, אבל במקום זה קיבלתי עוד חיזוק לאהבתי הבלתי נגמרת לג׳ים קארי – אמן אבסולוטי שאני מבין למה לא כולם מתחברים להופעות שלו, או קוראים להן משחק מוגזם, אבל בעיניי הוא כנראה גדול כמו קאופמן עבור אחרים.

שמו המלא של הסרט הוא "Jim & Andy: The Great Beyond – Featuring a Very Special, Contractually Obligated Mention of Tony Clifton". כך, למרות שהוא מוזכר אחרון, טוני קליפטון לא סתם מתגנב אל הסרט אלא ממש משתלט עליו. הדמות שקאופמן המציא וקארי מחזיר לחיים, הוא אחת הפרסונות הכי בלתי נסבלות שנראו על המסך, אבל בהחלט עוברת תחושת החדווה של להיות מאחורי המשקפיים העבים והפאה המגוחכת שלו ופשוט ללחוץ לכולם על כל הכפתורים. קליפטון והאורך של כותרת המשנה זרקו אותי באופן אישי אל הופעת ענק של קומיקאי אחר – סשה ברון כהן ב״בוראט״, שחקן-על שהוליווד והעולם לא לוקחים ברצינות רק כי הוא מקוטלג כמצחיק. אבל המחוייבות של ברון כהן לדמות, שהובילה בין היתר למעצרו, דומה בעיניי לזו של קארי שמובל באלונקה אל בית החולים באמצע הצילומים של ״איש על הירח״. וכמו שברון כהן מציג ב״בוראט״ רגעים מועכי לב של דמות קולנועית שרק שחקן עצום יכול לייצר בין הצחקה למתיחה, כך גם קארי מציע הבלחות וריצודים של נפשו האמנותית, בסרט הקודם ומחדש בנוכחי. פתאום זה כבר לא רק מצחיק, מטורלל או מרשים לצפייה – זה פשוט מרגש ונוגע ללב.

מסיבות אלה ואחרות, ״ג׳ים ואנדי״ היה עבורי ה״אינספשן״ של סרטי מאוחרי הקלעים, או אם תרצו המקום שבו אנדי קאופמן פוגש את צ׳ארלי קאופמן. כדי להסביר את כוונתי, אתייחס לשכבות או למפלסים, אם לשאול מושג מסרטו של כריסטופר נולאן, כאשר רק האחרון שבהם הוא ספוילר לחוויית הצפייה בסרט החדש (מבטיח להזהיר לפניו, בינתיים קראו ללא חשש).

במפלס הראשון, זהו אכן סרט תיעודי על ג׳ים שמספר כיצד גילם את אנדי, כפי שאומרת הכותרת המקוצרת. זוהי הצצה לנפשו של שחקן, מסוג האנשים שגורמים לכולנו רגשות אבל לעיתים נדירות הקהל או אפילו עמיתיו באמת מתעניינים במה שהוא עצמו מרגיש. קארי מיטיב לנסח במילים את החוויות הפנימיות שעברו ועוברות עליו. מה שכולנו יודעים ושמענו כבר אך רובנו לא נרגיש בעצמנו – ההתמסרות המוחלטת וההתערטלות הרגשית, המדומה פעמים רבות להשלכת העצמי לחסדי הבמאי ויתר העוסקים במלאכה – כל אלה זוכים כאן להבהרות שעבורי לפחות היו צלולות מתמיד. העולם כיבד אותו בפרס גלובוס הזהב, לא באוסקר או אפילו במועמדות לפרס הנחשב יותר, אבל זה רק מגביר את האאוטסיידריות שלו.

המפלס השני הוא החלק של ״The Great Beyond״ מן הכותרת – להיות אנדי קאופמן. על פי עדותו של ג׳ים ב-2017, ג׳ים של 1999 זוכה להנחיה צמודה מרוחו של קאופמן והופך להיות הוא עם או בלי קשר לצעקות הקאט והאקשן על הסט. בצילומים של מאחורי הקלעים, שחקנים כמו דני דה ויטו ופול ג׳יאמטי נראים מבולבלים, ומילוש פורמן מצוי על סף התמוטטות עצבים מתמדת – פתאום הוא ב״קן הקוקיה״ ולא רק מביים אותו. קורטני לאב דווקא התחברה לטירוף, או כך זה נראה, ודמויות שמגלמות גרסאות של עצמן, כמו ג׳רי לולר, מצאו את עצמן במצבים שיוצאים משליטה. מן העבר השני של השיגעון נמצא הרגש הטהור, המגולם ברגעים של פגישות עם ההורים של קאופמן, האמיתיים והמדומיינים, כמו גם עם יתר בני משפחתו. עוד בעניין הרגשי ראוי להזכיר כי הסרט ״איש על הירח״ קרוי על שם שיר של REM, שכתבו את ״The Great Beyond״ במיוחד עבור הסרט. כעת, הסרט-על-הסרט זכה לכותרת המשנה של השיר החדש מבין השניים, גם זה סוג של אינספשן.

מפלס נוסף הוא כאמור הגעתו של טוני קליפטון, החלק השלישי בכותרת המלאה של הסרט. קליפטון הוא דמות שמגלם קאופמן שמגלם קארי, וכאן העניינים ממש מסתבכים וחורגים מ״סרט בתוך סרט בתוך סרט״, שכן סט הצילומים מלא באנשים שעבדו עם אנדי. ספציפית בוב זמודה, שהיה כותב-שותף של קאופמן האמיתי, וב״איש על הירח״ היה אחראי על חלק מן התיעוד מאחורי הקלעים ושותף לאווירה המטורפת על הסט. זמודה גם נהג לבלבל בעבר אנשים כשהגיע מחופש בעצמו לטוני קליפטון, חיקה למעשה את קאופמן. הוא עושה כאן דבר דומה שמפצל עוד יותר את המפלס הזה של ״ג׳ים ואנדי״, שלא לומר מכניס אותו ללימבו – המציאות מחקה את האמנות שמחקה את המציאות וכן הלאה. אותי זה סיחרר ברמה כזו עד שכבר לא היה ברור מה אמיתי, וכמו שמנסח את זה קארי – האם זה משנה. כדי לחזור חזרה למציאות צריך ״בעיטה״, שוב כמו ב״התחלה״ של נולאן שהוזכר לעיל, ואת זו מספקים הקרדיטים, או יותר נכון סצנת אמצע הקרדיטים. למרות שאולי אפשר לחוות את הסרט גם בלעדיה, אסיים איתה.

-ספוילר לסצנת אחרי הכותרות-

כאמור, ידיעות על הנעשה מאחורי הקלעים של ״איש על הירח״ צצו גם בזמן אמת, כולל סיפור אחד שהגיע לחדשות (כפי שמוזכר גם בסרט). חשוב גם להזכיר שקארי הוא ודאי לא הראשון או האחרון שהמשיך לגלם דמות גם מאחורי הקלעים, ולהדגיש שמערך השיווק של הסרט כלל ראיונות הזויים של קארי בבכורות הפסטיבליות של הסרט. לכן, רגעי המפתח של הסרט הנוכחי הם אלו שמציגים את השחקן ״שובר״ את הדמות. לא ראיון המעטפת שבו קארי של ימינו מדבר בדיעבד על החוויה בקול צלול ושפוי, אלא כשג׳ים של 1999 אמנם עוטה את האיפור של אנדי, אבל מדבר בתור עצמו. אז הרי אנחנו אמורים להאמין לו באופן מוחלט, כי ההצגה נגמרה או יצאה להפסקה.

סצנה כזו מגיעה בערך באמצע הסרט, ובה קארי הנרגש מסביר לזמודה שיוניברסל מפחדים להראות לציבור את הנעשה מאחורי הקלעים שעלול להיתפס כשערוריתי מדי ולפגוע בתדמית של השחקן, שהיה אז ברצף די מדהים של שוברי קופות ונחשב למשוגע רק על המסך ולא בחייו האישיים. זמודה מאמין לו, אני כצופה האמנתי לו, ועל זה בדיוק נבנה השיווק של הסרט הנוכחי – על תעלול היח״צ של הסרט הקודם. אבל כפי שמתגלה די מהר אל תוך הקרדיטים, זו לא הסצנה במלואה – קארי מתח את זמודה, וגם אותנו הצופים. ואם הנאום הזה שלו הוא רק מתיחה נוספת, יש יסוד סביר לפקפק בכל מה שהראו או סיפרו לנו ב״אנדי וג׳ים״.

הרעיון של טוויסט עלילתי הפך לי את סוף הצפייה והתחלתי להרהר מחדש בסרט שזה עתה הסתיים, הפעם כבדייה מוקומנטרית לחלוטין שמתחפשת לסרט מסוג ״האמת יוצאת לאור אחרי 20 שנה״. האם כאשר קארי מדבר על ״לתת לקהל מה שהם רוצים״ כמוטו לקריירה שלו, הוא משטה בנו גם בראיון שאמור להיות מלא הכנות? האם בכלל אפשר להאמין לשחקן שמתראיין ולכאורה נחשף רגשית? הרי קארי לובש סוג של מסכה גם כאן, בין אם פיזית בצורת זקן לבן ועבות שמכסה את פניו, או מטפורית באופן בו בחר לספר מחדש את הסיפור. האם גם זה משחק? הצגה? פבריקציה? אולי בכל זאת האמת לאמיתה? אולי קארי ה״אמיתי״ נחשף רק כשהוא משחק? ויותר חשוב – האם זה משנה, בהנחה שכצופים וכצופות קיבלנו מה שרצינו?