"הצלף", סקירה

אם לא יצא לכם לצפות עדיין בטריילר של "הצלף" (The Wall) ואתם שוקלים לצפות בסרט – זוהי קריאה נרגשת ממני אליכם: אל תצפו בטריילר, ופשוט לכו לראות אותו. זה לא שמדובר בספוילר של ממש, אבל הסרט מתרחש כמעט כולו בלוקיישן אחד ובמידה מסוימת גם ההתרחשות שבו היא אחת ומתמשכת בין שלושה אנשים. היא מותחת רוב הזמן אבל יש בה גם מן המונוטוניות, ולכן כל ידיעה, גם אם קטנה, על התפתחות העניינים מראש, מפריעה לשקוע בצפייה. ולכן, גם הסקירה הזו תהיה נטולת ספוילרים, למעט מידע כללי על העלילה.

מההקדמה הזו אפשר לשער שמדובר בסרט לא מושלם, וזה נכון. מצד שני, עם האתגרים שהוא לקח על עצמו, "הצלף", שביים דאג ליימן ("זהות כפולה" ו"קצה המחר") לפי תסריט של המחזאי דוויין וורל (שנמנה גם על צוות הכותבים ב"Iron Fist" הטלוויזיוני), עושה עבודה לא רעה בכלל. הוא הופק על ידי אמאזון והוא נשען על שלושה שחקנים בלבד, כשאחד מהם נוכח רק בקולו, כצלף שמדבר עם חייל אמריקאי בעיראק במכשיר הקשר שלו. יחד הם יוצרים סרט מצור אבל בשטח פתוח, סרט מלחמה שבו המלחמה היא מעין רקע מרוחק, סרט מתח שיש בו אלמנטים – לפחות ברמה הרעיונית – של סרט אימה. כל זה נמשך כ-80 דקות, משך קצר יחסית לסרטי קולנוע היום וטוב שכך, מדובר בכל זאת בסיטואציה מתוחה אחת ואין סיבה למשוך אותה יותר מכך.

בגדול, אנחנו עוקבים אחרי שלוש דמויות, שהן למעשה שתיים מול אחד. השניים הם אייזק המכונה "אייז" (כמו "עיניים" באנגלית) שמגולם על ידי אארון טיילור ג'ונסון, והשני הוא מת'יוז שמגולם על ידי המתאבק ג'ון סינה. השמות האלו הם שמות המשפחה שלהם, כי כך הם מכנים אחד את השני, כרגיל במערכת צבאית. הם מתצפתים על אזור שבו נבנו צינורות מים, משהו שאמור לסמל את סוף המלחמה ותחילת השיקום של עיראק. האזור הפך לשדה קרב קטן בפני עצמו עוד לפני שהגיעו אליו, אבל גם אחרי שעות ארוכות בתצפית לא ברור לשני החיילים מה בדיוק התרחש שם. מנקודת הפתיחה הזו המצב מסתבך בהמשך לדו קרב של נקודות מבט כאשר שניהם נתונים בסכנת חיים בגלל צלף שמתחבא אי שם. הצלף מגולם בקולו על ידי ליית' נקלי, ובזמן שהחיילים ואנחנו כצופים לא רואים אותו, כן מתנהל איתו דיאלוג לאורך חלק גדול מהסרט – שטיבו משונה ותורם לתחושת המתח. יש כאן טייק נחמד על משחק חתול ועכבר, כאשר החיילים לכודים בשטח פתוח באור יום מלא ומסנוור של מדבר, כשרק חומה קטנה (להלן הסיבה לשם הסרט המקורי באנגלית) מספקת סוג של מחסה ארעי מפני עיניו החדות של הצלף.

כדי לשמור על אמינות היה מעורב בסרט כיועץ ניקולס אירווינג, צלף אמריקאי ותיק, ואפשר בהחלט לומר שהבקיאות שהדמויות מפגינות במונחים של זוויות ירי, חישוב מרחקים על ידי האזנה לרעש הקליע ועוד נראים אמינים מאוד. מעניין האם הם יעברו כאמינים גם לקהל ישראלי של יוצאי יחידות קרביות. עוד דבר שמספק אמינות הוא כמות הסבל של שתי הדמויות שנראה אותנטי להצמיא. הן לא עוברות עינויים במובן הקלאסי של המילה, אבל שני החיילים כן נמצאים תחת סכנת חיים לאורך זמן כאשר השמש מטגנת אותם ממעל, החול נדבק להם לפרצוף ומישהו משתעשע איתם בלי שיידעו אם הוא באמת לא יכול לראות אותם או פשוט נהנה למשוך את הזמן עד לירייה הבאה.
יתרון נוסף לטובת הסרט טמון בעבודת הצילום שלו. הצלם רומן וסיאנוב משחק היטב בין קלוז אפים על פנים מיוזעות ומלאות מתח וכאב, לעומת לונג שוטים של האזור שמאפשרים לנו לנסות לפענח, יחד עם החיילים ובפרט עם אייז, שהוא הדמות המרכזית בסיפור, איך, אם בכלל, יהיה סיכוי להינצל מהמצב הבלתי אפשרי בו הם שרויים. ואם כבר הזכרתי את אייז, טיילור ג'ונסון מחזיק חלק ניכר מהסרט על כתפיו, ומצליח להיות מעניין, מסקרן ולהחזיק מתח עד כמה שהתסריט מאפשר לו.

המקומות שבהם הסרט נופל, למשל ביחס לסרט שההשוואה אליו מתבקשת כמו "Buried" עם ריאן ריינולדס, הוא שמשהו בקצב שלו ובתסריט שובר את תחושת הלחץ שאנחנו אמורים להימצא בה, ומוציא מריכוז. אני משווה אותו ל"Buried" כי בסרט המתח ההוא יש תנאים דומים בדלותם ואפילו מאתגרים יותר – כל מה שיש בו הוא את ריאן ריינולדס בתוך ארון קבורה, בחושך, עם מצית וטלפון נייד. זהו. הוא אמנם מדבר עם יותר אנשים, אבל אין לו את הפריבילגיה של תזוזה, נניח, או של הרבה זוויות צילום. ובכל זאת, משהו בו מלחיץ הרבה יותר וזו לא רק תחושת הקלסטרופוביה שהוא מעורר. כל שיחה שהדמות של ריינולדס מנהלת מעבירה אותו ואותנו עוד שלב בתהליך שנע כל הזמן בין ייאוש לתקווה, והתחושה של זמן שאוזל לא מפסיקה לרגע. לעומתו, הקושי של "הצלף" להתרומם מסרט מתח-מלחמה טוב לסרט מתח מעולה, טמון בתקשורת בין הצלף לאייז, שנשארת סטטית ברובה. נוצרת מעין דינמיקה משונה ביניהם, מסקרנת אפילו, כאשר הצלף רוצה ממש לנהל שיחה עם אייז, ואייז מן הסתם לא אמור לרצות לשתף איתו פעולה. אבל משהו בדינמיקה הזו נותר חד ממדי לאורך כל הסרט, והפוטנציאל שבה לא מנוצל. דרך הדיאלוג ביניהם אנחנו מקבלים קצת הטפות טיפוסיות שמעלות שאלות על מי הרעים ומי הטובים בסיפור הזה ומה האמריקאים עושים בעיראק בכלל והאם זה מוצדק. אבל ההטפה הזו מגיעה כמו לצאת לידי חובה ועם אלגנטיות של טנק. היא מסמנת מעין וי על הדיון האתי שאמור להיות בסאבטקסט של הסרט, אבל לא באמת מספקת עניין של ממש או חומר אמיתי למחשבה. הצלף ומניעיו נשארים מאוד סתומים ופשטניים רוב הזמן, על גבול הקלישאתיים.

הסרט אמנם מצולם בלוקיישן ומאוד משכנע מהבחינה הזו, אבל הוא עדיין כתוב קצת כמו תיאטרון – במיוחד מבחינת ההישענות שלו על דיאלוג כדי לייצר חלק מהגילויים ונקודות המפנה בעלילה. לא כולן, יש אי אלו התרחשויות שקורות דרך פעולות פיזיות שהדמויות מבצעות, אבל אמור להישמר כל הזמן מתח בין מה שאייז ומת'יוז עושים, כלומר, מה שהצלף רואה או לא רואה, לעומת הדיאלוג שאייז מנהל איתו. הם נמצאים במרחק גדול יחסית זה מזה, ויש אפשרות לייצר אירוניה מחוכמת כאשר השיחה מוסרת מידע מסוג אחד, בזמן שהפעולות מספרות סיפור אחר. אבל גם במקרה הזה מדובר בפוטנציאל לא ממומש עד הסוף. יש מעין ניתוק רוב הזמן בין הפעולות בשטח, לבין השיחה שמתנהלת, ויש רק רגעים מועטים שבהם יש חיבור אירוני שכזה, ואלו גם לרוב הרגעים החזקים ביותר בסרט.

אז למרות פגמיו, בשיממון הקולנועי הנוכחי "הצלף" מספק פיסת מתח מעניינת, עם שעטנז נחמד בין סרט מלחמה, סרט מצור וסרט אימה – בכל הקשור לאנשים שמרגישים שמישהו צד אותם בזמן שהם מאבדים שליטה על מהלך העניינים בהדרגה, ובונים את מי שצד אותם לדרגה של ספק בן אדם וספק אגדה מאיימת.