״וונדר וומן״, סקירה

בהמשך סקירה זו: דיון בהיבט הפמיניסטי של סרט נדיר המציג גיבורת-על ובוים בידי אישה, וכמובן גם על ההישג הפלאי של המפעל הציוני בדמות הליהוק של גל גדות לסרט אמריקאי בעל תקציב עתק. אבל קודם כל, אתייחס למה שהוא לדעתי האתגר הגדול יותר שעמד בפני חטיבת הקולנוע של חברת DC בהעברת דמותה של וונדר וומן ליקום הקולנועי בימינו. חוברות הקומיקס יצרו במהלך המאה עשרים מיתולוגיה חדשה בדמות גיבורי-העל, האלים החדשים שפועלים בעולם דומה לשלנו. אבל דמותה של וונדר וומן לקוחה ממיתולוגיה ותיקה בהרבה – היוונית. ולמיתולוגיה זו חוקים אחרים ודרך התנהלות שנראית זרה לא רק לעולם של ימינו ולמדע המוכר לנו, אלא גם להיגיון הפנימי של רוב סרטי הקומיקס, בייחוד כשמדובר בעבר של כדור הארץ ולא בכוכב רחוק, כמו עם סופרמן למשל. מדובר בדמות אשר לא הבכרח מצאה את הדרך להשתלב במין האנושי, בכך גם כוחה ובכך המגבלה שלה, מבחינת המשיכה של הקהל. לפחות עבורי, בכל פעם שסרט גיבורי-על ניסה להציג עולם מיתולוגי של אלים, התוצאה הייתה עמוסה ביותר מדי פאתוס. בסרט הראשון של וונדר וומן, מפגש המיתולוגיות נמצא בחזית אולי יותר מאי פעם, כאשר בעוד בני האדם עסוקים במלחמת העולם הראשונה, האמזונה חושבת שברגע שתמצא את אל המלחמה ארס ותחסל אותו, השלום יושג באופן מיידי. כך הדברים מעוצבים, מהר ודרך ניגודים בולטים, בסיפורי מיתולוגיה.

במידה רבה, ״וונדר וומן״ (Wonder Woman) הוא המקבילה של אולפני DC לסרטי ״ת'ור״ של אולפני מארוול, המבוססים גם הם על מיתולוגיה עתיקה יותר מזו של חוברות הקומיקס. ההבדל הוא שהמיתולוגיה היוונית מוכרת הרבה יותר מן המיתולוגיה הנורדית, כך שליוצרי הסרט החדש -הבמאית פאטי ג'נקינס והתסריטאים אלן היינברג, ג'ייסון פוקס וזאק סניידר (ובטח עוד כמה שלא קיבלו קרדיט) – יש פחות מרווח תמרון בסיפור מחדש של סיפור האמזונות ומלחמות האלים. למעשה, סיפור זה מהווה את המערכה הראשונה של הסרט ונוכח לכל אורכו, גם אם במידה שהולכת ופוחתת. בדומה ל״ת'ור״, ברגע שעולם האמזונות מתנגש עם הגרסה המודרנית של התרבות המערבית, הסרט תופס תפנית קומית יותר והופך לסוג של קומדיה רומנטית על מפגש בין גבר ואישה אשר באים מעולמות שונים לחלוטין, ומבינים כי עליהם לפעול ביחד על מנת לסיים את מלחמת העולם הראשונה, כל אחד בדרכו. החדשות הטובות עבור אולפני DC הוא ש״וונדר וומן״ עושה זאת בצורה הרבה יותר טובה מ״ת'ור״, בשילוב עם שכתוב היסטורי שיכול לעמוד בכבוד מול החזרה למלחמת העולם השנייה ב״קפטן אמריקה״ הראשון.

העניין הוא שהאיכות הזו לא נשמרת לאורך כל הסרט. חלקו הראשון, אשר מציג את האמזונות חיות בעולם מבודד ומתאמנות לקרב שלא ברור אם ומתי יבוא, לא ממש עובד. רובין רייט היא שחקנית נהדרת שאפילו משתבחת עם השנים, אבל אני לא כותב זאת על סמך התפקיד שלה בסרט זה, בתור גיבורת קרב אשר לוקחת על עצמה לאמן את דיאנה, הילדה היחידה באי שתגדל להיות גל גדות, עוד לפני שהסרט יהפוך למעניין. האימונים מתקיימים למורת רוחה של אמה של הגיבורה, היפוליטה (קוני נילסן, מבוזבזת גם היא). הסרט מתעורר לחיים כאשר דיאנה מבחינה בגבר לראשונה בחייה ומבינה כי עליה להציל אותו מטביעה. הגבר הוא סטיב טרבור (כריס פיין) חייל/מרגל אמריקאי בשירות הצבא הבריטי בשלהי מלחמת העולם הראשונה. הוא בורח למקום בו נמצא האי לאחר שהוא חושף פיתוח של גז חדש, שיכול לנצח את המלחמה עבור הצד השני או סתם להרוג מיליונים נוספים משני הצדדים. אלא שבדרך להעביר את המידע לממונים עליו, הוא מוצא את עצמו בתוך עולם שהוא חשב למיתולוגיה שקרית.

הכימיה בין גדות לפיין היא הנשק של הסרט, ומדובר בנקודה חזקה גם מבחינה סיפורית. הייצוג של מערכת היחסים הזו הוא גם המקום אשר ניתן לדבר בו על ייצוג מורכב יותר של החוויה הנשית מן המקובל בסרטי גיבורי-על. הסרט לא רק הופך לסוג של קומדיה רומנטית, הוא גם מגחך על הדרך בה גברים מאפשרים לנשים לבטא את עצמן. הסרט מראה עד כמה נשים נחשבו שוליות לפני 100 שנה, אבל מדבר גם על ימינו אנו. הוא עושה זאת בין היתר דרך דמות משנה מוצלחת של מזכירתו של סטיב טרבור, אטה (לוסי דיוויס, מצחיקה מאוד גם בזמן מסך קצר). דיאנה אולי לגמרי לא מבינה כיצד העולם של 1918 מתנהל, אבל היא מבינה שגם אם היא מתכוונת להציל את האנושות, אין לה כל כוונה לעבור בשלום על היחס של החברה לנשים.

בנקודה זו, מעניין להקביל את הסרט הנוכחי לפיצ'ר היחיד אשר ביימה ג'נקינס לפניו – ״מונסטר״ (Monster), בו שרליז תרון גילמה זונה אשר רוצחת את הלקוחות שלה. מדובר בסרט שונה מאוד מ״וונדר וומן״ מכל בחינה של קהל יעד וסגנון קולנועי, אבל יש משהו משותף לשתי הגיבורות באופן בו הן מאמינות כי לפעולה הפרטית יכולה להיות גם משמעות של תיקון החברה כולה, דרך הריגת האלמנט שהם תופסות כרוע. כמובן שבסרט הראשון הגיבורה הייתה לא זוהרת בעליל ולא מוצגת כעליונה מוסרית בניגוד לדיאנה/וונדר וומן שלא רק נראית נהדר, אלא גם מאופיינת בסרט זה בקוד אתי מוסרי נטול רבב. אפילו כאשר היא מבינה כי האנושות שעליה להציל נוטה להיות אכזרית יותר מאשר מה שלמדה מן הספרים, ובמלחמה בה היא לוקחת חלק אין ממש טובים והמקור לרוע אינו רק אל המלחמה.

הדיון של הסרט ברוע הוא גם הנקודה החלשה ביותר שלו, שכן הוא לא ממש יודע מה לעשות עם הנבלים באופן מקורי. תחילה דומה כי הנבלים הם קצין גרמני בעל שיגעון גדלות (דני יוסטון) ומדענית אשר מפתחת עבורו גם נשק להשמדה המונית וגם חומר אשר הופך אותו לחזק בצורה לא אנושית. את המדענית מגלמת השחקנית הספרדיה הלנה אנייה, והיא מבלה את הסרט עם מסכה אשר מהדהדת את המראה שלה בסרטו של פדרו אלמודובר ״העור בו אני חי״. אם כי הסרט לא ממש יודע מה לעשות עם המשחק המטא-קולנועי הזה, או אם המניעים של הנבלים בכלל. השאלה האם הנבל הוא אכן גלגול של האל ארס, או ארס עצמו, מעניינת בעיקר כאשר לא רואים על המסך נבל קונקרטי.

מי שמעניק לסרט מעט יותר כריזמה הוא דייויד תיוליס בתור נציג הממשל הבריטי אשר עוזר בחשאי לדיאנה, סטיב, והצוות שהם מגבשים (כן, יש כזה והוא מכיל עוד מספר אנשים ודיון שטחי על גזענות). אבל גם הוא לא מצליח להתמודד עם החלקים שאמורים להיות השיאים של הסרט מבחינת דרמה, אמביוולנטיות מוסרית ופעולה, אם כי אולי זה נובע מכך כי בכל הנוגע למניעים הפילוסופיים מאוחרי המלחמה וההשמדה הפוטנציאלית, הסרט דומה בצורה מחשידה לשני סרטים (לפחות) שיצאו למסכים בחודשים האחרונים.

למי שסבל מקטעי הפעולה בסרטים הקודמים של היקום הקולנעי של DC באתחול הקולנועי שלו, לא צפויה גאולה בסרט זה. באופן הגיוני ואולי אף מתבקש, הסרט שומר על הסגנון הקולנועי אשר קבע סניידר (״איש הפלדה״, ״באטמן נגד סופרמן״). הדבר אמנם מעניק כמה רגעים יפים בהם הדמות של גדות/דיאנה/וונדר-וומן נראית כמו יופי כוחני ומנצח בתוך הטירוף שמסביב, אבל בגדול מרגיש כמו חיקוי פחות טוב למקור, אשר ממילא מרתיע לא מעט צופים. אני לא חושב שהאקשן בסרט רע במיוחד, אבל הוא פשוט לא מלהיב וזו יכולה להיות בעיה, שכן בסופו של דבר מה מייחד את סרטי גיבורי-העל אם לא מופע הראווה של האפקטים והאקשן? התשובה הפסיכולוגית לשאלה הזו יכולה להניב אופציות רבות ונכונות, אבל מבחינת רוכשי הכרטיסים האקשן עדיין משחק תפקיד מכריע ובמקרה הזה הוא לא רע, אבל גם לא מספיק טוב.

ל״וונדר וומן״ יש לא מעט מעלות והליהוק של גדות לתפקיד הראשי הוא בהחלט אחת מן המרכזיות שבהן. מעבר לכימיה המוצלחת עם פיין, גדות אמינה בקטעי הפעולה, בהחלפת דיאלוגים שנונים וגם בביטוי של תמימות שהכרחית לדמות שלה, אשר לא בדיוק מבינה את הדרך שבה בני אדם חיים. יש גם לסרט לא מעט בעיות, אך היא לא קשורה אליהן, לפחות לא באופן ישיר, כי יש כמה קטעי דיאלוג ביצירה שאף שחקנית לא יכולה לצאת מהם בצורה מוצלחת. אבל כן, יש גם הרבה בעיות בסרט, רובן מרוכזות בפתיחה הארוכה מדי ובסיום הלא מגובש מספיק. באמצע, ״וונדר וומן״ מספק בידור קולנועי טוב מאוד, אבל גם ברגעיו הטובים ביותר אין בו משהו חדשני או מלהיב מבחינת סוג העשייה.

גיבורת-על נשית היא מהלך מבורך וצריך לראות יותר כאלה, גם אם סרט זה הוא אולי הראשון במסגרת היקומים הקולנועים הראשיים אבל לא בדיוק הסרט הראשון שמובל בידי גיבורת על. לצד סרטים מביכים כמו ״אשת החתול״, גם הגרסה ההוליוודית של ״הרוח במעטפת״ שהוצגה מוקדם יותר השנה היא בעיניי סרט גיבורת-על לכל דבר ועניין, גם אם מדובר בגיבורה פחות איקונית. למעשה, אני סבור כי הסרט ההוא בסופו של דבר הציע דימוי מעט יותר מורכב של נשיות, גם אם כלל פחות סצנות ישירות המדברות על שוביניזם. עד כמה שאני יכול, בתור גבר, להתעמק בסוגיה.