דוקאביב 2017 – דיווח שלישי: "חירותו של השטן", "עז כמו עכשיו", "קארל מרקס סיטי", "איש המזרנים"

אחרי שדנתי בסרטים ישראלים בפוסט הקודם, בפוסט הזה אני חוזר לסרטים מן התכנית הבינלאומית של הפסטיבל. ליתר דיוק, ארבעה סרטים אשר כולם נוגעים בדרך זו או אחרת בסוגיות פוליטיות ובחלקם יש נושאים שחוזרים. בלי כוונה, נדמה לי שיצא לי שהם מסודרים בפוסט מן הכבד לקצת פחות כבד מבחינת התכנים.

חירותו של השטן
Devil's Freedom

מקסיקו מהווה מקור להרבה סרטים תיעודים מטרידים עד מזעזעים בשנים אחרונות, כתוצאה משילוב של תעשיית קולנוע מפותחת יחסית במדינה עם כמות גדולה מאוד של עוני, פשיעה ושחיתות. סרטו של אברארדו גונזלס נמצא די גבוהה מבחינת הקושי בעיכול הפשעים בשל תיאורי הזוועות שבו – שורה ארוכה של מקרי חטיפה, מפי קרובי משפחה של הקורבנות, חטופים ששרדו וגם חוטפים ורוצחים. שורה ארוכה אורכה של מקרים שמצטברים ליותר ממה שניתן לקלוט כבר אחרי דקות ספורות, שלא לדבר על שעה ורבע של סרט. סרטים מסוג זה צריכים להעיק. גם אם האלימות עצמה לא נראית כלל בפריים, התוצאות שלה ניכרות רק במילים הנשמעות.

הבחירה הסגנונית הבולטת בסרט קשורה לדרך שבה הדוברים השונים מופיעים לפני המצלמה – כולם מופיעים כאשר מסיכה חומה על ראשיים, מכסה את כל תווי הפנים פרט לחורים לעיניים, אף, פה ואוזניים. בחירה זו מטרתה להצביע על כך כי לרוב אין מניע אישי לזהות החטופים ומודבר בפשעים אקראיים ואולי גם להצביע על כך שיש בחטיפות משהו שמוחק את הזהות האנושית מבני האדם. אולם, לדעתי הבחירה הזו מבצעת גם אפקט מטא-קולנועי – המרואיינים הופכים לפה מדבר בלבד. בעוד שלא פעם סרטי "ראשים מדברים" מנתקים את הדוברים מן הסביבה אשר בה הם פועלים, בסרט זה הסביבה לרוב נוכחת, אבל הראשים עצמם עוברים הזרה, מנותקים מהיותם אנושיים, הופכים להיות משהו מחוק. לצד הרושם הקשה אשר מותירים הסיפורים, הסרט הופך למשחק בחיפוש אחר שרידי הבעות פנים, אשר לפעמים מצליחות לעבור דרך השפתיים הפורצות מבעד למסכה, או דרך תנועות בבד המושפע מן העור אשר הוא מכסה.

רוב הסרט מציב את האנשים מול המצלמה, מספרים את סיפורם. אך הבמאי משתף בו גם מעט סצנות אחרות, המתארות את חיי הסביבה במקסיקו ובחלק מהם רואים אנשים במסכה פועלים, כולל פעולות המערבות שימוש בנשק. אין ספק כי הן משוחקות בעבור המצלמה, אבל אין לדעת האם הגברים והאנשים אשר מבצעים את הפעולות עושים מעשים אשר הם גם חלק מחייהם. ברגע שהסרט מראיין גם פושעים, מעלה טענות למעורבות של המשטרה והצבא בחטיפות- החוטף הופך להיות כל אחד, לפות ברמת הפוטנציאל.

יש בסרט משהו מעורר השתאות וחלחלה בו זמנית, כאשר הבמאי מצליח לקבל מה שנראה כמו שיתוף פעולה אותנטית לצד שורה ארוכה של דוברים על נושאים עליהם לא נהוג לדבר. מאידך, יש גם משהו מן הגימיק בבחירה של השימוש במסכות וחלק מן השימושים של הבמאי הטכניקה הזו צפויים, בעיקר בסיום. יש בגימיק הזה גם משהו מרתיע, גם אם הבחירה היא אפקטיבית רוב הזמן.

הקרנה נוספת: 19.05, 19:15, סינמטק 3

עז כמו עכשיו
In the Intense Now

הבמאי הברזילאי ז'ואאו מוריירה סאלס יצר סרט-מסה שמורכב כמעט מכולו מסרטים אשר צולמו במהלך שנות הששים, כאשר הוא משלב בין שני סוגים של מקורות: סרטים שצילמה אמו של הבמאי במהלך ביקור שלה בסין בשנת 1966 וסרטים המתארים את האירועים הפוליטיים בשנת 1968, שנת מפתח של מרידות צעירים ופועלים בעולם. גם הסרטים אשר מתארים את ההפגנות והעימותים בשנת 68' נבדלים זה מזה באופיים והבמאי מסביר בקולו תמיד מה הוא יודע על המקור – האם מדובר בסרט חובבים, יומן החדשות או סרט פוליטי שבויים בידי קבוצת יוצרים צעירים.

הסוג האחרון של הסרטים מתייחס למרד הסטודנטים בצרפת במאי 68', מרד שלא האריך ימים אבל הוליד גם גישה חדשה לקולנוע ששרדה מעט יותר, של יצירה משותפת ופוליטית לעתים תוך שבירת האשליה הקולנועית ובנייה מחדש של השפה הקולנועית, על מנת להבדיל אותה מן הבורגנות. השילוב של מחאה פוליטית סוערת וגישה קולנועית חדשה תורמת לעובדה כי לסאלס יש גישה לסרטים רבים ומגוונים אשר מתארים את התקופה מזוויות שונות, בזמן אמת ובחלוף השנים. הבמאי משתמש גם בציטוטים מאוחרים יותר של שותפים לאירועים הסוערים, בעיקר לדבריו של דניאל כהן-בנדיט, מי שהיה המנהיג הלא רשמי של תנועת מחאה אשר רצתה להיות בלי מנהיג ובלי תכנון מוקדם ובחלוף השנים רואה את המהפכה הכושלת גם כהצלחה אישית וגם כלא מייצגת באופן מלא את המעמד המדוכא על גווניו השונים.

האירוע הפוליטי המרכזי השני הוא הסיום האלים של האביב של פראג. אירוע זה מועבר בעיקר דרך צילומי חובבים המצולמים מרחוק, כאשר התחושה של הצלמים היא גם פחד וגם צורך להעביר הלאה את המתרחש – פלישה סובייטית אלימה בטנקים שסיימה תקופה קצרה של חופש יחסי מאחורי מסך הברזל. הניגוד בין צרפת לצ'כוסלובקיה גם מאפשר לסרט לדון בשורה רחבה של תפיסות פוליטיות, כאשר הן הקפיטליזם והן הקומוניזם מוצגים ככוח מדכא. סאלס עוסק בסרט באהדה בתפיסות שמאל שונות, אבל ממרחק הזמן הוא לא ממש מדבר על פתרון אידאולוגי אלא יותר מביט בעצב על כישלונות העבר והפערים הנצחיים בין תפיסות עולם שונות ומעמדות. הוא אף מעיר לפעמים על הרגשות אשר משתקפים בסרטים – אמונה, זעם, יצר או עצב. דומה כי ככל שהיצירה מתקדמת, הוא מפנה את הדגש לעצב, אשר נובע גם מן המוות וגם מן הפשרה על האמונה הפוליטית, אפילו אם חלק ניכר את התפיסות נראות תמימות במרחק הזמן.

השימוש בקטעים אשר צילמה האם הופך את הסרט גם ליצירה אישית, כמובן. גם אם הבמאי מצמצם את הדיון בהיבטים הרגשיים של היסטוריה המשפחתית שלו, כמעט הופך את הסיפור האישי לעוד מקור ארכיוני. הנכוחות של סין בסרט היא גם נוכחות של סוג אחר של מהפכה ושל דיכוי, כאשר דרך התמונות אשר מצלמת אמו אשר נמשכת לארץ שהיא "ההפך המוחלט ממנה". הניסיונות של משטר מאו לשנות את הדרך החשיבה הסינית מועברות רק במרומז, כאשר הדגשים שלה הם שונים מן הדברים אשר בנה מחפש בצילומים מבעד לשנים. המשפחה הברזילאית של הבמאי חיה בצרפת בשנות הששים עד לאירועי מאי, והוא מציין כי דווקא מן הארץ בה הם חיו הוא לא מצא צילומים שביצעה אמו. החוסר הזה הוא עוד משהו שרודף את הסרט, מבלי שהבמאי דן בו ארוכות או בצורה ישירה. דומה כי היוצר נמשך למהפכנים הצעירים, בעוד הוא יודע כי הוריו השתייכו לצד השני במפה הפוליטית, לצד אחר פחד מן השינוי, צד אשר סביר להניח כי היה הרוב לאורך כל הדרך ובסוף הוא גם לא היה דומם.

סרטו של סאלס מציע דיון פוליטי, אבל יותר מזה הוא מבצע דיון קולנועי. הסרט בוחן את הסיבות בגללה אנשים צילמו את החומרים, בין אם מדובר באנשי המשטר, המורדים או אנשים פרטיים. הסרט גם משווה בין סוגים של סרטים לבין השימוש בטלוויזיה ורדיו, כולל החשכת המסך במעבר לתכנים רדיופוניים, אשר גם להם לפעמים יש השפעה על ההמונים, לפרקים דווקא בגלל העדר הדימוי. בסיום, סאלס מגביר את העיסוק בקולנוע – מקפיא פריים לפרק זמן ארוך, חוזר לחומר גלם מימי ראשית הקולנוע, מציג את עצם קיומו של המדיום הקולנועי כמאפשר מבט על העבר, קריאה מחודשת של מציאות. ״עז כמו עכשיו״ עמוס מאוד בחומרים ובהקבלות שרק בחלקם דנתי כאן – הוא אינו מנסה להקל על קהל הצופים או לספק הסברים פשוטים למהלכים שהוא מבצע, דבר אשר יכול לייצר ניכור מן היצירה. אך בחירה זו בריבוי פרטים ומעבר בין קווים שונים של מחשבה היא הכרחית לסוג השאלות אשר הבמאי מבקש להעלות.

קרל מרקס סיטי
Karl Marx City

סרט זה נראה לי כניגוד או כמשלים ל״עז כמו עכשיו״, מפני שגם הוא משלב בין האישי לבין הסיפור הפוליטי של קהילה שלמה. אלא שבסרט זה בסופו של דבר הסיפור האישי הולך ותופס מקום הרבה יותר מרכזי, מה שהופך אותו לנגיש בהרבה לקהל. הבמאית פטרה אפרליין, אשר יוצרת בשיתוף עם בעלה מיכאל טוקר, חוזרת בסרט לילדותה בעיר הגרמנית קמניץ, אשר בשנים בהם גדלה שמה היה "קארל-מרקס-שטאדט" כלומר עירו של קארל מרקס. מן העידן הזה נותר בעיר פסל ענק של ראש ההוגה, וגם מורשת של פחד מפני השטאזי, המשטרה החשאית אשר ריגלה אחר האזרחים בשנים של המשטר. הבמאית נחשפת ללא מעט חומרים אשר נאספו על ידי השטאזי במשך השנים, חלקם נוגעים לה ישירות.

השאלה עימה יוצאת אפרליין למסע קשורה לאביה. זה התאבד כמה שנים לאחר נפילת המשטר, כאשר בתקופה אשר מיד לאחר נפילת הקומוניזם הוא קיבל מספר מכתבים אשר מאשימים אותו בהיותו שטאזי. סיפור מערכת היחסים של הבמאתי עם אביה ועם המולדת (אותה עזבה לטובת ארה"ב לאחר ההיפתחות למערב) הוא מורכב ועובר מספר תפניות במהלך הסרט, כמו גם הגילוי לגבי עברו של האב והקשר האישי של הבמאית וקרובים אליה למערך הריגול. הפן של הסרט העוסק ביחסי האב והבת הוא החזק ביותר בו והוא עובד נהדר מבחינה רגשית וגם מבחינת המחשבה על יחסים בתוך המשפחה, געגועים מעבר למרחק ושמירה על סודות, גם אם טיב הסודות לא בדיוק ידוע.

לצד היבט זה, עולה מן הסרט תחושה כי הדיון הפוליטי בריגול לא ממוצה עד תומו, למרות כמה דימויים יפים. העיקרי שבהם מציג שוב ושוב את הבמאית עם ציוד הקלטת הפסקול, מה שהופך אותה למרגלת גלויה, אך לא פחות מרתיעה. בעיקר, הסרט נופל לפעמים למקומות של טובים מול רעים למרות שברגעים אחרים הוא מסביר כי המציאות מורכבת יותר. ובהרבה מקרים הפנייה לריגול אחר חברים והסביבה הקרובה היה הכרח של המציאות. הסרט שאף לאיזון בין הסיפור האישי לסיפור הכללי של העיר, אבל בסופו של דבר דומה כי הרגשות אשר עורר הסיפור האישי גרמו להשתלטות גם על החלקים אשר לכאורה אינם נוגעים בו באופן ישיר. אבל גם אם הסרט לפעמים לא מנומק היטב או לא ממצה את הדיון, הוא נותר מעניין כמעט לכל אורכו, בין היתר הודות לצילום בשחור לבן (פרט לחלקים מקטעי הארכיון בהם נעשה שימוש), אשר גורם גם להווה להיראות לפרקים כמו עבר רדוף.

הקרנה נוספת: 18.05, 10:30, סינמטק 1

איש המזרנים
Mattress Men

מייקל פלין היה בעל חנות למכירת מזרנים בדבלין, עד שתאונה מוזרה הפכה אותו ל"איש המזרנים" – כוכב של סרטונים ויראליים, בהם הוא נאבק למען מחירים נמוכים ולפעמים גם בדברים נוספים אשר ניתן לשלב בעזרת מסך ירוק. התאונה המוזרה היא המיתון אשר אילץ אותו לנסות לחשוב על פתרונות יצירתיים על מנת להכניס חיים לעסק שלו כדי לשרוד. הדבר עבד כנראה והסרטונים שלו צברו פופולריות מספיקה לא רק בדבלין, וציוץ של סטיבן פריי הפך אותו לרגע למישהו מפורסם ברמה שלא שיער. הסרט עוקב אחר הפקת סרטון חדש, שאפתני יותר מכל הסרטונים הקודמים, אשר יכול להפוך את מיק-מזרן לכוכב אשר שובר את האינטרנט ומגיע גם לעמודי החדשות. אתם מוזמנים לחפש Mattress Mick ולצפות בתוצאה המוזרה והמשעשעת, אם טרם נתקלתם בעבר בפועלו של האיש.

ייתכן והבמאי קולם קווין יצא לעשות סרט עליו, בפועל הוא עשה סרט על גיבור ועל נושא אחר. הגיבור העיקרי של הסרט הוא הבחור בעל השם הכה-אירי פול קלי, מוטבל אשר החל לעבוד אצל מיק באופן לא רשמי ובפועל חלק מן התפקיד שלו היה לצלם את אותם סרטונים פופולריים. מכירות המזרנים אולי עלו (למרות שאיש לא קונה מזרן בסרט), אבל המצב הכלכלי של פול לא משתפר – להיפך. הוא מאבד את הקשר עם משפחתו וגם את הנאמנות שלו לעקרונות מוסר מסויימים, הכל עקב קשיים כלכליים אשר מאיימים גם על המשך שיתוף הפעולה שלו עם איש המזרנים.

דרך דמותו של פול, ״איש המזרנים״ הופך מסרט שיכל להיות הפוגה קומית מרעננת ליצירה שאמנם יש בה הרבה הומור, מוזיקה ורגעים קלילים, אבל גם סיפור קשה של משבר כלכלי וערכי. ככזה, הסרט מכיל כמה רגעים נפלאים ושבורי לב, אך גם מספר רגעים אשר חוזרים על עצמם או סתם לא מחדשים הרבה, שכן רוב הזמן העשייה היא די סטנדרטית. אבל הסרט בכל זאת מומלץ בגלל השילוב של סיפור אנושי קשה והרבה הומור, וגם בזכות שלוש דמויות נהדרות אחריהן הוא עוקב – מיק, פול ועובד נוסף, שצריך להיות בתוך בובות המזרן אשר מנסה למשוך קהל ברחובות.

הקרנה נוספת: 17.05, 16:30, סינמטק 5