״הבית תמיד זוכה״, סקירה

הייתה תקופה, לא לפני יותר מדי זמן, בה סרטים בכיכובו של וויל פארל לא זכו להפצה מסחרית בישראל ובאופן קבוע. ניתן להבין מדוע: יש משהו בסגנון המשחק המוגזם של השחקן הזה בקומדיות שמהווה טעם נרכש. הסרטים בכיכובו תמיד עשויים להיראות במבט ראשון מופרזים מדי והמשחק שלו לרוב אף מוקצן יותר מהנחות היסוד המופרכות של התסריט. אבל בסופו של דבר, פארל הפך לפופואלרי גם בארץ ובצדק – מדובר בגאון קומי, אשר הראה גם יכולות דרמטיות. וכאשר מפרקים את הסרטים שלו, כולל אלו המטורפים ביותר, מגלים שתמיד יש בהם גם רובד נוסף, לפעמים מסר חברתי, לא פעם דיון בחברות בין גברים. הסרטים עמו תמיד ינסו קודם כל להצחיק, אבל לא יסתפקו רק בכך. בייחוד כשמדובר בסרטים בהם שמו מופיע גם כאחד מן המפיקים, כפי שהמצב בסרט החדש ״הבית תמיד זוכה״ (The House). שם נוסף ברשימת המפיקים הארוכה הוא שמו של המפיק אדם מקיי, מי שכתב וביים את הקומדיות הכי טובות בהשתתפוץ פארל.

לכן, נקודת המוצא שלי היא שפארל ומקיי אכן טיפחו את הסרט זה וניתן לראות גם למה: הסרט עוסק בבסיסו ביחסי הורים-ילדים, נושא מעט מוזנח בקולנוע של ימינו. בייחוד כאשר הסרט דן ברגע בו הנערה המתבגרת היא עדיין ילדה עבור ההורים התומכים, אבל רואה את עצמה כמבוגרת לכל דבר ועניין, גם אם באופן מעט לא אמין אין ולו רגע אחד בסרט בו היא כועסת על הוריה. הסרט משלב בין נושא זה לבין נושא אחר שהופיע בסרטיו של פארל בעבר: מצוקה כלכלית. הסרט עוקב כאמור אחר זוג הורים אוהב, סקוט וקייט ג'והנסן (פארל ואיימי פולר), אשר בתם אלכס (ריאן סימפקינס) התקבלה לקולג' מוערך וגם זכתה למלגה מן העיירה. אבל העיירה מחליטה להשקיע כסף בדברים אחרים והזוג מגלה כי אין למרות שנים של עבודה, אין ביכולתם לממן לבתם עתיד.

הפתרון למצוקה מגיע דרך הצעה של פרנק (ג'ייסון מנטזוקס), חבר ותיק של הזוג, אשר מצוי במשבר אישי קשה בעצמו: אחרי שהתמכרות להימורים פירקה את נישואיו ומאיימת לגזול את רכושו, הוא מבין כי בהימורים הקזינו הוא תמיד זה שמנצח. לכן הוא מציע להפוך את ביתו לקזינו לא חוקי. בכך הסרט גם דן בהתמכרות להימורים דרך הפעלת בית הקזינו בידי פרנק ובני הזוג ג'והנסן: כמו המהמרים, גם בעלי הקזינו לא יודעים מתי להפסיק וטיפול המקום והופך ליקר יותר, פרוע יותר ומסוכן יותר, עד לכך שהמשטרה שמה לב וגם גנגנסטר המגולם בידי שחקן מוכר שהופעתו בסרט היא בגדר הפתעה. הכל נשמע טוב מאוד על הנייר. אבל בפועל, מדובר בסרט בו כמעט שום דבר אינו עובד.

את הסרט ביים אנדרו ג׳יי כהן, שגם כתב את התסריט ביחד עם ברנדן אובריאן. השניים כבר שיתפו בפעולה בכתיבת סרטים מוצלחים יותר, אבל זהו סרטו הראשון של כהן בתור במאי והוא מתקשה להעניק לו טון ייחודי, או טון כלשהו. אבל בעיקר, יש בסרט מעט מדי בדיחות שעובדות. למעשה, היו מספר רגעים בהם תהיתי האם כהן יצליח לעמוד במשימה הכמעט בלתי אפשרית לביים סרט עם פארל ופולר בלי רגע אחד שגרם לי לצחוק. בסוף אגב הגיעו כמה רגעים אשר מעלים חיוך והזכירו את היכולות של השחקנים, אבל הם היו רחוקים מלהספיק. רוב הזמן דומה כי השחקנים תקועים באמצע הדרך בין השתוללות לעידון, וברגעים המוצלחים שלהם הם נראים בעיקר כמו שחזור של תפקידים קודמים. פארל מתחיל את הסרט כגבר מרובע ומטומטם, דמות אותה גילם לא פעם בעבר. כאשר הוא הופך לאיש פשע מאיים כמעט בלי לשים לב, המצב משתפר, אבל רק במעט. את צמד השחקנים הראשיים מקיפים לא מעט שחקנים קומיים אחרים בעלי נטייה להפרזה, אך כמות קטנה יותר של כשרון. הדבר גורם לכך כי חלקים רבים בסרט נראים מביכים ברצון שלהם להצחיק בכוח.

מה שנותר הוא המימד הרגשי. בעניין זה יש רגעים סבירים, בעיקר בזכות סימפקינס – היחידה בקאסט ששומרת על סוג של איפוק שמתחיל להקנות אמינות לרגעים מסוימים. גם אם הקשר הקרוב של הנערה להוריה לא נראה דומה לשום דבר המוכר לי וחוסר הדאגה שלה אחרי ההיעלמות הארוכה של ההורים נראית תמוהה לא פחות. בנוגע לקשר בין חברים, או לזוגיות של זוג הגיבורים, הסרט לא מצליח לייצר אפילו רגע אחד המרגיש אותנטי או מייצג דברים שיכולים לגעת או להיות רלוונטיים. הדבר תורם לכך שקל לשים לב כמה מעט היגיון פנימי יש בעלילת הסרט. ״הבית תמיד זוכה״ נשאר רעיון טוב לסרט, אבל התחושה שלי היא כי התסריט היה זקוק לעוד כמה וכמה שיופים. בסופו של דבר, קטעי הפספוסים הבאנלים בסוף עובדים יותר טוב מהסרט עצמו ובאמת שאין בהם שום דבר מיוחד.