״המקום בינינו״, סקירה

הקולנוע לגיל הנעורים של ימינו כבר מתקשה להסתפק בתיאור של חיי התיכון. בעיקר בכל הנוגע לדרמה הרומנטית לנוער, שבעידן פוסט ״דמדומים״ (Twilight) כוללת לרוב גם אלמנטים של ז'אנרים אחרים. לרוב מדובר בשילוב של התבגרות, רומנטיקה ופנטזיה, ובמקרה של הסרט הנידון כאן מדובר במדע בדיוני. לפחות על הנייר.

לתחושתי, המחשבה על ההיבטים המדעים בעלילה עניינה את יוצרי הסרט הרבה פחות מן המשפטים הרומנטיים. הדיון במסע לחלל אמנם פותח את הסרט, אבל רוב הזמן הוא נמצא כאן בעיקר על מנת לספק מכשול לדמויות בדרך להכרה ולאיחוד. שמירה על הגיון פנימי, שלא לדבר על דיון פילוסופי עמוק, נותר מחוץ לתחום של הסרט. למעשה, ניתן לומר כי הבחירה בשם העברי ״המקום בינינו״ כתרגום עברי לסרט על חלל שנקרא במקור ״The Space Between Us״ דומה כנראה למחשבה אשר הוקדשה לפתירת חורים מדעים בעלילה בתסריט לאורך הסרט כולו. הוא סובל מהיעדר היגיון ובשימוש בטמטום של דמויות על מנת שהעלילה תחזיק מעמד, ובכמות אשר ייתכן והיא הגדולה ביותר בעת האחרונה (ו״הנוסעים״ הציב רף גבוה מאוד בתחום). אבל מכיוון שהמד"ב כאן הוא רק תירוץ, הסרט אכן מאפשר לשים את המוח בצד לשעתיים, ולנסות ליהנות מן היצירה כסיפור אהבה והתגברות. ככזה, המצב שלו הוא פחות גרוע, גם אם לא מרהיב.

אולם, עד שהסרט מגיע לעסוק בזוג הנאהבים מוכי הגורל שבמרכזו, הקהל צריך לעבור אקספוזיציה שמכילה לא מעט אירועים. למרות הניסיון של הסרט למצות חלק זה במהירות גדולה כלל הניתן, מדובר בפתיחה בעייתית למדי, לפחות מבחינת התסריט. מי שמצליח לגאול את החלק זה ממבוכה מוחלטת, ובמקביל מציב רף משחק שאף שחקן אחר בסרט לא מתקרב אליו, הוא גארי אולדמן – שחקן ענק שנמצא ברצף של סרטים אשר לא ממצאים את מלוא כשרונו. אולדמן פותח את הסרט בנאום נלהב על חשיבות המחקר החללי, המבוסס על מכתב שכתב לנשיא בהיותו בן 12. מכך אנו למדים כי למרות שהוא שומר בסרט על המבטא הבריטי, אולדמן מגלם אמריקאי. ליתר דיוק, אמריקאי בשם נתנאל שפרד, מייסד של חברה פרטית אשר משתפת פעולה עם נאס"א ומקימה מושבת חלל ראשונה על פני המאדים. בתחילת הסרט הוא שולח לשם קבוצה ראשונה של שישה אסטרונאוטים על מנת שיחיו שם ולא רק יבקרו.

קבוצת האסטרונאוטים נראית קצת כאילו היא נוצרה בידי מחולל תקינות פוליטית: אחד שחור, אחד אסיאתי, אחד מבוגר, אחד גבוה ואחד שנראה היספני אבל אני לא בטוח כי לא אומרים את שמו והוא לא מדבר. יש אמנם רק אישה אחת בצוות, אבל היא המפקדת. החשיבות של הנשיות שלה מתגלה במהלך הנסיעה מפלנטה לפלנטה, כאשר מתגלה כי היא בהריון והיא צפויה ללדת בסמוך לנחיתה. מכיוון שראשי החברה חושבים קודם כל על יחסי ציבור, הם מאמינים כי גילוי על אסטרונאוטית שנכנסה להריון עקב "חוסר אחריות" היא סכנה תדמיתית קשה מדי ומחליטים לשמור על התינוק הצפוי כסוד מן העולם. לאחר שהאם מתה בלידה, שפרד שוקע בדיכאון ופחות או יותר פורש. הסרט יכול להתחיל.

חולפות 16 שנה (בערך, הסרט לא ממש סגור לגבי לוח הזמנים) והתינוק גדל להיות נער בשם גרדנר (אסא באטרפילד). הוא עוסק קצת בעזרה בגינון במושבה, בעוד את החברה מספק לו רובוט לא מתוחכם במיוחד. במקום הורים הוא גדל בחברת מדענים, כאשר דומה כי העיקרית ביניהם היא קנדרה (קרלה גוג'ינו) אשר נראית כסוג של אם חלופית. אבל בגלל שהוא לא מכיר נערים בני גילו והוא מצוי בכוכב בו אין לו יותר מדי לאן ללכת, הוא שואף לחיים בכדור הארץ. הקשר שלו לכוכב מתבטא בעיקר דרך צ'אט מתמשך עם טולסה (בריט רוברסטון), יתומה המבוגרת ממנו במעט, הלומדת בקולרדו, וחיה תחת ההשגחה של אב מאמץ בלתי מתפקד, אשר לקח עליה חסות בעיקר על מנת לקבל תמיכה מן המדינה. טולסה ידעה הרבה אכזבות בחייה מאנשים אשר שיקרו לה ודומה כי אין לה חברים מלבד גרדנר, כאשר שאר הנערים בני גילה מציקים לה כי היא רוכבת על אופנוע ומנגנת על פסנתר, במסגרת המאמצים של התסריט להפוך אותה למגניבה אך לא מקובלת בו זמנית.

קנדרה מגלה הבנה כלפי הבדידות של גרדנר ומנסה למצוא פתרונות על מנת שיתאפשר לו לטוס אל כדור הארץ. שכן הקמת המושבה על מאדים לא לקחה בחשבון תינוקות אשר נולדים על הכוכב, מסתבר. מכל מיני סיבות בריאותיות, קיים חשש כי הנער לא ישרוד באטמוספירה או בגרביטציה של כדור הארץ. לבסוף הוא עובר ניתוח ומצליח לנחות בשלום, רק על מנת להישלח להסגר כדי שידעו איך הגוף שלו מגיב. מכיוון שהוא מכיר היטב את התחושה של להיות כלוא במרחב מצומצם, ובמקביל יש לו הרבה ידע מדעי, גרדנר מצליח לברוח ויוצא לפגוש את טולסה. גרדנר וטולסה יוצאים יחד למסע בריחה אשר משלב בין רומנטיקה לבין חוסר המודעות של גרדנר בכללי ההתנהגות בכדור ארץ.

באטרפילד, אשר פרץ לתודעה כילד ב״הוגו״ של סקורסזה, המשיך את הקריירה בתור סוג של ליהוק לתפקיד החנון. אף כי הוא מנוסה במשחק, הכריזמה שלו לא ממש סוחפת. לעומתו, רוברסטון נראית ככוכבת פוטנציאלית טבעית יותר, והיא מצליחה איכשהו להחזיק עמו קשר שעובר בצורה סבירה, משכילה לשעשע פה ושם ובסופו של דבר גם לרגש, בעיקר את הקהל הצעיר לו מיועד הסרט. מסע הבריחה הוא סוג של סרט על פושעים במנוסה שאמנם עוברים על לא מעט חוקים, אבל מנסים גם להישאר מוסריים, לפחות ברמת הכוונות של התסריט. חלק זה של הסרט אינו מבריק, אבל הוא בכל זאת הדבר הכי טוב בו, גם אם רק על רקע החולשה של החלקים האחרים.

אחד מהם הוא הקשר בין קנדרה לבין שפרד, אשר חוזר להיות מעורב בפרוייקט לאחר שנים. השניים יוצאים על מנת ללכוד את גרדנר, תוך שהם לומדים כי הוא אכן צפוי לא לשרוד אם יישאר על כדור הארץ למשך יותר מימים ספורים. כיאה לסרטי מסע, הזוג הזה מתחיל ברתיעה הדדית ומתקרב בהדרגה. כמעט תמיד, הם יודעים טוב מאוד לאן גרדנר יצא, יש להם את כל הכלים הטכנולוגיים על מנת להגיע לכל זירה לפניו, אבל בכל זאת, רוב הזמן הם נותרים משום מה כמה צעדים מאוחר. אולי זה על מנת שהסרט יהיה יכול לחשוף את התפנית המכריעה בעלילה רק לקראת הסיום, ולא בנקודה ההגיונית מבחינה פסיכולוגית.

עד כה לא ציינתי כי את הסרט ביים פיטר צ׳לסום (״הנרקוד?״) ואת התסריט כתב אלן לואב (״אהבה בהחלפה״), כאשר את הרעיון לסרט פיתחו עמו סטיוארט שיל וריצ׳רד ברטון לואיס. מדובר בסרט אשר נראה יותר כתוצר של הז'אנר ודרישות הקהל, מאשר משהו שהמעורבים רצו לעסוק בו – קשה למצוא כאן חותם אישי, רק עשייה אשר לרוב מבוצעת ברמה סבירה ולא מקורית מבחינת הטכניקה. החוסר במקוריות בולט במיוחד מכיוון שהסרט מנסה מדי פעם להדהד סרטים גדולים יותר, בעיקר ״מלאכים בשמי ברלין״ שהופך לסוג של מוטיב חוזר, תוך רידוד של המשמעות של סרטו של ונדרס והפיכת הנער שגדל על מאדים למקבילה של מלאך לעתים.

הפער העיקרי בין הסרט הנערץ שזוכה למחווה לבין סרט זה הוא סדרי העדיפויות – בעוד ״מלאכים בשמי ברלין״ קודם כל ניסה להיות פיוטי ולהאריך את הרגעים על מנת לגעת במהות, ״המקום בינינו״ מונע על ידי הצורך לייצר דרמה מעניינת ומהירה. וכפי שכבר ציינתי, הצורך בדרמה ומתח מרדד מאוד את רמת ההיגיון, מה שבסופו של דבר גם פוגם בסיפור אהבה שהופך לגנרי מכפי שיכול היה להיות. זה עדיין יכול לעבוד בתור בילוי אחר צהריים עבור בני הנעורים, אבל גם לבני הגיל הזה מגיע יותר, והרעיון שבבסיס סרט זה יכול היה ללכת למקומות הרבה יותר מעניינים.