"שעתם היפה", סקירה

צירוף המילים "מבוסס על סיפור אמיתי" מופיע בפוסטרים ובפתיחתם של הרבה מאוד סרטים, ועבורי לרוב הוא די חסר משמעות. בחלק ניכר מן המקרים, הקשר בין הספר למקרה אשר היווה לו השראה הופך לרופף יותר ויותר, להוציא מקרים בהם הסיפור הוא כל כך מפורסם עד שאין ממש צורך לומר זאת – וגם במקרים כאלו, המציאות היא שונה לחלוטין. הסרט החדש "שעתם היפה" (Their Finest) העולה כעת לאקרנים מתהדר גם הוא בצירוף המילים הזה בפתיחה.
הוא מבוסס על חייה של דיאנה מורגן, תסריטאית ומחזאית וולשית אשר החלה להשפיע על סרטים בריטים במהלך מלחמת העולם השנייה שעה שהרבה גברים נלחמו, גם אם בזמן אמת לא תמיד קיבלה קרדיט על מלוא התרומה שלה. היבט הזה של חיי הדמות האמיתית נוכח בסרט אך כל שאר הדברים אשר מתרחשים בסרט שונים בהרבה ממה שידוע על חייה האישיים, והקשר הקודם שלה לכתיבה וקולנוע היה הרבה פחות אקראי ממה שמתואר בסרט. אבל "שעתם היפה" עוסק בין היתר בדיוק בזה – הוא דן בתהליך כתיבה ויצירה של סרט "המבוסס על סיפור אמיתי", ומראה לנו שלב אחרי שלב עד כמה רחוקה התוצאה הסופית מן המציאות, כאשר הסרט-שבתוך-הסרט מבוסס על שורה ארוכה של הגזמות, שקרים וקשר קלוש לידיעה לא מדויקת שפורסמה בעיתון. אבל דרך כל השקרים, הסרט שבמרכז העלילה גם חושף סוג של אמת ועוזר להאיר את המאמץ המלחמתי בשלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה, כפי שגם "שעתם היפה" בסופו של דבר עוסק באמת היסטורית של נשים רבות, גם אם הקשר שלו לסיפור האמיתי של אישה אחת הוא כאמור רופף למדי. הסרט מדבר בשבח התרמית הקולנועית דרך תרמית קולנועית מודעת לעצמה ומחושבת היטב. איזו תרמית נפלאה.

"שעתם היפה" חוזר לבריטניה של מלחמת העולם השנייה ומנסה להדגיש הן את המחיר הכבד שהעורף שילם במהלך המלחמה, שכללה הפצצות רבות על אוכלוסיה אזרחית, והן את ההזדמנות שהמלחמה יצרה עבור נשים בתחומים שונים, שכן בהעדר גברים בקרב מישהו היה דרוש לביצוע העבודה. גיבורת הסרט היא קתרין (ג'מה ארטרטון) שמחפשת עבודה זמנית על מנת לכלכל את בעלה האמן ואת עצמה בלונדון בזמן המלחמה. היא מוצאת עבודה בחברת הסרטים הבריטית, המנוהלת כמעט אך ורק בידי גברים, בתפקיד מישהי שעושה עבודות שונות ולעתים צריכה להסביר את הזווית הנשית של האירועים המתוארים בסרטים. היא לא ממש תסריטאית בהתחלה, אבל עבודות של תחקיר וכתיבת שורות הופכות אותה למספיק בולטת עד שהתסריטאי הבכיר טום (סם קלאפין) מרגיש כי היא תהיה תוספת הכרחית עבור הצוות שלו לתסריט שהוא כותב, שמיועד להיות סרט חשוב הן לעידוד המורל הבריטי והן לנסות לשכנע את הציבור בארה"ב לתמוך בכניסה במלחמה, כאשר הסרט מתרחש בשנה וחצי שבין הפנוי מדנקרק ועד כניסת ארה"ב למלחמה.

הסרט שהם מנסים לכתוב צריך להביא למסך את הפנוי מדנקרק ולהציג אותו באור שיעורר השראה ויראה את אומץ הלב בנסיגה (בהצלחה, כריסטופר נולאן). הם חושבים שהם מוצאים את הסיפור הראוי דרך כתבה בעיתון המציגה שתי נשים צעירות שתרמו למאבק והצילו חיילים רבים בעזרת הסירה הקטנה של אביהם. אלא שקתרין נשלחת לתחקיר ומגלה מהר מאוד כי עקב תקלה בסירתן השתיים בקושי התרחקו מן החוף הבריטי ולמעשה נעזרו בכוחות הצבא על מנת לתקן את התקלה ולשוב לביתן, בו אביהן רודה בהן. קתרין עומדת לחשוף את האמת ולעבור לנושא הבא, אך מבינה כי בכך גם יצומצם הצורך בה וכך יוצאת לדרך לשכתוב המציאות מאוחרי הקלעים, תחילה דרך שכתובים רבים של התסריט נוכח הרצונות השונים של כל אחד מן הכותבים ושל משרד ההסברה, אשר לפתע דורש גיבור אמריקאי, בעוד קתרין מנסה לתת לנשים יותר ויותר פעולות על מנת שיהיו יותר מורכבות מסתם רקע לגיבורים במדים. השלב השני של יצירת הבדיה הוא ההפקה עצמה, שם נדרשת קתרין לשכתב את התסריט על הסט בגלל שהאילוצים שיוצרים כוכב עבר מזדקן ורב דרישות (ביל ניי הנהדר) ודמות של טייס אמריקאי שמשרד ההסברה מתעקש על הכנסתו לתסריט, למרות שהשחקן שנבחר לו נעדר כישורי משחק לחלוטין.

זהו קודם כל סרט על גיבורה אחת אשר לומדת למצוא את האומץ שלה ובסופו של דבר מוצאת את מקומה בעולם, מול – וגם בזכות – זמנים קשים אשר הסרט לא מקל ראש בכאב שהם מביאים. אבל הסרט גם משווק כסוג של קומדיה רומנטית ובשיווק זה גם הוא נוגע באמת מסוימת. הסרט מייצר משלוש רומנטי בין קתרין, טום ואליס, האמן שהוא גם בעלה של הגיבורה (ג'ק יוסטון). חלק זה של הסרט סובל מעט מכך שדמויות הגברים רחוקות מרמת הפיתוח של הדמות הנשית הראשית, או אפילו הדמויות הנשיות אשר מופיעות לכמות מוגבלת של סצנות, אבל כן מצליח לספק סוג של שלד רגשי שיוצר עניין בחייה הפרטיים של הדמות, לצד העיסוק היפה ומרובה הקריצות למבינים בעשייה הקולנועית, והדיון הלא מאוד קשה במראות שעם זאת לא מקל בשום צורה בנזקי המלחמה. הסרט גם פותר את עצמו מכך שהוא משלב עלילה רומנטית ודי הרבה בדיחות תוך תיאור של תקופה איומה בכך שהוא שב ומראה, בעיקר בחלקו האחרון, את החשיבות שיכולה להיות לסרט מעורר השראה עבור הקהל הצופה בו. יש בסרט לא מעט קטעים יפים, אך הקטעים היפים ביותר הם אלו אשר מראים אנשים צופים בסרטים.

זהו סרט על יצירה נשית, דבר אשר מתבטא גם ביוצרת שלו. את הספר של ליסה אוונס עיבדה לתסריט גבי צ'יאפי, לה זהו פיצ'ר ראשון לאחר שנים של עבודה בטלוויזיה. על הבימוי מופקדת לון שרפיג, במאית דנית שבשנים האחרונות עבודת בבריטניה וממצבת את עצמה כאחת מן הבמאיות היעילות הפועלות בממלכה, הודות לסרטים כמו "לחנך את ג'ני" ו"יום אחד". שרפיג לא יוצרת שפה קולנועית מורכבת, וכמעט בכל סרטיה יש תחושה כי ניתן היה לפתח יותר חלק ממערכות היחסים, דבר אשר ניכר גם בסרטה הנוכחי. עם זאת, בסרטיה האחרונים היא מפגינה יכולת מרשימה בלתת לתסריטאים שנונים תחושה זורמת וטבעית אשר הופכים אותם למענגים לצפייה. ברגעיו הטובים, "שעתם היפה" מרגיש כמו סרט שלקוח מהתקופה אותה הוא מביא – סרט שלא מנסה לתאר את המציאות, אלא להגיש גרסה מעט יותר שנונה ויפה שלה, סרט ששואף להראות כי כאשר הקולנוע הוא גדול מן החיים, הוא יכול לשפר את החיים גם בתקופה בה אסונות כבדים פוקדים את כל האוכלוסייה. "שעתם היפה" אינו מסוג הסרטים אשר יככבו בסיכומי השנה, ובסופו של דבר הוא לא מלמד את הצופה הבקיא יותר מדי על עשיית סרטים או על ההיסטוריה, גם אם הוא מבקש לתת דגש למאבק של נשים, היבט של המלחמה אשר לא הושם במרכז בהיסטוריה אשר כתבו הגברים. אבל הוא כן מספק בידור אלגנטי ומספק, כזה אשר משלב בין המצחיק לעצוב, מבלי להעליב את האינטליגנציה של הקהל.