פסטיבל רוטרדם בשידור חי בסינמטק תל אביב: "פריוונג'" (Prevenge), סקירה

סינמטק תל אביב משתתף השנה לראשונה בפרויקט מיוחד אשר מארגן פסטיבל הסרטים של רוטרדם. למי שאינו יודע, פסטיבל זה הינו אחד מן מפסטיבלי הקולנוע היותר מוכרים באירופה, בשנים האחרונות בעיקר בכל הנוגע לקולנוע מאתגר או פרובוקטיבי יותר. לכן אני לא מתפלא שזה הפסטיבל בו מתקיימת הבכורה הבינלאומית של סרטה של הגר בן אשר, "הפורצת", למשל.

אולם הפרויקט המיוחד של הפסטיבל, אשר מגיע גם לישראל בסוף השבוע הזה (החל משישי ה-27.1 ועד יום ראשון ה-29.1), הוא הקרנה של מספר סרטים מתוך התוכניה ב-45 בתי קולנוע ברחבי האירופה במקביל. לאחר כל הקרנה תתקיים שיחה בשידור חי עם היוצרים, בה יכולים להשתתף הצופים ברחבי העולם באמצעות פלאי האינטרנט.

הסרטים אשר יוקרנו גם בתל אביב לקוחים מן המסגרות השונות של הפסטיבל, בהם גם סרטים בבכורה עולמית וגם סרטים אשר השתתפו כבר בפסטיבלים ברחבי העולם. דוגמה לסרט שכבר זכה להקרנות הוא סרטה של אליס לואו, "פריוונג'" (Prevenge), אשר כבר הוקרן במסגרות משנה בפסטיבלים דוגמת ונציה וטורנטו. זהו גם הסרט היחיד בו הזדמן לי לצפות מראש ולכן, אתמקד בו בסקירה זו. לרשימת הסרטים המלאה אפשר להיעזר באתר הסינמטק.

אליס לואו היא שחקנית הידועה בבריטניה בזכות תפקידים קומיים. אולם כאשר היא פונה גם לכתיבה ובימוי, ההומור נצבע בגוון שחור במיוחד ובהשפעות של סרטי אימה. בארץ אני מניח שרוב הקהל יכיר אותה בזכות תפקידים קטנים בסרטים של אדגר רייט, ובזכות "חופשה נעימה" של בן וויטלי אשר היא השתתפה בכתיבתו וכיכבה בו בתפקיד הראשי. לפחות בארץ, צופים רבים בסרטו של וויטלי יצאו מן הסרט בזעם, כי מה שנראה בפוסטר ובדקות הפתיחה כסרט טיול רומנטי הפך לסוג של מסע רציחות.

הסרט הנוכחי הוא סוג של סרט משלים לסרט ההוא, אולם הפעם אני מקווה שאין מקום לבלבול לגבי אופי היצירה, ולו רק בזכות האזכור לנקמה בשם הסרט, או השעה המאוחרת יחסית בה הוא מוקרן בפסטיבל רוטרדם (ולכן גם בארץ). אם בכל זאת למישהו היה ספק, תוך דקות ספורות מגיעה סצנת רצח גרפית למדי. בכך היוצרת חושפת לפני הקהל את הכיוון המדמם אליו הולך הסרט, שאולי מתנהג לפרקים כמו קומדיה או אפילו כסדרת מערכונים, אבל האלימות עומדת במרכזו. זאת לצד סאטירה חברתית וסגנון קולנועי אשר מושפע באופן ישיר מן הסרטים של וויטלי, אם כי פחות מן הסרט בו היוצרת של סרט זה כיכבה.

"פריוונג'" (בדומה לסינמטק, אני מוותר בשלב זה על תרגום שם הסרט) הוא למעשה סרט סלאשר עם טוויסט נשי וספק של גוון פנטסטי. הרוצחת היא רות', אישה אשר מבצעת סדרה של פשעים בהתאם להוראות שהיא מקבלת מן העובר השוכן בבטנה, כסוג של נקמה על היחס של הסביבה לנשים בהריון או על ההיעדרות של הגבר אשר הכניס אותה להריון, שעל הסיבות לה אנו לומדים בהדרגה. לואו מגלמת את רות' בעצמה והיא גם צילמה את הסרט, אשר כולל לא מעט סצנות פיזיות, בעודה בחודש השביעי להריונה. נדמה לי שרק בשל כך שווה להסיר בפניה את הכובע.

דומה כי פרט לתינוקת השוכנת בבטנה, לרות' אין אף משפחה או חבר בעולם. לכן, כל סצנה בסרט מפגישה אותה עם דמות אחרת, פרט לרופאה המיילדת שעוקבת אחר ההיריון ולדמות נוספת, שאת תפקידה בעלילה לא אחשוף במלואו. מבנה העלילתי של הסרט נותן לו לפרקים תחושה של סדרה של מערכונים או קטעים קומיים, אף כי בכל אחד מהם קיים גם גוון אפל ללא קשר לרצח אשר מגיע בדרך כלל בסיום ההתרחשות. כל אדם מייצג דרך אחרת בה החברה מתייחסת לנשים, אימהות או נשים הרות. אני עושה הבדלה בין שלושה מצבים שונים אשר מובן כי נשים רבות הן שלושתן ביחד, כי הדמויות האחרות מתייחסות למצב של האישה אשר ניצבת מולם בצורה שיש בה משהו מעט אוטומטי וסטריאוטיפי, כמעט בלי להתייחס לאופי הייחודי שלה. אם כי באותה מידה, לרוב רות' היא זו אשר מפרשת את תגובת הסביבה כמכוונת נגדה, לא פעם תוך אי הבנה של כוונת האדם האחר. דברי הזעם אשר היא אומרת בסרט הם שילוב של ביקורת נוקבת ופרודיה על סוג של ביקורת, אשר נלקח לנקודה קיצונית.

כמו בכל סרט נקמה, גם בסרט זה דומה כי הדמות הנוקמת, אשר יכולה להיות האם ו/או התינוקת הצפויה להיוולד, לא פעם מפספסת את הנקמה האמתית לטובת מטרות קלות או קרובות, אשר אינן באמת קשורות לעקרון אשר מנחה את הכאב ואת הזעם. מהר מאוד, האלימות הופכת לערך בפני עצמו והגיבורה לא יכולה להתנתק ממנה, כולל ברגעים בהם היא חשה אמפתיה לזולת. אמנם, נרטיבית היא פועלת בהוראת הבטן שאת קולה אנו שומעים, אבל השאלה האם באמת מדובר בעוברית רצחנית או שאולי באישה אשר לוקה בנפשה בדרך הכי קשה שיש, נותרת פתוחה לאורך כל הסרט. ברמה אחרת, הסרט גם דן במחויבת של האם לצאצא שלה ולהעדפה של קשר הדם על פני הזולת, דבר אשר נתפס בחברה כבסיסי אך בסרט מואר בדרך מוקצנת אשר יכולה לגרום לערעור הנורמות.

הסרט אמנם נוצר על ידי קומיקאית ורוב השחקנים המופיעים בו מגיעים מרקע דומה, אבל הסרט לא מסתפק בהומור עם נגיעות של אלימות מדממת. מבחינת השפה הקולנועית, מאמץ הסרט סגנון חזותי החודר דרך העריכה והפסקול לתודעה של דמות במשבר, בעיקר בחלקו האחרון, בו הפרגמנטים השונים מתחברים לסיפור עם התפתחות ומפגש קשה עם העבר והעתיד. הסרט דומה מאוד במראה שלו בחלקים אלו לסרטו של וויטלי "רשימת חיסול" והוא מייצר אווירה אשר נעה בין המסוייט להומוריסטי, כולל קטעים שיש בהם גוון נוסטלגי. כל האווירות השונות מועברות בין היתר דרך הפסקול של הצמד טוידראם. מסיבות אלו, אני סבור כי לצפייה בתנאים של בית קולנוע יש מה להוסיף ליצירה הזו.

יחד עם זאת, נדמה לי כי למרות שהיא מבצעת עבודה טובה בתור תסריטאית ובמאית, ההצלחה הגדולה ביותר של לואו בסרט היא בכל זאת בתור שחקנית. לואו מייצרת דמות פסיכוטית ואבסורדית, אך גם מובנת למדי. "Prevenge" אינו סרט מושלם או אחיד ברמתו. בעיקר בחלק הראשון, יש בו משהו מתאמץ מדי, מה שמוביל את הסגנון הקולנועי למקומות שהם אולי קיצוניים מדי. כמו כן, ניכרת ההשפעה הגדולה של הבמאים עימם עבדה היוצרת בעבר. מאידך, הבמאים האלו הם אדגר רייט ובן וויטלי הנהדרים כל אחד בדרכו.