״טרומן – חברים עד הסוף״, סקירה

הבמאי הספרדי ססק גאי לא מנסה לייצר קולנוע מורכב מדי או פורץ דרך – הוא מספר סיפורים בדרך ישירה, בלי לנסות לברוח מקלישאות או להפתיע את הקהל יותר מדי. הוא גם לא מזלזל יותר מדי ביכולת של הקהל להבין את הסיטואציה ושומר על רמה מסוימת של אלגנטיות בסרטיו, כך שהם נעדרים רגעים מביכים. הוא לא מייצר סרטים גדולים, אבל כן אחראי לסרטים אפקטיביים. אם יש סיבה שסרטו הנוכחי, ״טרומן – חברים עד הסוף״ (שבשאר העולם הסתפק בשם Truman), מותיר רושם מתמשך הוא השילוב בין שני השחקנים הראשיים בו. מדובר בשניים מן הכוכבים הכי גדולים של הקולנוע דובר הספרדית – ריקרדו דארין הארגנטינאי וחבייר קאמרה הספרדי. שניהם כיכבו גם בסרטו הקודם של הבמאי, ״אקדח בכל יד״ (Una Pistola en Cada Mano), שלקח את האלגנטיות של גאי למקום שונה לחלוטין. דומני כי ״טרומן״ מתאים בצורה טובה יותר לצמד השחקנים המוביל, שכל אחד מהם מגלם תפקיד אשר מסכם את כל היתרונות שלו. יחד, הם מצליחים לגבור על התחושה של בנאליות מסוימת שיש ביצירה ומקנים לה את הטון הנכון. זהו סרט עם עלילה של סוחט דמעות שמנסה להעביר אותה בצורה מעודנת, להוביל את הקהל למקום של השלמה עם כאב ולא רק לפרוט בכוח על מיתרי הרגש.

קאמרה מגלם את תומאס, ספרדי אשר שב למולדתו לימים ספורים לאחר שנים ארוכות בהן חי במונטריאול, שם הקים משפחה. הסיבה לביקור מתגלה תוך דקות ספורות: הוא מבקר את חברו השחקן חוליאן (דארין) אשר חולה בסרטן. המטרה הסמויה של הביקור היא בקשה של פאולה, בת דודתו של חוליאן (דולורס פונזי) מתומאס: לדבר אל ליבו של חוליאן ולנסות לשכנע אותו לא לוותר על טיפול מאריך חיים, גם אם התקווה לניצחון מלא על המחלה אבדה. אלא שחוליאן לא מוכן לשמוע ניסיונות שכנוע, ולמעשה תומאס מגלה כל הזמן הבנה להחלטה הקשה שלו להימנע ממאבק כואב, גם אם הוא אינו מסכים עמה. בפועל, הנוכחות של חברו מאפשרת לחוליאן, גם מבחינה כלכלית, לערוך הכנות לפרידה שלו מן העולם – בחירת דרך הקבורה, מפגש עם הבן שלומד רחוק, ומציאת מישהו שיטפל בטרומן, כלבו האהוב של חוליאן.

לא סתם הכלב הוא זה אשר נותן את שמו ליצירה ולא אחד משני הגברים, אף כי הוא נוכח רק בחלק קטן מן הסצנות. למעשה, בארבעת הימים בהם מתרחשת העלילה מוחזק טרומן אצל אנשים אחרים. הכלב הוא סמל לחברות ולנאמנות, סוג של הקבלה לקשר בין שני הגברים. חוליאן מודאג מן הדרך בה הכלב יתמודד עם האובדן הצפוי, בדרך זו הוא גם רומז לתומאס ולבת דודתו כי הוא מבין כי גם להם היה קשה אחרי לכתו, אבל הוא סבור כי בני האדם ידעו יותר טוב להתמודד עם המצב הקשה. תומאס מספק לחוליאן נחמה בהקשר של הפרידה מן הכלב, שכן למרות הקשר הרגשי החזק בין שני הגברים,  בסופו של דבר הם עמדו בפרידה ממושכת וחיו במרחק רב.

דומני כי מבין שני השחקנים המובילים, דארין הוא הכוכב הגדול יותר בזכות היכולת שלו להגיש טקסט בצורה טרגית-קומית. בסרט זה חוליאן מדבר כמעט כל הזמן וכמעט אף פעם לא מצליח לומר את מה שהוא באמת מתכוון אליו. דארין מצליח להעביר בכל סצנה לא רק תחושה של כנות בדברים שכן נאמרים, אלא גם את הכאב על הדברים שאינו מצליח לבטא. אולם, תצוגת המשחק המרשימה של הסרט בעיניי שייכת לקאמרה, שהוא שחקן שמצטיין להגיב בשתיקה. התפקידים הגדולים שלו בקולנוע, בראשם בסרט ״דבר אליה״ של אלמודובר, היו תפקידים של הקשבה. בסרט זה הוא מייצג את האדם הבריא אשר נמצא בסיטואציה לא פשוטה, בה אין דרך נכונה להגיב – והוא מורה לקהל כיצד להגיב רגשית לסיטואציות. לרוב, הוא מנסה לבטא את היחס המורכב של הצופים לסיטואציה – הוא רוצה להאריך את חיי חברו, אבל גם מבין את כאבו. הוא לא מעוניין בפרידה ורוצה לפרוץ בבכי, אבל יודע כי יש לשמור על איזון. שני השחקנים מציגים מודל יפה של גבריות רגישה ועצורה, אשר מכה במידה רבה על כך כי במשך רוב החיים הגיבורים עצרו את ביטוי הרגשות שלהם, בפני כלבים ובפני בני אדם.

״טרומן – חברים עד הסוף״ הוא אכן סרט שעושה עבודה טובה למדי בבנייה של דמויות גבריות, כולל של דמויות משנה אשר מופיעות לסצנה בודדת, בה הם מצליחים, במידה משתנה, להתמודד עם הידיעה על המוות הצפוי של חברם לשיחה. בכל הנוגע לבניית דמויות נשיות, הסרט עושה עבודה הרבה פחות אמינה ודומה כי אין בסרט הבנה אמיתית של הנשים הפועלות בו. הדבר נוגע בעיקר לפאולה, שעלילת המשנה אשר קשורה אליה נותרת ישירה מדי ולעתים גסה, דבר אשר מנוגד לאיפוק אשר מאפיין את החלקים הטובים יותר בסרט.

גם עיצוב המחלה של חוליאן נדמה מעט לא שלם. בדקות הראשונות אנו שומעים אותו משתעל בכבדות, שיעול אשר נעלם לחלוטין מן הסרט ברגע שמדובר באופן ישיר של המחלה. הדבר הפעוט הזה מסגיר את הפונקציונליות של התסריט: כל דבר שנאמר או אירוע שמתרחש מוסר לקהל עוד פרט מידע על העלילה, לכאורה על פי הספר. אבל יש בכך משהו מאולץ, ובניית העולם של הסרט לא תמיד אמינה מאוד. בנוסף, את התפניות בעלילה של הסרט ניתן לצפות זמן רב לפני שהם מתרחשות, אך אפשר לתת לסרט קרדיט על כך משום שאינו מנסה להפתיע, אלא לתאר פרידה איטית ומחושבת מן העולם. הודות לשני השחקנים הראשיים ולכלב, הוא עושה בכך עבודה לא רעה.