"לוגאן לאקי", סקירה

חם, חם נורא בחוץ, וצריך משהו מרענן כדי לשכוח מ-140% לחות שלא מרפים. נניח סרט שודים, זה משהו שיכול לבוא בטוב. בטח אם הוא מגיע עם כמה כוכבים רציניים וטובי מראה, כולל דיבור חביב על קאמבק, משהו בניחוח האחים כהן אבל עם פחות יומרה, ויותר מבטא. לא ש"לוגאן לאקי" (Logan Lucky) נטול יומרות, זהו סרט השיבה למסך הגדול של סטיבן סודרברג אחרי הפרישה המדוברת שלו מהמסך הגדול לפני כארבע שנים. למעשה היה מדובר יותר בהפסקונת כי בינתיים סודרברג ביים את "The Nick" לטלוויזיה. ובכל זאת, זה הסרט הראשון שלו על המסך הגדול מאז שדיבר תחת כל עץ רענן ואמר שזהו, הוא סיים עם הקולנוע והוא הולך לצייר עכשיו. משהו קרה לו בטלוויזיה, הוא מתאר בראיון לאתר קנדי מהחודש. הוא מספר שהעבודה על "The Nick" בקצב מהיר וכמעט בלתי אפשרי החזירה לו את הרצון לביים, אבל לעשות את זה בדרך שהוא רואה לנכון.

כך, כשהגיע לידיו התסריט של "לוגאן לאקי" שכתבה רבקה בלאנט, אותה הוא מספר שהכיר דרך אשתו הסופרת ג'ולס אסנר, הוא החליט לעבוד עליו בצורה אחרת והרבה יותר עצמאית. הוא שמר על תקציב נמוך יחסית של 30 מיליון דולרים, חסך בתקציב השיווק של הסרט, מכר אותו להפצה מעבר לים מראש וביקש לשמור לעצמו חופש אמנותי גדול ככל הניתן. משהו מהאווירה הזו דבק בסרט עצמו, שמרגיש כמו מסיבת בית שבה כל אחד מביא את האלכוהול החביב עליו, וכולם שותים קצת יותר מדי – כך שהבדיחות לפעמים קצת מטופשות, ועניינים קצת נמרחים, אבל בסך הכל כולם נזכרים בערב שהיה בחיבה גדולה ועם חיוך ענק.

בהערת אגב, עדיין מסתובבות שמועות שבלאנט התסריטאית בכלל לא קיימת ושמה הוא פסודונים, כי השחקנים מעולם לא פגשו אותה, והקשר היחיד שלהם איתה היה בתכתובת מייל. בכל אופן, התסריט שהיא כתבה או לא, מצא חן בעיני סודרברג, בין היתר כי הוא מתרחש במערב וירג'יניה, ההיא מהמנון הקאנטרי שגם מככב בסרט. זהו מקום שסודרברג מכיר היטב כי גדל בסביבה. הוא מספר בראיון שבלאנט קראה ידיעה על מעין בולענים, חורים באדמה שנמצאים מתחת למסלול מרוצי המכוניות הגדול והפופולארי שבאזור. כך התחיל להתגלגל התסריט בראשה על שוד שיתרחש שם ועל ידי דמויות מקומיות, אנשי צווארון כחול שלרוב לא נחשבות כגיבורים של הסיפור. אם האזכור של שוד וסודרברג באותו משפט מזכיר לכם את סרטי "אושן", זה רק הגיוני – אבל אל תצפו בדיוק לאותו הדבר. סודבררג עצמו מתאר את התסריט כבעל דמיון גדול אליהם מחד, ומאידך מדגיש שהוא הניגוד המוחלט שלהם כי כאן אין תחכום או כסף – הכל נעשה על ידי אלתורים ומתוך כורח. "לוגאן לאקי" הוא סרט על שוד יומרני, שמבוצע על ידי חבורה שעל פניו נידונה מראש לכישלון.

ההנחה לכישלון נמצאת בו באופן שבו הדמויות מוצגות, מדברות ומתנהגות, מעין גישה כללית של ייאוש קל – עד שהן מחליטות לעשות משהו בקשר אליו. מדובר בגדול במשפחת לוגאן – ובעיקר באח ג'ימי (צ'נינג טייטום ששוב מוכיח שהוא גם שחקן טוב ולא רק טוב מראה) אב לסיידי (פארה מקנזי) שמתחרה בתחרות יופי לקטנטנות, מהסוג שפרסם את האני בובו, גרוש מבובי ג'ו (קייטי הולמס במגפי בוקרים לבנים וגישה קשוחה לחיים) שנסיבות חיים מתסכלות במיוחד דוחפות אותו לחשוב מחוץ לקופסה. הוא מערב בתכנית המתוחכמת שלו את אחיו קלייד (אדם דרייבר שמסמן עוד וי בעבודה עם במאים גדולים ומתחיל להתקרב לחשיפת יתר) שעובד כברמן עם יד אחת אחרי שאיבד את השנייה במלחמה ואת אחותם מילי (ריילי קיו המעולה שתזהו מ"אמריקן האני"), ספרית שאוהבת מאוד להיות מאחורי ההגה של מכוניות מהירות. ולמרות שקלייד מתעקש שעל משפחת לוגאן רובצת קללה של חוסר מזל, הם מחליטים ללכת על זה – לשדוד את כל הקופה במהלך מרוץ גדול במסלול מרוצי המכוניות הענק.

חומרי הגלם של הסרט יכולים היו להפוך לסיפור בקלות מלנכולי על אנטי-גיבורי מעמד הפועלים שנופלים בגלל שאין להם שום אפשרות לצאת מהמצב שלהם. אבל הבחירה כאן בטון קומי במתכוון, פרודי אפילו, מובילה את הסרט ואת הנרטיב שלו למקומות הרבה יותר קלילים, מופרכים אבל לא פחות חריפים. הוא נע כל הזמן בין הדחף לזלזל בדמויות שבו, לבין הבנה שיש כאן למעשה הרבה חיבה כנה כלפיהן. הוא גורם לנו להניח שהגיבורים שלו הם גילום של כל הקלישאות על דרומיים בורים, אפילו לתהות אם הסרט לא מעליב במידה כזו או אחרת, רק כדי להתנער כמה רגעים לאחר מכן ולהבין שהבדיחות הן לא עליהם, הן על המצב הבלתי אפשרי שבו הן נמצאות. בקומדיה על מצב בלתי אפשרי, צריך תכנית בלתי אפשרית כדי להיחלץ, וזו משתפרת פלאים כשמוסיפים לה את ג'יימס בונד. כלומר, סליחה, את ג'ו באנג.

אם "לוגאן לאקי" הוא ההיפוך המשלים לסרטי "אושן", ג'ו באנג הוא ההיפוך המושלם ל-007. דניאל קרייג מגלם את פורץ הכספות שנהנה לפוצץ אותן בתושייה ובחוצפה, שיושב בכלא בשיער מחומצן וגוף מעוטר בקעקועים. לכל הדמויות בסרט יש גוון קריקטורי, אבל קרייג הוא אחד המוגזמים והמצחיקים ביותר, בעיקר בגלל שהתרגלנו לראות אותו מגלם טיפוס אחר לגמרי. באותו ראיון שאוזכר קודם סודרברג מספר שהוא ליהק את קרייג מתוך מחשבה שהוא ייהנה להתפרע ולהתריס מול הסוכן שנמאס לו לגלם. ואכן, קרייג קיבל חופש לבנות את הדמות ולהשתעשע איתה כרצונו. אמנם גם כאן הוא מגלם טיפוס זחוח ומלא בעצמו, אבל הגישה שלו לחיים שונה למדיי ומגיעה מהצד השני של המצב הסוציו-אקונומי. הוא בוטה וגם וולגרי באותה מידה שהוא שובה לב. התזמון של יציאת הסרט במקביל להודעה הרשמית שקרייג אכן יחזור לגלם את ג'יימס בונד, למרות ההבטחה שהוא היה מעדיף לחתוך ורידים מאשר לחזור, מאירות את הדמות הזו באור אפילו עוד יותר משעשע.

בכלל, כל הסרט מלא במודעות עצמית ובבדיחות על תרבות פופולרית, בקריצה לסרטי אינדי, ברפרור עצמי ובתנודה נוחה בין סנטינמטליות אמיתית לבין התבדחות עליה. לא כל הבדיחות תמיד מצחיקות באותה מידה, הופעת האורח של סת' מקפרלן בתור כל מה שרע בתוכן שיווקי מעט מתישה, והחוקרת שמגלמת הילארי סוונק לא מנוצלת מספיק. יש לסרט גם קצת בטן שמורגשת בשלב מסוים, כאילו התקשו לסיים אותו ורצו להמשיך את המסיבה עוד קצת. אז לא מדובר בסרט מושלם, ויש בקצב שלו משהו מאוד נינוח, שעל פניו לא תמיד מתיישב עם המתח שבו אנחנו אמורים להיות בעלילה מהסוג הזה. אך למרות ההסתייגויות האלו, מדובר בבידור מרענן ומהנה מאוד, עם נגיעות של ביקורת חברתית רלוונטית שלא הורסות את הכיף וכמה סצנות מצחיקות שהתקבלו בצחוק רועם ומוצדק, כמו שקומדיה צריכה לקבל. עכשיו נשאר לקוות שסודרברג סיים עם כל ברבורי הפרישה האלו, ושהוא אולי מרכיב כאן חבורת שחקנים נוספת שתמשיך לעבוד יחד, כי שיתוף הפעולה בין טאטום, דרייבר וקרייג הוא חלק גדול ממה שמהנה כל כך בסרט.